מימונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מימונה
בערבית: ميمونة
בברברית: ⵎⵉⵎⵓⵏⴰ
סוג חג עממי של יהודים יוצאי מרוקו
סמלים חגיגה עם האורחים ו"הלחם הראשון"
חוגגים יהדות המגרב, וחלק מעדות המזרח, נוסף לאורחים מעדות אחרונות
חגיגות פתיחת שולחן ועליו מטעמים, ביניהם מופלטה, ספינג' ומיני מתיקה
מאכלים ביצה "העטופה" בלחם (יהודי לוב וטוניס), מופלטה
מתקשר עם חג הפסח
מועד
תאריך מוצאי שביעי של פסחישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מופלטה, המאכל העיקרי של חגיגות המימונה
שולחן מימונה וטקס המימונה

המִימוּנָהערבית: ميمونة; בברברית: ⵎⵉⵎⵓⵏⴰ), או אלכאס ולנוואר (בקרב יהודי טרפולי וחלק טוניס) הוא חג עממי של יהודים יוצאי עדות המזרח ובעיקר בולט אצל יהודים מיוצאי מרוקו, הנחוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חגישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן). מקור המנהג הוא ברכה לשנה חדשה לאחר הפסח, וסימוכין לחגיגת המימונה נמצאו החל מהמאה ה-18[1][2]. מסורת החג נחוגה בישראל החל מ-1965. חגיגת המימונה כוללת פתיחת שולחן ועליו מטעמים, ביניהם מופלטה, ספינג' ומיני מתיקה. המסובים נוהגים ללבוש בגדים מסורתיים מפוארים לרוב ירוקים עם ניטים הזהים למלבושי המימונה של יהודי מרוקו, כגון קפטאן מרוקאי, גלימות רקומות ותרבושים צבעוניים, והוא כולל שירים, ברכות וריקודים[3]. אצל יהודי פרס ישנם חילוקי מנהגים בנוגע למימונה, וכיום רוב יהודי פרס לא נוהגים בזה.

מקור החג ושמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קערה זו אם הקמח והפולים מסמלת בריאות פרנסה ואושר
קערה זו מסמלת את הפריון ומביאה את הבריאות הפרנסה והאושר

מקור החג שנוי במחלוקת, ועדיין אין קונצנזוס מחקרי על כך. עם זאת ישנן כמה דעות מרכזיות שניתן למצוא בספרות.

במסורת יהדות מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת יהדות מרוקו ניתן למצוא כמה אפשרויות באשר למקור החג ושמו. ראשית היא כי השם נובע מהמילה הערבית "מָיְמוּן" שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג. הסיבה העיקרית לכך היא היותו של חודש ניסן "ראש חודשים" ולכן המימונה היא מעין ראש השנה שני. ייתכן שזה מקור המנהגים שמזכירים את מנהגי ראש השנה: בחלק מהקהילות נהגו ללכת לנחל ולרחוץ ידיים ורגלים - מזכיר את התשליך. כמו כן, שולחן החג מכיל סימנים רבים כגון דבש דבורים, תמר, ועוד פירות שמזכירים את מנהג סימני ראש השנה.

לחלופין נטען כי החג הוא על שמו של אביו של הרמב"ם, רבי מימון, שנפטר ביום זה. מקור אפשרי נוסף הוא הכינוי "מימונה" שהוענק לכיכר הלחם הראשונה שנאפתה לאחר חג הפסח. שני האחרונים נתמכים על ידי הסוציולוגית רחל שרעבי[4][2]. עוד טיעון שנשמע הוא כי ישנו שד בשם 'מימון' ומטרת החג להפיס את דעתו במיני מתיקה[5].

הצעה נוספת היא שהשם מימונה נקשר למילה אמונה המזכירה אותה. לפיכך החג מתמקד בגאולה העתידית של עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל. משמעות זאת נקשרת לקישור התלמודי בין גאולת עם ישראל מידי המצרים על ידי ה' בפסח, בחודש ניסן, לבין הגאולה העתידית מן הגלות והשיבה לארץ[6].

