כלכלת הונג קונג
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. | |
 | |
| מבני משרדים בהונג קונג | |
| דירוג עולמי | תמ"ג: דירוג תמ"ג; תמ"ג לנפש: דירוג תמ"ג לנפש |
|---|---|
| סטטיסטיקה | |
| תמ"ג | תמ"ג |
| תמ"ג לנפש | תמ"ג לנפש |
| צמיחה כלכלית | צמיחה (דירוג: צמיחה-דירוג; צמיחה-תאריך) |
| אינפלציה (מה"ל) |
2.6 אחוז (נכון ל־2016)  |
| מדד ג'יני | ג'יני (דירוג: ג'יני-דירוג; ג'יני-תאריך) |
| כוח עבודה | כוח-עבודה (כוח-עבודה-תאריך) |
| כוח עבודה לפי מקצוע | מכירות, מסעדות ומלונות 31 אחוז, כספים, ביטוח ונדל"ן 13 אחוז, שירותים חברתיים וקהילתיים 11 אחוז, ייצור 7 אחוז, תעבורה ותקשורת 6 אחוז, בנייה 2 אחוז, אחר 30 אחוז (הערכה, 2001) |
| אבטלה | 3.4 אחוז (2011) |
| קשרי מסחר | |
| יצוא | 390 מיליארד דולר (2010) |
| מדינות עיקריות | סין 43 אחוז, יפן 12 אחוז, טאיוואן 8 אחוז, ארצות הברית 7 אחוז, קוריאה הדרומית 5 אחוז, סינגפור 3 אחוז (2000) |
| יבוא | 433 מיליארד דולר (2010) |
| מדינות עיקריות | סין 41 אחוז, יפן 13 אחוז, ארצות הברית 8 אחוז, טאיוואן 7 אחוז, קוריאה הדרומית 5 אחוז, סינגפור 4 אחוז (2000) |
| חוב חיצוני | 48.1 מיליארד דולר |
| מימון ציבורי | |
| הכנסות | 22.9 מיליארד דולר |
| הוצאות | 24.6 מיליארד דולר |
| סיוע כלכלי בינלאומי | אינה מקבלת |
|
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר אמריקאי, אלא אם כן צוין אחרת | |
  | |
כלכלת הונג קונג היא כלכלת שוק מודרנית, המבוססת על סחר בינלאומי ותעשיית שירותים ענפה. למרות גודלה הזעיר והיותה נתונה תחת שלטון זר, הפכה המושבה לשעבר שער ראשי לייבוא, ייצוא והשקעות עבור מחוז גואנגדונג בסין ועבור סין בכללותה, ולמרכז סחר, בנקאות, ביטוח ותעבורה מרכזי במזרח אסיה.
הונג קונג נעדרת משאבים טבעיים כמעט לחלוטין, וכל המזון וחומרי הגלם הדרושים לשבעת מיליון תושביה חייבים להיות מיובאים. בהתאם, שיעור היצוא והיבוא של הונג קונג נרחב מאוד ועולה בהיקפו על התמ"ג הכולל של השטח המנהלי המיוחד.
במהלך העשורים האחרונים, ובמיוחד מאז תחילת שנות התשעים, מתאפיינת כלכלת הונג קונג במעבר הולך וגובר לשירותים פיננסיים ומכירות. היקף התרומה לתמ"ג מייצור, שהיה שווה בערכו לערך לזה של מכירות והשירותים קטן היום פי חמישה מכל אחד מהם בנפרד.
כלכלתה של הונג קונג תלויה בשנים האחרונות בסין, ובאופן גובר והולך מאז העברת השליטה במושבה מבריטניה לסין. בשנת 1998 חוותה המושבה לשעבר את הירידה הראשונה בתולדותיה בתמ"ג, ובשש השנים שאחרי כן חוותה ירידה בארבע נוספות. כיום, נמצא התמ"ג של הונג קונג בשיעור נמוך יותר, במחירי 2000, משיעורו בשנת 1992. החל משנת 2004, עם זאת, ניכרת בכלכלת הונג קונג התאוששות מה.
