לא תעמוד על דם רעך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לא תעמוד על דם רעך
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז
משנה תורה ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכות י"דט"ז
שולחן ערוך חושן משפט, סימן תכ"ו
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רצ"ז
ספר החינוך, מצווה רל"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לא תעמוד על דם רעך היא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה האדם חייב לעזור לחברו, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו לספר החוקים של מדינת ישראל, וחוקים דומים קיימים במדינות נוספות.

מקור המצווה וטעמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת קדושים אומר ה' למשה לצוות את בני ישראל להיות קדושים, וכפירוט לכך מצווה אותם ברשימת מצוות, אשר אחת מהן היא:

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

על כך פירש רש"י: ”אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע.” כלומר: אני ה' נאמן לשלם שכר למי שיקיים אזהרה זו (והקודמות לה), ונאמן להיפרע ולהעניש את מי שיעבור עליהן.

ספר החינוך הסביר שטעם המצווה הוא ליצור חברה שיש בה עזרה הדדית, מה שגורם לחברה להיות מלוכדת וחזקה יותר.

חומרת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שאין מעשה בעבירה על מצווה זו - לא נענשים עליה במלקות. עם זאת, הרמב"ם קובע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאווים החמורים, משום ”שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו” (משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ט"ז).

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:

מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר - לא תעמוד על דם רעך.

הרמב"ם מביא דוגמאות נוספות למצבים שבהם יש לקיים "לא תעמוד על דם רעך":

כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו

הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.[דרוש מקור]

הרדב"ז נשאל מה יש לעשות במצב שבו ”אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך”. לאחר דיון מעמיק מסכם הרדב"ז את תשובתו:

וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא; ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו (של) מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה

שו"ת הרדב"ז ח"ג תרכ"ז

נחלקו אם יש חובה להציל גם כאשר משתקפת סכנה מכך למציל: יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו.

הפוסק רבי יעקב עמדין פסק שכאשר בפני רופא ניצב חולה החולה במחלה שיש בה סכנה, ובידי הרופא תרופה בדוקה למחלה זו, חייב הרופא לטפל בחולה, אף אם החולה מתנגד לכך:

ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך, משום "ולא תעמוד על דם רעך" ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.

יעב"ץ, מור וקציעה, או"ח, שכח

הלשנה למשטרה בראי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה היהודית התייחסו הפוסקים לנושא הלשנה למשטרה על נהג שאינו זהיר וכתבו שבמידה והתרו באדם והזהירו אותו והוא ממשיך לסכן אחרים- מותר ואף יש מצווה וחובה למסור אותו לרשויות.[1] זאת מדין "לא תעמוד על דם רעך"[2]. וכן פסק הרב עובדיה יוסף לגבי אדם שאינו רואה טוב או סובל ממחלת הנפילה, שמנסה להוציא רישיון נהיגה ברמייה, שמי שיודע ממצבו חייב להודיע זאת לרשויות כדי להציל את הרבים[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חפץ חיים הלכות רכילות, מהדורת דרשו כלל ט' הערה 18.
  2. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז
  3. ^ שו"ת יחוה דעת חלק ד, סימן ס