מלחמת קונגו השנייה
 | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 2 באוגוסט 1998 – 18 ביולי 2003 (5 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת קונגו הראשונה | |||||||||||||||||
| מקום | הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו | |||||||||||||||||
| תוצאה |
קיפאון צבאי
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
5.4 מיליון מתים במלחמה (1998–2008) 350,000 מהם נהרגו כתוצאה מהקרבות (1998–2001) | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מלחמת קונגו השנייה, הידועה גם בתור המלחמה הגדולה של אפריקה ומלחמת העולם של אפריקה, פרצה באוגוסט 1998 ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מעט יותר משנה אחרי מלחמת קונגו הראשונה.
מלחמת קונגו השנייה היו מעורבות באופן ישיר תשע מדינות וכ-20 מיליציות. בעקבות המלחמה נהרגו כ-5.4 מיליון אנשים עד שנת 2008, מרביתם מרעב וממחלות, ואחרים נפלו קורבן למעשי זוועה דוגמת אונס וקניבליזם.
המלחמה הסתיימה באופן רשמי ביולי 2003.
רקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מלחמת קונגו הראשונה; רצח העם ברואנדה
מלחמת קונגו השנייה הייתה המשך למלחמת קונגו הראשונה ולהפלת שלטון מובוטו ססה סקו בקונגו-זאיר, כשנשיא קונגו, לורן קבילה בקש להוציא מארצו את הכוחות הזרים שעזרו לו להפיל את משטר מבוטו.
הפלת משטרו של מבוטו התאפשרה על ידי "ברית הכוחות הדמוקרטיים לשחרור קונגו" (AFDL), קואליציה של גורמים מקומיים קונגואים, שהוקם בכינוס בלמרה שבדרום קיבו, ב-18 באוקטובר 1996. ה-AFDL כלל את[1]: מיליצית ה-PRP הנוטה למרקסיסטית של קבילה, ה-ADP של הטוטסים הזאיריים, הבאניאמולנגה והבניאמסיסי, ה-MRLZ של שבט הבאשי מסביבת בוקאבו בדרום קיבו, וה-CNRD ממזרח קאשאי. המרד נתמך על ידי ממשלת רואנדה הטוטסית, שחששה מפני פליטי ההוטו, שברחו מרואנה למזרח קונגו אחר שכוחות הטוטסי (ה--RPF) הביסו את הממשל הרואנדי ההוטואי, בסיום רצח העם ברואנדה.
ממשלת בני הטוטסי, שחששה מפלישת ההוטו ממזרח זאיר, החלה לספק נשק למיליצית הטוטסי בניאמולנגה. ממשלת מובוטו ססה סקו, גינתה בתוקף את ההתערבות, אבל הייתה חסרת יכולת צבאית לעצור בעדם.
ב-7 באוקטובר 1996 הקציב סגן המושל של דרום קיבו לכ-200,000 הבאניאמולנגה בזאיר שבוע לעבור לרואנדה. בתגובה, פתחו באוקטובר 1996 בני הטוטסי בזאיר במרד, בתמיכת כוחות צבא של רואנדה, במטרה להשתלט על המחוזות המזרחיים של קיבו בזאיר, ולהתגבר על בני ההוטו[2].
מרבית הלוחמים של קבילה היו בני הטוטסי, ורבים מהם נלחמו באזור האגמים הגדולים של אפריקה. קבילה בעצמו היה יריב של מובוטו במשך זמן רב, ותומך של פטריס לומומבה – ראש הממשלה הראשון של קונגו העצמאית, שהוצא להורג ב-1961 והוחלף על ידי מובוטו ב-1965.
ה-ADFL התקדמו ממזרח למערב והגיעו לקינשאסה באמצע מאי 1997. קבוצה נוספת של ה־ADFL השתלטה על לובומבאשי. החלה תנועה אווירית לקינשאסה, מובוטו נמלט ממנה ב-16 במאי 1997 והבירה נכבשה ללא התנגדות משמעותית. קבילה הכריז על עצמו כנשיא ב-17 במאי 1997 ומיד ציווה על דיכוי אלים על מנת להחזיר את הסדר. לאחר מכן ניסה קבילה לארגן מחדש את המדינה וקרא לה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. חילופי השלטון הביאו לסיום של מלחמת קונגו הראשונה.
קבילה ניסה לאחד מחדש את המדינה תוך שימוש בכוח. באוגוסט 1998, סילק קבילה את כל בני הטוטסי, שהיו בני בריתו, מממשלתו, והורה לכוחות הזרים לצאת לאלתר מקונגו. אירוע זה היה אות הפתיחה למלחמת קונגו השנייה.