שיעור האבטלה, שהיה נמוך מ-2.5 אחוז בממוצע לאורך שנות השמונים (קרוב לתעסוקה מלאה) הגיע עד 7.9 בשנת 2003. ראשית העלייה מיד עם המעבר לשלטון סין—שהביא לקפיצת שיעור האבטלה מהיקף של 70 אלף מובטלים בשנת 1997 לכ-200 אלף כעבור שנה. ההשפעה מוחרפת ככל הנראה גם כתוצאה מקיפאון בגידול בהיקף האוכלוסייה, בהגירה ובמספר העובדים, ובמקביל הזדקנות והשתנות המבנה הדמוגרפי של שוק העבודה.
דגם של שוק חופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הונג קונג הוצגה מספר פעמים על–ידי חסידי קפיטליזם ושוק חופשי כמו מילטון פרידמן או מכון קאטו כביטוי לתועלות הנובעות מפעולת השוק החופשי. אף כי ישנן כמה הסתייגויות שראוי לאזכרן לכך, כמו פעילותה של ממשלת הונג קונג בתחום הדיור, יש מידה לא מבוטלת של אמת בטענה כי הונג קונג הייתה קרובה יותר מכל דוגמה אחרת בעידן המודרני למודל שוק חופשי טהור יחסית.
מספר נתוני יסוד הפכו את הונג קונג לדוגמה טובה יחסית לפעולתו של שוק חופשי:
- נקודת מוצא נמוכה: מצבה של הונג קונג אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים בסין היה עגום ביותר. 750 אלף התושבים שנותרו בה עם סיום המלחמה היו ברובם פליטים מרוששים של מלחמת אזרחים ממושכת.
- היעדר תשתית תעשייה וכוח אדם: בנוסף על עונייה ניצבה הונג קונג באמצע המאה העשרים, כמוה כסין כולה, במידה רבה בשלב שטרם תיעוש מודרני וללא כוח אדם תעשייתי מיומן, מנגנוני הכשרה או תשתית תעשייתית כלשהי.
- היעדר משאבי טבע: להונג קונג הזעירה והענייה לא היו משאבי טבע כלשהם שמהם יכלה להפיק עושר. הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניה להתפתחות כלכלית הייתה פעולת תושביה ומיצוי משאבי כישרונם.
- מורשת שוק חופשי: בניגוד ל"נמרים" ואריות אחרים במזרח אסיה, כמו יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור או טאיוואן, בהונג קונג לא הייתה מורשת או מדיניות של פיתוח בהובלה של המדינה, המנוגדת לשוק חופשי. במקביל, הייתה מדיניות של מיסים נמוכים, חוקי תעסוקה מתירניים, היעדר חוב ממשלתי וסחר חופשי כמעט לחלוטין.
- בידוד: הונג קונג פעלה לאורך שנות החמישים והשישים, ובמידה מסוימת עד סוף שנות השבעים, במצב של בידוד כמעט מלא מסין העממית. אחרי האמברגו על הסחר שהוטל תחילה על ידי ארצות הברית בשנת 1949 ועל ידי האו"ם בשנת 1951 הצטמצם התיווך בסחר שיכלה הונג קונג להעניק לסין למינימום. לכך תרמה גם המדיניות בעלת המגמות האוטרקיות של סין העממית בשנות החמישים והשישים. אלו במשולב הביאו לכך שהונג קונג התקיימה לכל אורך התקופה הקריטית של תיעושה כמעט בבידוד מוחלט מסין, לבד מייבוא מזון ומים ממנה.
- מדיניות הגירה: בהונג קונג ננקטה לאורך שנים מדיניות הגירה כמעט לא מוגבלת. כתוצאה מכך, גדלה הונג קונג בקצב מהיר במיוחד, מ-750,000 עם תום המלחמה ל-3.1 מיליון בשנת 1961 ו-4.5 מיליון בשנת 1975.