כמו כן ישנה מסורת על חכם בשם ר' משה עמאר, שהלך להשתטח על קברי צדיקים, ובעת ההשתטחות שמע קול על כך שיהודי עירו בצרות. החכם חזר לעירו וגילה כי כל היהודים נאסרו. לאחר דין ודברים עם הפחה המקומי הוסכם על שחרור היהודים בערב הפסח. בעקבות המאורע קבע החכם את החג בצאת הפסח ונתן לו את שמו[7].

בכתבי החיד"א ב-1772 ואצל אלקנה בר ירוחם ניתן למצוא כי אסרו חג פסח הוא יום המועד לפגיעת עין רעה, ולכן יש לערוך בו סעודה כדי להרחיק את המזל הרע[5].

עוד אפשרות היא שמטרת החג היא חגיגת חידוש יחסי האינטראקציה בין הקהילה היהודית והסביבה המוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח וההיסטוריון יגאל בן נון אף מצדד בדעה זו אך מסייג שזו משמעות שנוספה בתקופה מאוחרת[5].

במחקר האקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים חיים זאב הירשברג ויגאל בן-נון טוענים כי מקור החג ושמו הוא בחג חקלאי שנחגג לְשֵׁדָת מזל מקומית, ובין היתר עורכים בו סעודה לְׂשֵׁדָה. החוקרים מצדדים זאת באמצעות העובדה שאין השולחן ערוך לסעודה רגילה, אלא נמצאים עליו סמלים רבים אשר היו מרכזיים בטקסים שנערכו לשדים. למשל: דג חי במים, חמש טביעות אצבעות עמוקות בתוך בצק, חמישה צמידי זהב וכדומה[8][5]. יש טוענים שהחגיגה עצמה נבעה ממנהגים פאגאנים קדומים של שבטים ברברים, שחיו באזור מרוקו[9].

השערה נוספת של יגאל בן-נון היא כי מקורו של חג המימונה הוא בחג של זרם אסלאמי אלילי בשם gnawa, שפלש למסורת היהודית המרוקאית, התקבל בברכה בתרבות היהודית והפך למסיים של חג הפסח. הגנאווה עורכים טקסי פולחן פעם בשנה, כאשר הטקסים מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים המובילים לחוויית אקסטזה. שיריהם של הגנאווה פונים לאֶלָה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. יהודי מרוקו כנראה חגגו עם שכניהם בטקסים זהים, אך עם תכנים שונים שעיקרו את הסממנים האליליים, והשאירו את השמחה והאמונה כי מדובר ביום ממוזל ומבורך. הבניית החג לתוך המסורת היהודית-ישראלית בעת החדשה הפכה אותו לחג שקשור בחג הפסח, כחג האביב, תקופת מעבר מחורף לקיץ התחדשות הטבע וגם החיים המסחריים. לדידו של בן נון רבים מיהודי צפון אפריקה התייחסו אל החג עם הזמן כחלק מציון תחילתה של שנה חדשה, והחג נחשב כסימן למזל טוב ולרווח כלכלי. ייחוס זה מקביל למנהג בתרבויות אחרות לחגוג חגיגות דומות במועד זה של השנה, כמו חג הנורוז באיראן[10][5].

החוקרת אסתר שקלים טוענת כי מקור החג הוא בחג הנורוז, ראש השנה הפרסי העתיק, ששורשו נעוץ בדת אלילית קדומה. לדידה החג אומץ בתחילה לפני כ-1500 על ידי יהדות איראן. מאירן החג התפשט לשאר הקהילות במזרח והגיע גם ליהדות מרוקו[11].