הסיבות הכלכליות לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימת טענה כי אחת הסיבות שהובילו למלחמה היא הרצון לשלוט במשאבי הטבע בקונגו. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמצא כ-80% ממלאי הקולטן בעולם. הקולטן הוא מקור לטנטלום, אבקה עמידה לחום שמסוגלת להוליך מטען חשמלי גבוה. תכונה שגורמת לו להיות מרכיב חיוני בקבלים אלקטרוניים.
בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, חלה עליה עצומה בביקוש לקולטן, בעקבות השימוש ההולך וגובר בטלפונים סלולריים ובמכשירים אלקטרוניים נוספים.
חקירת האו"ם על שימוש לא חוקי במינרלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צוות מומחים של האו"ם החל באפריל 2001 לחקור את השימוש הלא חוקי שנעשה ביהלומים, קובלט, קולטן, זהב ומשאבים יקרי ערך אחרים שהיו בקונגו. הדו"ח האשים את רואנדה, אוגנדה וזימון בשימוש סיסטמטי לרעה של משאבים שהיו שייכים לקונגו, והומלץ למועצת הביטחון להטיל עליהן סנקציות[3].
בנוסף לכך נטען כי עשרות חברות בינלאומיות הרוויחו מהלחימה באזור ומכריית הקולטן, וחלקן אף החריפו את הסכסוך כדי להבטיח גישה למחצב. האו"ם האשים 85 חברות זרות בליבוי הלחימה. כמה חודשים לאחר מכן הודיע האו"ם כי ההאשמות מול החברות נפתרו.
תמיכה ממדינות אפריקה השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהשלטון בקונגו עבר לידי לורן קבילה, במאי 1997, הוא שינה את שמה מזאיר, שם שניתן לה על ידי מבוטו, לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
קבילה חשש למעמדו, מכיוון שקצינים רואנדים עמדו בראש צבאו, והוא חשש שהוא יודחו ויוחלף בבן שבט טוטסי שיכפיף את המדינה לרואנדה. ב-14 ביולי 1998 פיטר קבילה את הרמטכ"ל הרואנדי ג'יימס קאבארבה, והחליף אותו ביליד קונגו, סלסטין קיפוואה. המהלך גרם להתקררות ביחסים עם רואנדה. קאבארבה מונה ליועץ הרמטכ"ל החדש.
לאחר כשבועיים קבילה פקד על כל הצבאות הרואנדים והאוגנדים לעזוב את המדינה. היועצים הצבאיים הרואנדים שגרו בקינשאסה סולקו תוך פחות מ-24 שעות. האנשים שהוטרדו מפקודה זו יותר מכולם היו הקבוצה הבניאמולאנגית של טוטסי. כוחות רואנדים שהתרכזו במזרח קונגו ייסדו שם מיליציה בשם RCD. אוגנדה סייעה להקים מיליציה בשם MLC. שתי התנועות פתחו ב-1998 בלחימה נגד משטר קבילה, כשלצידן נלחמים הצבאות הסדירים של אוגנדה ורואנדה. ממשלת קבילה הזמינה כוחות תומכים מאנגולה, נמיביה וזימבבואה.
זימבבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקים נרחבים מצבא זימבבואה הועברו לקונגו ב-1998, תחת ניהולו של רוברט מוגאבה. מוגאבה סיפק חיל אוויר. צבאה של זימבבואה נחשב לאחד הצבאות המתקדמים והמקצועיים באפריקה. האסטרטגיה של זימבבואה כללה הגנה על קבילה באופן אישי באמצעות צבא של בעלות ברית. בנוסף, הם התכוונו לכבוש מחדש התיישבויות, ולסלק את המורדים מאזור קינשאסה. מוגבה תכנן לשלוח לקינשאסה כוחות מיוחדים יחד עם כוחות צנחנים, ומספרם נע בין 600–1,000 חיילים. באוגוסט 1998 הוא שלח שני גדודים נוספים. היקף חיל המשלוח הגיע ל-12,000 חיילים בשנת 2001.
הזימבבואים התחילו לסגת ב-2002, ויצאו לחלוטין מהמלחמה עד סוף אותה השנה. לפני שהם נכנסו ללחימה, הם בנו לעצמם צבא ששילב גדודים שונים וגדולים, בעלי כוח תגובה רחב ותמיכה אווירית מספקת. על אף שהצבא הזימבבואי היה בכשירות גבוהה ומקצועית, המבצעים הממושכים בקונגו גרמו לנזק בכשירותם.