התוצאה, מנקודת מבטם של חסידי השוק החופשי, הייתה מפליאה. למרות מעורבות מזיקה של הממשלה, מנקודת מבטם, בעיקר בתחום הדיור, זינק התיעוש בהונג קונג במהירות עוצרת נשימה. התיעוש התמקד תחילה במוצרי טקסטיל, אך התגוון ופנה במהלך שנות השישים לביגוד, אלקטרוניקה, מוצרי פלסטיק, ועוד. ההצלחה של הונג קונג הייתה כה גדולה עד שבשורה של הסכמי סחר עם בריטניה הסכימה המושבה להטיל על עצמה מגבלות מרצון מחשש שבריטניה תנקוט צעדים פרוטקציוניסטיים כדי להגן על מוצריה הנחותים מפני המתחרה החופשית יותר.
השינוי במצב הכלכלי היה מפליא, בין השנים 1961 ו-1980 צמחה הונג קונג בקצב של 9 אחוזים לשנה ואילו היקף הייצוא מכלל התמ"ג גדל מ-52 אחוז בשנת 1961 ל-66 אחוז בשנת 1970. למרות ההגירה המסיבית למדינה בשנים אלו, לפניהן ואחריהן, ההכנסה לנפש גדלה אף היא, והכפילה את עצמה בין 1961 ל-1971 ושבה והכפילה את עצמה פעם נוספת עד שנת 1983 (הכל במחירים קבועים) ובסך הכול עלתה פי עשרה בתוך כשלושים שנה. במילים אחרות, למרות שאוכלוסיית המושבה גדלה בהתמדה בעקבות זרם מתמיד של פליטים עניים, רמת החיים במדינה עלתה בהתמדה.
מקרה המבחן של הונג קונג מניב כמה מסקנות מעניינות, המפריכות במידת מה תפישות מקובלות. אחת הטענות הנפוצות נגד מדיניות של כלכלה חופשית (קפיטליסטית) היא הטיעון שמדיניות כזו מביאה למצב שבו ההון הולך ומתרכז במספר הולך ומתמעט של ידיים. הליכים של קונסולידציה ו"יתרון הגודל" נחשבים 'טבעיים' למשטר קפיטליסטי. הונג קונג מציבה דוגמה הפוכה. בשנת 1955, בימי בראשית של התיעוש, העסיקו 91 אחוז מכלל העסקים היצרניים במדינה פחות ממאה עובדים (כלומר, היו מפעלים קטנים). בשנת 1975, בשיאו של הליך התיעוש, מספר זה לא ירד אלא דווקא עלה ל-96.5 אחוז. בשנת 2002 מנו העסקים הקטנים 98 אחוז מכלל העסקים, וסיפקו עבודה ל-60 אחוז מכלל המועסקים בהונג קונג.
תופעה בולטת שנייה היא האופן החלק ונטול החיכוכים, כולל "אבטלה חיכוכית", שבו השתנה כל מערך העבודה בהונג קונג. בשנת 1980 עסקו 23.6 אחוז מהאוכלוסייה בייצור, 13.5 בנדל"ן, 12.0 אחוז בשירותים קהילתיים ו-10.7 בתעבורה. בשנת 2003, היקף העוסקים בייצור צנח לשיעור זניח (3.9 אחוז) ולעומתו העוסקים בשירותים קהילתיים זינק ל-22.4 אחוז, העוסקים ביבוא ויצוא הכפילו את מספרם ל-21.6 אחוז, כמוהם כעוסקים בביטוח ובכספים שמנו 13.1 אחוז מכלל העובדים.
למרות שינויים דרמטיים אלו, שעיקרם היעלמות כמעט מוחלטת של הייצור מהונג קונג ומעבר לשירותים פיננסיים, קהילתיים, וכדומה, לא ניתן היה להבחין בהשפעה כלשהי על שוק העבודה בהונג קונג. האבטלה בין השנים 1982 ו-1997 נותרה בשיעור זניח של 2.5 אחוז, עם תנודות מינימליות שתוקנו במהירות רבה. מאות אלפי הפועלים שכביכול לא הייתה נמצאת להם תעסוקה במהלך השינוי מצאו תעסוקה ללא קושי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבי קליין, שכר מינימום בהונג-קונג, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 9 באוקטובר 2016
יוסף חרש, בדרך לקריסה? כשהקורונה היכתה בהונג קונג, באתר TheMarker, 6 במרץ 2020