הבלשן אהרן ממן סבור כי השם מימונה קשור להיתר להתחתן באסרו חג של הפסח. לדידו חכמי המגרב ראו שבמשך חודשיים לא נערכו חתונות: מפורים ועד חג הפסח מחשש שיישאר חמץ עד חג הפסח, ומפסח ועד ל"ג בעומר משום מנהגי האבילות בימי ספירת העומר. משום כך התירו החכמים לערוך חתונות באסרו חג של פסח. לחגיגה זו קראו "לָלַה מימונה", שפירושה "הגבירה בת המזל", כינוי לכלה המיועדת[12]. את הברכה המסורתית "תרבחו ותסעדו" הוא מסביר כברכה לזוג הצעיר: "תרוויחו ותהיו מאושרים"[13][12].

מנהגי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס טפיחות על הראש עם עלה חסה טבול בחלב לברכה והצלחה. בתמונה: מקסים לוי

ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה (כל עוד בני הבית נמצאים וערים) כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש. ביישובים בישראל שבהם היה ריכוז גבוה של יהודי מרוקו, התאפיין ליל המימונה במשך שנים רבות גם במעין "סיור כתובות" (או "טיול מימונה") שבו כמעט כל משפחה הייתה מבקרת אצל כל המשפחות האחרות – מה שהגדיל את תחושת החגיגיות, כיוון שלילה כזה היה לרוב מסתיים בסגירת דלתות הבתים לפנות בוקר. מנהג שנהוג לעשות בערב המימונה, בעל הבית לובש קפטאן לבן ותרבוש, ומברך את האורחים בכך שטופח על ראשם עלי חסה טבולים בחלב. דבר זה נעשה לאורחים רק לאחר שבעל הבית עשה מצווה זו לילדיו, מצווה זו לפי מאמינים מביאה פרנסה, בריאות, וכל מה שבעל הבית בירך נהוג לעשות זאת בערב המימונה מפני שערב זה מלא בסגולות ובקשות. דבר נוסף הנהוג הוא צלחת קמח עם שתי ביצים אותה מניחים בשולחן המימונה הגדוש, כסגולה לבריאות אושר ומזל.

נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו"[14], ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, על אף שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית. יש הזורים מעט קמח על האורחים בהכנסם להתארח.

במימונה הנערכת בעדות כדוגמת הטריפולטאים הטוניסאים (טרבטסיה וטונשיאה, בהתאם) נהגו לקיים את אפיית הלחם הראשון הנקרא בולו אל-מימונה, שנעשה בדרך כלל מקמח הפסח - שכן עד אז היה הכל עוד מוכשר לפסח, צורתו של הלחם שהיה לרוב מתוק כצורת סלסלה ובמרכזה ביצה קשה.[15]

לאחר ליל המימונה, עיקרו של החג, רבים מיהודי צפון אפריקה נהגו לשבות ממלאכתם ולצאת יחדיו אל הטבע, שם היו אוכלים ומבלים את היום וכן טובלים במים. המוסלמים הרשו ליהודים לבלות בגניהם כיוון שהאמינו כי ליהודים סגולות ברכה ושיזכו בשל כך לשנה גשומה.

מאכלי המימונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג להגיש במימונה מאכלים ומטעמים כיד המלך, ולהשאיר את הדלת פתוחה כדי שכל העוברים והשבים יכנסו, יטעמו מהמאכלים ויתכבדו. רוב הכיבוד במימונה הוא מתוק, ויש מנהג שאוסר שיהיה אף מאכל מלוח על השולחן. העוגיות שמוגשות במימונה כולן עשויות ממרכיבים כשרים לפסח, מפני שאת רוב ההכנות למימונה עושים לפני צאת החג. העוגיות הללו עשויות מקוקוס טחון, שקדים, בוטנים ואגוזים טחונים. מאכל מימונה מובהק הוא הז'אבן - קציפת חלבונים המבושלת בסירופ סוכר. לאחר קירורו, מוגש הז'אבן בכוסות הגשה רחבות ומעוטר בשקדים או באגוזים. מאכל נוסף שמאוד מוכר וידוע כסמל המימונה הוא המופלטה - שמוכנת ישר בצאת החג בגלל היותה חמץ. המופלטה נאכלת כשהיא מרוחה בחמאה ודבש המסמלים ברכה ושפע. על מאכלי החמץ המוגשים במימונה נמנים בנוסף ספינג' ושבקייה שמוכנים מיד בצאת החג. בנוסף, מכינים למימונה ריבות, גם כאלו שפחות נפוצות במטבח המוכר כמו ריבת חצילים, ריבת עגבניות, ריבת גזר גמדי ,ריבת קליפות פרי הדר וריבת חושחש. ישנם בתים שבהם לא היו מכינים מאכלי חמץ במימונה מפאת חוסר זמן להכניס את כלי הפסח, ובהם היו מוגשות רק העוגיות, הז'אבן ושאר תופינים, מגדניות וסוכריות לרוב.

