כרטיס רשת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כרטיס רשת

כרטיס רשת (NIC - Network Interface Controller) הוא חומרת מחשב המאפשרת למחשב להתחבר לרשת מחשבים. מכיוון שכרטיס הרשת מהווה את שער הגישה של המחשב אל הרשת, מועברת בו כתובת MAC המשמשת את המחשב בכל התקשורת שעוברת דרך אותו כרטיס רשת.

כרטיס הרשת הוא חלק משכבת הקו של מודל ה-OSI וגם חלק מהשכבה הפיזית של מודל ה-OSI.

כרטיס הרשת צריך להיות מותאם לפרוטוקול המשמש ברשת בה הוא פועל – Ethernet,‏ Token Ring, Wifi, או אחר.

לכרטיסי רשת כיום יש בדרך כלל חיבור RJ-45 וכן מספר נוריות המורות למשתמש האם קיים חיבור והאם מתקיימת תקשורת. ברוב המקרים הם מתחברים ללוח האם דרך חריץ PCI (או PCIe) או משולבים בלוח האם עצמו. בכרטיסי רשת ישנים היה קיים גם חיבור BNC. בשרתים עשויים להיות מחוברים מספר כרטיסי רשת ללוח האם.

כרטיסי רשת ביתיים מאפשרים תקשורת בהתאם לתשתית אליה מחובר הכרטיס למשל: 10Mbps ,100Mbps ,1000Mbps. כרטיסי רשת התומכים בסיב אופטי מקובל שימוש בחיבור SFP, אלו מאפשרים שידור בקצבים גבוהים כמו 10Gbe ועד ל-400Gbe.

כרטיסי רשת מודרניים עשויים לתמוך ביכולות שונות כמו פסיקות, גישה ישירה מרוחקת לזיכרון (RDMA), תמיכה בתורי שידור וקליטה מרובים, ממשקים לוגיים נפרדים ומנועי האצת חומרה לטיפול ב-TCP (יכולת הידועה כ-TCP offload engine; TOE), uטכנולוגיות וירטואליזציה (כדוגמת SR-IOV) המאפשרות לחלק את יכולות הכרטיס למספר ממשקים וירטואליים.

שווי השוק של כרטיסי רשת ב-2022 הוערך ב-4.67 מיליארד דולר.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Market Study on Network Interface Cards (NIC): Data Centers to Be Prime End Users of NICs, Persistence Market Research (באנגלית)