לזר דה באיף
| לידה |
1496 לה פלש, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
1547 (בגיל 51 בערך) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
צרפת |
  | |
לזר דה באיף (בצרפתית: Lazare de Baïf; 1496–1547) היה דיפלומט ומלומד הומניסט, משורר ומתרגם צרפתי. כתב בשפות צרפתית ונאו-לטינית. דה באיף כיהן בימי המלך פרנסואה הראשון כשגריר ממלכת צרפת בוונציה ובחצר קיסרי האימפריה הרומית הקדושה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לזר דה באיף נולד במנואר דה פן (Manoir des Pins) או שאטו דה פן (Château des Pins) בארץ הלואר בצרפת בשנת 1496. הוא היה בנם של האביר ז'אן דה באיף ושל מרגריט שאטנייה דה לה רושפוזה (Chasteignier de la Rocheposay), צאצאית למשפחת אצולה מאנז'ו[1]. היו לו אח, פרנסואה ושתי אחיות - מארת ומדלן. אחרי לימודי משפטים וספרות בצרפת, בה היה תלמידו של כריסטוף דה לונגיי ("לונגוליוס"), נסע עם מורו לרומא, כדי ללמוד אצל היוונים יאנוס לאסקריס ומרקוס מוסורוס. בשובו התגורר בטירתו בשאטו דה פן ולימד באוניברסיטת אנז'ר. בהשפעת שיטתו של גיום בידה חקר את קורפוס ספרי המשפט של העולם העתיק. בשנת 1524 שב ככל הנראה לבקר באיטליה בפדובה[1]. בשנת 1525 עבד בשירותו של הקרדינל ז'אן דה לורן והשתתף במלחמת האיכרים הגרמנית באלזס. אחר כך ליווה את הקרדינל בליון והיה ל "פרוטונוטריוס אפוסוטולי".
בשנת 1529 נשלח על ידי המלך פרנסואה הראשון כשגריר בוונציה. שם נולד לו בן - ללא נישואים -ככל הנראה מקשר עם אישה ונציאנית, לימים המשורר ז'אן-אנטואן דה באיף, אותו אימץ וגידל. בתקופת שהותו בוונציה התכתב לזר דה באיף עם מלומדים הומניסטים כמו יאקופו סאדולטו, פייטרו במבו ז'רמן דה ברי וארסמוס מרוטרדם. התוודע גם לג'ירולמו אליאנדרו וללזרו בונאמיקו, למד עברית והכיר את הרב אליהו בחור לויטה[1]. בשנת 1540 השתתף באיף בכינוס בהגנאו שניסה לשווא ליצור דו-שיח בין הקתוליים לפרוטסטנטים. בהמשך, כשגריר בגרמניה הוטל עליו על ידי המלך פרנסואה ליצור בריתות עם כמה מהנסיכים הגרמנים נגד הקיסר קרל החמישי אולם נכשל במשימתו[2]. בשובו לצרפת ב-1532 פעל כיועץ משפטי בפרלמנט של פריז וכן כ- maître des requêtes של המלך, משפטן אחראי על פתרון פניות הציבור אל המלוכה. באותם ימים הקדיש מאמצים רבים בחינוך בנו, אנטואן, בין היתר בעזרת תלמידו, המלומד שארל אטיין ובעזרת המשורר פייר דה רונסאר שהיה חבר ללימודים וחונך של בנו[1].
בשנת 1540 היה לזר דה באיף אחראי (אב in commendam) על המנזר "נוטר דאם דה לה גרנטייר בלז ארבייה (les Herbiers), בחבל ואנדה, בארץ הלואר. בשנת 1543 התחלף בתפקיד עם בן דודו, פייר שאטנייה דה לה רושפוזה, ועבר להיות במקומו ראש המנזר Saint Sauveur (הגואל הקדוש) בשארו, מחוז ויאן (Charroux), כיום באקיטן החדשה.
בשנת 1536 תרגם לזר דה באיף מיוונית את האלקטרה מאת סופוקלס ואחר כך כתב גרסה מתורגמת של "הקובה" (הקאבי) מאת אוריפידס[3], תרגם מכתבי פלוטרכוס. באיף כתב שירים בצרפתית ובשפה הלטינית אלגנטית. לדברי ז'ואשן די בלה השפה הצרפתית התעשרה בזכותו בכמה מילים חשובות. קנה לעצמו שם כפילולוג וכהיסטוריון של המשפט.
זמן קצר אחרי מותו של המלך פרנסואה הראשון, נפטר גם דה באיף בפריז בשנת 1547. בנו המשורר כתב את האפיטף על מצבתו:
Sopore sacro Lazarus Baifius Dormit. Mori ne dixeris bonos viros: Vixit, quiescit. Vivus est non mortuus.[2
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1526 De re vestiaria, בזל - ספר על תלבושות האנושות בימי הקדם
- 1531 - De vasculis -
- 1536 - De re navali- על הספינות
- 1536 - Thesaurus linguae latinae עם רובר אטיין
- 1536 - Oeuvres en rhyme (יצירות בחרוזים) בעריכת בנו, ז'אן-אנטואן
תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלקטרה
Tragedie de Sophocles intitulée Electra, contenant la vengeance de l'inhumaine et trespiteuse mort d'Agamemnon Roy de Mycene la grand, faicte par sa femme Clytemnestra et son adultere Egistus. Ladicte Tragedie traduicte du grec dudit Sophocles en rythme Francoyse, ligne pour ligne, et vers pour vers. Estienne Roffet, Paris 1537.
- הקאבי (הקובה)
La Tragedie d'Euripide, nommee Hecuba: traduict de Grec en rythme Francoise, dediee au Roy. Robert Estienne, Paris 1544.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Maurice Allem, Anthologie poétique française : XVIe siècle, t. I, Paris, Garnier-Flammarion, 1965, 383 p
- L. Pinvert, Lazare de Baïf, 1496?-1547 (1900).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
[וhttps://it.wikisource.org/wiki/Autore:Lazare_de_Baïf ויקיטקסט]
- Chisholm, Hugh, ed.. "Baïf, Jean Antoine de". Encyclopædia Britannica. 3 (11th ed.). Cambridge University Press 1911.