בנוסף המאכלים אלה כפי שצוין נהגו בקרב יהודי טרפולי וטוניס להכין בולו (סוג של לחם מתוק) דמוי הסלסלה עם ביצה קשה בתור "הלחם הראשון" הנאפה לאחר הפסח.[16]

המימונה במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר (חובש תרבוש במרכז התמונה) ולצידו ראש עיריית תל אביב שלמה להט (בימין התמונה) חוגגים את חגיגות המימונה בפארק הירקון בתל אביב, 21 באפריל 1987, תצלומו של נתי הרניק מלשכת העיתונות הממשלתית.

במרחב הפרטי המשיכו יהודי מרוקו לקיים את חגיגות המימונה ולבקר איש את שכנו במדינת ישראל. אך ב-1965 חידשו את מסורת חגיגות המימונה בצורת חגיגות המוניות במרחב הציבורי והעניקו להן אופי ותפקיד חדש. את חידוש המסורת הזה יזם שאול בן שמחון, איש הוועדה המרכזית של ההסתדרות בשיתוף של פעילי "אגודת יוצאי פאז בישראל"[17][18]. החגיגה הראשונה התקיימה ביער הרצל שבלוד והשתתפו בה 300 איש, רבים מהם מהמושב הסמוך יד רמב"ם[19].

כבר מתחילה ביקשו המארגנים להפוך את המימונה לחג של כלל ישראל, חג של אחווה ורעות ומיזוג גלויות. הם הקפידו להזמין ולארח את יוצאי כל הגלויות ונציגי ציבור שונים. חגיגות המימונה נשאו מתחילתן גם אופי פוליטי ונשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת ופוליטיקאים החלו משתתפים באירועים השונים ברחבי הארץ.

חגיגות המימונה ההמונית הראשונה שארגנו לציבור הרחב, התקיימו בגן הסנהדרין בירושלים בשנת 1966[20]. לאירוע הגיעו יוצאי מרוקו מכל רחבי הארץ, חלקם בהסעות מארגנות, ותוך שנים ספורות מספר המשתתפים הגיעה לכמה אלפים[21]. חגיגות המימונה בגן הסנהדרין ארגנו בסיוע עיריית ירושלים ומשרד התיירות, ובשנת 1967 השתתפו בהם ראש עיריית ירושלים טדי קולק ושר התיירות משה קול[22]. במרץ 1968 הוקם, ארגון "ברית יוצאי מרוקו בישראל", שלקח על עצמו את ארגון החגיגות[23][24]. בנוסף לירושלים, החלו לארגן חגיגות מימונה במקומות נוספים ברחבי הארץ, בין היתר באשדוד, מגדל העמק ואור עקיבא. בשנת 1969 הגיע מספר המשתתפים בחגיגות בירושלים לכעשרים אלף[25], ובשנת 1970 לכשלושים אלף[26]. חברת "אל על" אף הטיסה יהודים מצרפת לחגיגות[27]. על פתיחת חגיגות 1970 הכריז שר הקליטה שמעון פרס, ובנוסף לחגיגה ההמונית בירושלים התקיימו חגיגות בפארק הלאומי ברמת גן בחסות חברות מסחריות[28].