חיל האוויר הזימבבואי השתמש באופן יעיל בכוח האווירי שהיה לרשותו ופגע בצורה מדויקת בכוחות המורדים ובתוקפים הרואנדים, אך במהלך הלחימה איבד מסוקים ומטוסים רבים.
נמיביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמיביה לקחה חלק בלחימה בקונגו בעקבות הוראתו של הנשיא סם נוג'ומה. נמיביה הייתה חברה בארגון "קהילת הפיתוח של צפון אפריקה" וזאת הייתה הסיבה העיקרית להתערבותה. נוג'ומה היה בעל ברית של קבילה זמן רב. המפלגה השולטת אז, SWAPO, הייתה בעלת אינטרסים זהים לאלו של מוגבה. קינשאסה הייתה חלק חשוב במסחר של נמיביה – יצוא דגים, וכרייה. בפברואר 1999, הצבא הנמיבי שהיה בקונגו מנה בקושי 1,000 חיילים. בשנים 2000 ו-2001 המספרים נעו בין 1,600 ל-2,000, על אף שלא היה צורך בהם. הם פרשו לחלוטין ב-2002. עד לאותה הנקודה נהרגו 30 חיילים בזמן לחימה, והמאמץ המלחמתי עלה לנמיביה 150,000$ ביום.
ההתערבות של נמיביה לוותה בביקורת קשה על ידי מפלגות האופוזיציה, דרום אפריקה, ומספר תורמים מערביים. האיחוד האירופאי הביע דאגה לכך שנוג'ומה השתמש לרעה בקרן הפיתוח של נמיביה לטובת קונגו. מדינות אחדות, ביניהן פינלנד, הפסיקו את תמיכתן הכספית.
1998–1999[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1998 אוימה ממשלתו של קבילה על ידי התקוממות מורדים בניאמולנגים. רואנדה הציעה להם עזרה וכתוצאה מכך נוצרה תנועה חדשה, שכללה בעיקר את הבניאמולנגים ונקראה ה-RCD. התנועה השתלטה על מחוזות מזרחיים עשירים במשאבים וכן על ערים. טענת הממשלה הרואנדית הייתה שחלק ניכר ממזרח קונגו שייך לה מבחינה היסטורית, בנוסף טענו שקבילה מארגן רצח עם כנגד הטוטסים. עד ל-13 באוגוסט, פחות משבועיים לאחר שההפיכה החלה, המורדים החזיקו בתחנות הכוח ההידרואלקטריות שסיפקו חשמל לקינשאסה, בנוסף גם הנמל של מאטאדי, שדרכו עבר רוב המזון שסופק לקינשאסה, נפל לידם. מרכז היהלומים של קיסאנגאני נפל לידי המורדים ב-23 באוגוסט.
אוגנדה, שהמשיכה לתמוך ב-RCD יחד עם רואנדה, הקימה גם היא תנועת מורדים, "תנועת שחרור קונגו", ה-MLC.
מאמציו הדיפלומטיים של קבילה צלחו, ותקיפות המורדים נרגעו לזמן מה. המדינות הראשונות שנענו לבקשותיו של קבילה היו חברות ב"קהילת הפיתוח של דרום אפריקה", SADC. למרות שהמדינות החברות בארגון היו חתומות על אמנת הגנה משותפת במצב של תקיפת חיצונית, הרבה מהן לקחו צד נייטרלי בסכסוך. ב-19 באוגוסט, נפגשו נציגי הממשלות של נמיביה, זימבבואה ואנגולה, והודיעו על תמיכה בממשלתו של קבילה. מדינות נוספות הצטרפו ועמדו לצידו של קבילה: צ'אד, לוב וסודאן. כוחות זימבבואים נכנסו לתוך קינשאסה ועצרו את המורדים. בנוסף, כוחות אנגולים תקפו את המורדים מצפון לגבול. התערבות המדינות הצילה את ממשלת קבילה והרחיקה את המורדים מקינשאסה, אך הם לא הובסו ונוצר סכסוך ישיר עם הצבאות האוגנדים והרואנדים.
ב-18 בינואר 1999 רואנדה, אוגנדה, אנגולה, נמיביה וזימבבואה הסכימו על הפסקת אש בוועידת פסגה שהתקיימה בווינדהוק, נמיביה. ה-RCD לא הוזמנו לוועידה, מה שגרם להמשך הלחימה.
