יחסי איטליה–מלטה
| יחסי איטליה–מלטה | |
|---|---|
|
|
| |
| איטליה | מלטה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 301,340 | 316 |
| אוכלוסייה | |
| 58,725,972 | 536,463 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 2,010,432 | 17,765 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 34,234 | 33,116 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה |
יחסי איטליה–מלטה הם יחסי החוץ בין איטליה למלטה. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים זמן קצר לאחר עצמאותה של מלטה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
יחסים לפני העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
למלטה ולחצי האי האיטלקי היסטוריה ארוכה של יחסים בהתחשב בקרבתם. מלטה הייתה חלק מממלכת סיציליה הנורמנית ונשארה קשורה לממלכה האיטלקית עד שנת 1194.[1] ממלכת נאפולי הייתה מעורבת במלחמה נגד הכיבוש הצרפתי באי. בשנת 1800 מלטה הפכה לפרוטקטורט המנוהל במשותף על ידי נאפולי ובריטניה, אם כי לאחר מכן הייתה השפעה רבה יותר. בשנת 1813 האי הפך למושבה בריטית וכך עבר מחוץ לתחום האיטלקי, אם כי נוכחותה של התרבות והשפה האיטלקית נותרה חזקה. ואכן, העיצובים האיטלקיים על האי הודגשו באפריל 1933, כאשר בביקורו באי, מזכיר הממשלה האיטלקית פרנצ'סקו ג'ונטה הצהיר כי הוא נמצא על אדמת איטליה וכי עתיד האי טמון באיחוד מוחלט עם איטליה.[2] שתי המדינות התעמתו במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר איטליה הפציצה את האי במהלך המצור על מלטה.
יחסים לאחר העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה הייתה המדינה הראשונה שהקימה נציגות דיפלומטית במלטה והראשונה שמינתה שגריר תושב (מאז "התגורר בווילה בל אייר" בתא טא' שביאש) לאחר שמלטה השיגה עצמאות והפכה לחברה מלאה באו"ם. ב-1 בדצמבר 1964, השגריר האיטלקי הראשון הציג את תעודותיו למושל הכללי, סר מוריס דורמן.[3]
בשנת 1980, מלטה התקשרה עם איטליה בהסכם נייטרליות, במסגרתו מלטה הסכימה שלא להתקשר בברית כלשהי ואיטליה הסכימה להבטיח את הנייטרליות של מלטה.[4] היחסים של מלטה עם איטליה תוארו כ"מצוינים בדרך כלל".[5]
יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איטליה מחזיקה במלטה שגרירות בוולטה.
- מלטה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא ו-18 קונסוליות של כבוד בבארי, בולוניה, ברשה, קליארי, קטניה, ג'נובה, ליבורנו, מילאנו, נאפולי, פלרמו, פרוג'ה, רג'ו די קלבריה, סבונה, סירקוזה, טורינו, טריאסטה, ונציה.
שתי המדינות חברות באיחוד האירופי ובאיחוד מדינות הים התיכון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Castillo, Dennis Angelo (2006). The Maltese Cross: A Strategic History of Malta. Greenwood Publishing Group. ISBN 0-313-32329-1.
- ^ Manfred Pfister & Ralf Hertel, Performing National Identity , 2008, pp. 173-4
- ^ Times of Malta
- ^ Woodliffe, John (1992). The Peacetime Use of Foreign Military Installations Under Modern International Law. Dordrecht: Martinus Nijhoff. pp. 99–100. ISBN 0-7923-1879-X. נבדק ב-2009-04-11.
- ^ David Attard & Dominic Fenech, "The Law of the Sea and Jurisdictional Issues in the Mediterranean." In Naval Policy and Strategy in the Mediterranean: Past, Present and Future. Edited by John B. Hattendorf. London: Frank Cass, 2000. P. 362. ISBN 0-7146-8054-0. Accessed 2009-04-11.