החל מ-1971 עברו החגיגות בירושלים לגן סאקר, הגדול באופן ניכר מגן הסנהדרין[29]. בחגיגות, בהן השתתפו כ-30 אלף איש, אורחי הכבוד היו נשיא המדינה זלמן שזר, ראש עיריית ירושלים טדי קולק והברונית אליקס דה רוטשילד שהגיעה במיוחד מצרפת[30]. ראש הממשלה גולדה מאיר גם הוזמנה, אך עקב קשיי תחבורה, לא יכלה להגיע[31]. במהלך החגיגות חברי תנועת הפנתרים השחורים, שהוקמה כמה חודשים קודם, גרמו למהומה לאחר שסורבה בקשתם לנאום מעל במת הכבוד[32]. באותה שנה השתתף דוד בן-גוריון בחגיגות מימונה שנערכו בירוחם[33].

ב-1972 מספר המשתתפים בחגיגות בירושלים היה כשמונים אלף, ואורחי הכבוד היו שוב נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל[34].

ב-1979 הוקם "הוועד הציבורי לחגיגות המימונה בישראל", ביוזמת סם בן שטרית, שכיהן כיו"ר הוועד[35]. הוועד הציבורי החליף את תנועת "ברית יוצאי מרוקו", שארגנה במקור את חגיגות המימונה, אך הייתה מזוהה עם מפלגת מפא"י וההסתדרות[23][24][36]. ואילו בן שטרית היה פעיל הליכוד ומקורב למנחם בגין[37], וביקש להקים ארגון חדש עבור חגיגות המימונה, בעקבות עליית הליכוד לשלטון[38].