1999–2000[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 באפריל 1999 המתיחות בתוך ה-RCD בכל הנוגע לשליטת הבניאמולנגים הגיעה לנקודת שיא. מנהיג ה-RCD, ארנסט וואמבה העביר את המפקדה שלו מגומה שבקונגו לקיסנגני, שהייתה בשליטת אוגנדה. בנוסף, חתימתם של קבילה ונשיא אוגנדה על הפסקת אש ב-18 באפריל הגבירה את המתיחות. רואנדה וארגון RCD סירבו להשתתף בהסכם הפסקת האש. ב-16 במאי וואמבה סולק מתפקידו כראש ה-RCD לטובת נציג פרו-רואנדי. שבעה ימים לאחר מכן, סיעות שונות של ה-RCD נאבקו על שליטה בקיסאנגני. ב-8 ביוני קבוצות של מורדים נפגשו על מנת להתאחד כנגד קבילה. למרות המאמצים, אוגנדה יצרה מחוז חדש, "איטורי", שהוביל להתנגשות אתנית, אשר הובילה לקונפליקט האיטורי, שנמשך מ-1999 עד 2003. קונפליקט ה"איטורי" היה מורכב מאוד בשל מעורבותן של קבוצות חמושות רבות, כמויות גדולות של נשק באזור, משאבי טבע חשובים ומתיחות אתנית רבת שנים.
הסכסוך היה אלים מאוד וכלל טבח בקנה מידה גדול. בשנת 2006, דיווח ה-BBC כי 60,000 אנשים נהרגו מאז 1998. מאות אלפי בני אדם נעקרו מבתיהם, והפכו לפליטים.
בסופו של דבר מאמצים דיפלומטיים הם אלה שהובילו להפסקת האש הראשונה של המלחמה.
ביולי 1999 נחתם הסכם השלום לוסאקה על ידי שש המדינות הנלחמות – קונגו, אנגולה, נמיביה, זימבבואה, רואנדה ואוגנדה. ב-1 באוגוסט הצטרפה להסתכם גם ה-MLC. לפי תנאי ההסכם כוחות צבאיים של כל הצדדים, ישתפו פעולה בניסיון לאתר, לנטרל ולתעד את כל קבוצות המורדים בקונגו, בעיקר את אלו שמזוהים עם רצח העם הרואנדי של שנת 1994. המתח של אוגנדה ורואנדה הגיע לנקודת שבירה בתחילת אוגוסט, בעקבות עימות בקיסאנגני בין הצבא הפטריוטי של רואנדה וכוחות ההגנה של אנשי אוגנדה. כוחות מורדים רואנדים ניסו ליזום מתקפה גדולה והתקרבו לקינשאסה, אבל הודחו בסופו של דבר.
ב-24 בפברואר 2000, האו"ם הותיר לכוח הצבאי "MONUC", ארגון של האו"ם שפעל בקונגו, לפקח על הפסקת האש. עם זאת, הלחימה בין המורדים וכוחות הממשלה, ובין הרואנדים לאוגנדים, נמשכה.
2001[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 בינואר 2001, נורה לורן קבילה על ידי שומר הראש שלו, ראשידי מוזאליין, בארמון הנשיאותי בקינשאסה. קבילה הוטס לטיפול רפואי בזימבבואה, הממשלה מסרה כי הוא נפצע אבל עדיין חי. לאחר יומיים הממשלה מסרה הודעה שהניסיונות הנואשים של הצוות הרפואי בזימבבואה להציל את קבילה כשלו, ושהוא מת מפצעיו. גופתו הוחזרה להלוויה ממלכתית ב-26 בינואר.
ג'וזף קבילה, בנו של לורן קבילה, נבחר פה אחד על ידי הפרלמנט של קונגו לנשיאות. הנשיא החדש נפגש בארצות הברית עם נשיא רואנדה, פול קגאמה. רואנדה, אוגנדה והמורדים הסכימו לתוכנית הנסיגה של האו"ם. אוגנדה ורואנדה התחילו לסגת מהחזית.
2002[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנה זו מצבה של רואנדה במלחמה התחיל להחמיר. רבים מחברי ה-RCD ויתרו או הצטרפו לממשלתו של קבילה. בנוסף, הבניאמולנגים, שהיו המרכיב העיקרי בכוחות המיליציה של רואנדה, החלו להתעייף מלשלוט בקיגאלי ולקחת חלק בסכסוך. חלקם החלו למרוד, מה שהוביל למתקפות אלימות בינם ובין הצבא הרואנדי.
באותו הזמן, הפכה מערב קונגו לבטוחה יותר תחת שליטתו של ג'וזף קבילה, אשר הצליח להשתלט על האינפלציה, ומדינות זרות המשיכו לשלוח עזרה.
ב-19 באפריל גובש בדרום אפריקה הסכם סאן סיטי, שבמסגרתו, קונגו קיבלה את האפשרות לבחירות דמוקרטיות, מאוחדות, ומרובות מפלגות. עם זאת לא היו תנאים שנגעו לאיחוד הצבא, וזאת הייתה חולשת ההסכם. בעקבות ההסכם חלה ירידה בלחימה.
ב-30 ביולי רואנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו חתמו על "הסכם פרטוריה", זאת לאחר משא ומתן בן חמישה ימים בפרטוריה, דרום אפריקה. המשא ומתן עסק בעיקר בשתי סוגיות: יציאת הצבא הרואנדי מקונגו, ומיזוג בין החיילים הרואנדים לשעבר, ופירוק מיליציית ההוטו.
לאחר 11 ימים, החיילים הרואנדים הראשונים החלו לסגת ממזרח קונגו. ב-5 באוקטובר רואנדה הכריזה על סיום הנסיגה, ו-MONUC אישר את עזיבתם של חיילים רואנדים רבים.
ב-6 בספטמבר נחתם הסכם השלום "לואנדה" בין קונגו ואוגנדה. ההסכם כלל את פינוי צבא אוגנדה ממזרח קונגו ונועד לשפר את היחסים בין שתי המדינות.
ב-21 באוקטובר, פרסם האו"ם דו"ח בנוגע לשוד המשאבים של קונגו על ידי קבוצות המורדים. גם רואנדה וגם אוגנדה הכחישו את הטענות שבעלי תפקידים פוליטיים וצבאיים בכירים היו קשורים בסחר בלתי חוקי במשאבים.
ב-17 בדצמבר, כלל המפלגות בקונגו חתמו על הסכם כללי. ההסכם תיאר תוכנית עבור ממשלת מעבר, שבסופו של דבר תוביל חקיקה חדשה ובחירות נשיאותיות תוך שנתיים מחתימתו. ההסכם קבע את הסיום הרשמי של מלחמת קונגו השנייה.
2003 והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-18 ביולי 2003, הוקמה ממשלת המעבר, כפי שסוכם בהסכם בין המפלגות בקונגו. ההסכם חייב את המפלגות לבנות תוכנית שתאחד את המדינה, לפרוק את נשקן ולהתאחד, ובסופו של דבר לקיים בחירות.
הגורם העיקרי לחולשה המתמשכת של ממשלת המעבר הייתה סירוב המפלגות הנלחמות לוותר על כוחן. ב-30 ביוני 2006, התושבים הצביעו לטובת חוקה חדשה, והתקיימו בחירות ראשונות בקונגו.
בבחירות אלה קבילה התמודד מול מנהיג ה-MLC ז'אן פייר במבא. שניהם טענו לניצחון והתחילו להילחם. עקב כך, השתלט כח האו"ם על הבירה. באותה שנה, התקיימו שוב בחירות וקבילה ניצח. הכוחות המורדים שולבו בצבא.
תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה גבתה את חייהם של כ-5.4 מיליון בני אדם (בין השנים 1998–2008), בעיקר כתוצאה מרעב וממחלות שבאו בעקבותיה והייתה אחת המלחמות הקטלניות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. מיליוני בני אדם נוספים נעקרו מבתיהם או מצאו מקלט במדינות שכנות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היסטוריה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
- קולטן - מחצב שהמאבק על כרייתו והכסף שהתקבל בעבורו קשורים למלחמה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לוין אלון, בוסתן יובל, נובמבר 2008, "ארץ גזירה, פרק שחור נוסף בתולדות קונגו", סיקור ממוקד
- ישי הלפר, מלחמת הפלייסטיישן של אפריקה, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2008
- Coghlan B; Brennan RJ; Ngoy P; et al. (January 2006). "Mortality in the Democratic Republic of Congo: a nationwide survey" (PDF). Lancet. 367 (9504): 44–51
- Bavier, Joe (22 January 2007). "Congo war-driven crisis kills 45,000 a month"
- Vick, Karl (2001-01-23). "The Ascendant Son in Congo". The Washington Post
- Chris McGreal (3 September 2007). "Fear of fresh conflict in Congo as renegade general turns guns on government forces". The Guardian. London.
- Baregu, Mwesiga. "The Clones of 'Mr. Kurtz': Violence, War and Plunder in the DRC." (Archive) African Journal of Political Science. African Association of Political Science. (2002), Vol 7 No. 2. P. 11-38.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Zaire: IRIN Briefing Part IV, 02/28/97
- ^ Rebels In Zaire Overrun Key City, November 03, 1996, Chicago Tribune
- ^ ישי הלפר, ילדי קונגו נשלחים למות בשביל הפלייסטיישן, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2008