המימונה במרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 סטודנטים לא-יהודים במרוקו החלו לראות במימונה ובמוטיבים יהודיים נוספים חלק חשוב מהמורשת שלהם והקימו את "מועדון המימונה", באוניברסיטת אל-אח'וואן שבאיפראן בעידודו של המלך חסן השני[39]. אחר כך הוקמו סניפים נוספים של המועדון בפז, ברבאט, בתטואן ובמרקש. מטרת המועדון היא לחגוג את ההיסטוריה והמסורת של היהודים של מרוקו בעיקר סביב המסורת של המימונה שמסמלת את ההבטחה והתקווה לגאולה. הסטודנטים סבורים שהחג ראוי למקום בתרבות ובחברה המרוקאיות כחגיגה של גיוון אתני[40].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Enkin, Ari (April 13, 2014). "Mimouna: A Moroccan Jewish Celebration". unitedwithisrael.org. Retrieved September 23, 2015.
  2. ^ 1 2 שמעון כהן, אז מאין הגיעה לכאן המימונה?, באתר ערוץ 7, 21 באפריל 2014
  3. ^ מהי מימונה, באתר בית כנסת נופית
  4. ^ אם כי היא גם לא שוללת את האפשרות שהלחם קרוי דווקא על שם החג, ולא להפך
  5. ^ 1 2 3 4 5 יגאל בן נון, חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל, באתר הארץ, 8 באפריל 2007
  6. ^ סם בן שטרית, המימונה: חג של הכנסת אורחים ואהבת האדם באתר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.
  7. ^ טלי שלו וליאת מלכה, סינקרטיזם בחגיגות המימונה בישראל באתר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.
  8. ^ ח"ז הירשברג, "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח", בתוך: זכור לאברהם, קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח, ירושלים, תשל"ב, עמ' 223
  9. ^ שירה אוחיון, וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה, ‏14 באפריל 2012
  10. ^ יגאל בן-נון על מקורותיה הראשוניים של המימונה(הקישור אינו פעיל, 13.4.2023)
  11. ^ אסתר שקלים, כך גנבו המרוקאים את המימונה מהפרסים, באתר ynet, 22 באפריל 2014
  12. ^ 1 2 אהרון ממן, מימונה-מדרש השם ומנהגי החג, ירושלים: בתוך: מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה, מוסד ביאליק, תשע"ד, עמ' 119
  13. ^ רגע של עברית על המימונה, רשת ב' של קול ישראל
  14. ^ פירוש: תסעדו=תהיו מאושרים. (סעיד - אשר, מסעוד - המאושר); קטע קול על-פי אבשלום קור, בפינתו בגל"צ
  15. ^ לילת' אלמימונה (ליל המימונה) | מרכז מורשת יהדות לוב
  16. ^ לילת' אלמימונה (ליל המימונה) | מרכז מורשת יהדות לוב
  17. ^ יהל פרג', ‏האיש שהפך את המימונה מאירוע פרטי לחג לאומי, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 4 באפריל 2021
  18. ^ גבריאל שטרן, חגיגת המימונה - מגלות פאס לירושלים השלמה, על המשמר, 18 באפריל 1968
  19. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 75.
  20. ^ חגיגות מימונה נערכו בסנהדריה, למרחב, 22 באפריל 1968
  21. ^ יוצאי מרוקו חידשו מסורת חגיגות מימונה, על המשמר, 22 באפריל 1968
    גשם שוטף שיבש חגיגות מימונה בבירה, למרחב, 3 במאי 1967
  22. ^ יוצאי קהילת פאז עולים לירושלים לחוג "יום המימונה", דבר, 30 באפריל 1967
  23. ^ 1 2 הוקם ארגון "ברית יוצאי מרוקו ", למרחב, 25 במרץ 1968
  24. ^ 1 2 שפי גבאי, חגיגות "מימונה" בירושלים שמוזמנים להשתתף יוצאי ארצות אחרות, דבר, 21 באפריל 1968
  25. ^ עשרים אלף בחגיגות ה"מימונה", למרחב, 11 באפריל 1969
  26. ^ 30 אלף איש ישתתפו השנה בחגיגות המימונה, על המשמר, 24 באפריל 1970
    חוה נובק, חג המימונה, דבר, 7 באפריל 1970
  27. ^ "אל־על" תביא יהודים מצרפת לחגיגות המימונה, דבר, 10 במרץ 1970
  28. ^ חגיגות המימונה ב-28 באפריל, למרחב, 7 באפריל 1970
  29. ^ רבבות חוגגים בירושלים בחגיגות המימונה, דבר, 19 באפריל 1971
  30. ^ הברונית דה־רוטשילד — לחג המימונה, מעריב, 14 באפריל 1971
    הברונית דה־רוטשילד: המימונה - חווייה גדולה, למרחב, 20 באפריל 1971
  31. ^ ראש־הממשלה לא יכלה להגיע לחגיגות המימונה, דבר, 19 באפריל 1971
  32. ^ "הפנתרים" ניסו להשבית שמחת המימונה לא נענו לשידולים, סולקו ע"י המשטרה, מעריב, 19 באפריל 1971
    רבבות השתתפו בחג המימונה, למרחב, 19 באפריל 1971
  33. ^ בן־גוריון ישתתף בחגיגות המימונה בירוחם, דבר, 14 באפריל 1971
  34. ^ 80 אלף בחגיגת המימונה בירושלים, דבר, 7 באפריל 1972
    מספר־שיא של חוגגי המימונה בבירה-80 אלף, על המשמר, 7 באפריל 1972
  35. ^ המימונה תשנה את אופייה, מעריב, 30 ביולי 1980
    אלעזר שטורם, "הדרמה התחילה רק עכשיו", מעריב, 7 באפריל 1988
  36. ^ אתר למנויים בלבד אמיר בן פורת, כך זכיתי להיות נושא הכלים של המימונה הראשונה, באתר הארץ, 13 באפריל 2016
  37. ^ מנחם בגין – "יקיר־ביחד" ונתתי שלום בארץ, חדשות, 4 באפריל 1991
  38. ^ שוקי שדה, שיטת המימונה, באתר הארץ, 16 באפריל 2009
  39. ^ רונית חכם, געגוע לעולם שהיה במרוקו: הם ואנחנו, באתר "העוקץ", 5 בינואר 2015
  40. ^ עומאר באום, בין המימונה לשואה במרוקו, באתר "העוקץ", 25 באפריל 2014