יד לטומאה

יד לטומאה
(מקורות עיקריים)

עצם ועליה בשר. העצם משמשת כ"יד" לבשר
מקרא	ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים ל"ה–ל"ט
משנה	מסכת חולין, פרק ט', מסכת עוקצין, פרק א'
תלמוד בבלי	מסכת חולין, דף קי"ז, עמוד ב' – דף קכ"ז, עמוד ב'
משנה תורה	ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלים, פרק ה'

בהלכות טומאה וטהרה, יד (ברבים: ידות) היא ידית המחוברת לחפץ ומשמשת לאחיזתו, והיא נחשבת טפלה לו וחלק ממנו מבחינה הלכתית. להגדרה זו ישנן מספר השלכות הלכתיות: היד יכולה להוציא טומאה מהחפץ לדברים אחרים, להכניס טומאה מדברים אחרים לחפץ, ואף להכשיר את החפץ לקבל טומאה.

לדוגמה, עצם המחוברת לבשר נחשבת ליד שלו, ולכן אם הבשר נטמא, אדם אחר יכול להיטמא ממנו על ידי נגיעה בעצם בלבד; וכן אם העצם לבדה נגעה בדבר טמא - גם הבשר נטמא. כמו כן, אם נשפך אחד משבעת המשקים על העצם, הבשר הוכשר לקבל טומאה.

מקור

המקור בתורה הוא מספר פסוקים בפרשת שמיני הכוללים את המילה "לָכֶם":

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו - יִטְמָא; תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ; טְמֵאִים הֵם, וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם...
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו - טָמֵא הוּא לָכֶם:
וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה - הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים ל"ה–ל"ט

שני הפסוקים הראשונים מתייחסים לטומאת שרץ; הפסוק הראשון מתאר את הדין של כלים שנטמאו בשרץ, והפסוק השני עוסק בטומאת אוכלים על ידי הכשר. הפסוק השלישי עוסק בטומאת נבלה.

לפי דרשת חז"ל בתלמוד הבבלי, המילה 'לכם' מתפרשת - לכל צרכיכם; ומכאן שלא רק האוכל הנוגע בשרץ נטמא, אלא גם כל חלק הנטפל אליו ומשמש לצורך האוכל. התלמוד מבצע צריכותא מורכבת בין שלשת הפסוקים, ומסיק ששלושת הפסוקים יחד מלמדים שהיד פועלת להכניס ולהוציא בין בטומאת נבלה ובין בטומאת שרץ, בין בכלים ובין באוכלים.

לעניין הכשר טומאה

הכשר של פרי לקבל טומאה מושג לאחר שהוא נרטב, ובעליו שמח בכך (רק לאחר שנקטף מהעץ)

האמוראים נחלקו האם בנוסף ליכולתה של היד להכניס ולהוציא טומאה, היא נחשבת טפלה לחפץ בנוגע לדיני הכשר לקבל טומאה, כך שנפילת משקה על ידו של מאכל, תכשיר אותו לקבל טומאה. סוגיה זו תלויה באופן דרישת הפסוקים שמהם נלמד דין יד, וביחס בין דין קבלת טומאה לדין הכשר לקבלת טומאה.

כאמור, המופע השני של המילה 'לכם' הוא הפסוק המטמא זרע שנגע בשרץ לאחר שהוכשר. אף על פי כן, לפי רב "מקרא נדרש לפניו, ולא לפני פניו", כך שלדעתו הדרשה מהמילה 'לכם' מוסבת רק על ההוראה "טמא הוא", המופיעה לפניה, ואי אפשר ללמוד ממנה שהיד נחשבת טפילה לזרע גם בנוגע להכשר הזרע, המוזכר בתחילת הפסוק ("וכי יותן מים על זרע"). לכן לדעתו אוכל אינו מוכשר לקבל טומאה אם נשפך על היד שלו משקה, אלא רק אם נשפך על גופו של האוכל. רבי יוחנן, לעומת זאת, סבר ששפיכת מים על יד המאכל מכשירה אותו לקבל טומאה. התלמוד מציע שתי דרכים להסביר את שיטתו:

• לפי רבי יוחנן "מקרא נדרש לפניו ולפני פניו", כך שלדעתו הדרשה שמלמדת שהיד נחשבת טפלה לזרע, מוסבת גם על תחילת הפסוק, העוסק בהכשר הזרע לקבלת טומאה.
• אף על פי שרבי יוחנן הסכים לכך שהדרשה שלפיו היד נחשבת טפלה אינה מוסבת על תחילת הפסוק אלא רק על קבלת הטומאה, יש להרחיב אותה גם לעניין הכשר לקבלת טומאה; הסיבה לכך היא שההכשר נחשב לחלק מהתהליך של קבלת הטומאה, כיוון שהוא תחילת התהליך והמניע שלו. בשפת התלמוד נקראת סברא זו בשם "הכשר תחילת טומאה". אמנם, רב חלק על סברא זו, ולדעתו ההכשר אינו נחשב לתחילת תהליך קבלת הטומאה, ואין להחיל עליו את דין יד, שנאמר רק לגבי קבלת טומאה.

לפי פירושו של רבא למסכת חולין, פרק ט', משנה ז', מחלוקת זו התקיימה כבר בין התנאים, שלדעת רבי מאיר דין יד קיים גם בהכשר (כרבי יוחנן), בעוד שלדעת רבי שמעון אין דין יד בהכשר (כרב).

בתלמוד מובא סיוע לדעתו של רבי יוחנן מברייתא הקובעת: ”כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר”, וכך פסק הרמב"ם.

הפשטה

לעיתים נדירות, משמש גם העור כ"יד", ולא רק כ"שומר". דוגמה לכך, היא בנוגע לאדם המפשיט עור של בעל חיים לאחר מיתתו, כדי להשתמש בו כשטיח, על הרצפה, על השולחן או על מיטה. השאלה היא, האם העור, במהלך ההפשטה, נחשב כ"יד", או רק כ"שומר". במשנה נפסק שתלוי במצב ההפשטה: אם הפשיט רק כדי אחיזת יד, אז גם העור שהופשט נידון כ"יד", מכיוון שהוא משמש כיד לאחיזת בעל החיים. אך משהופשט ממנו העור יותר מכדי אחיזה, אין העור נחשב יותר כ"יד".

החילוק לכך מוסבר בתוספות בשלושה אופנים:

• אחר שהופשט העור יותר מכדי אחיזה, הוא יכול לאחוז גם בבשר עצמו כדי להזיזו, ואין העור משמש יותר כ"יד".
• בהפשטה שהיא פחות מכדי אחיזה, הוא יכול תמיד להתחרט ממחשבתו, ולא להפשיט את העור, מכיוון שכל עוד אין לו מקום נוח לאחו בעור כדי להפשיט את בעל החיים, הדבר קשה מאוד, ובקל יכול הוא להתייאש מההפשטה, ומכיוון שיש חשש שהוא יתייאש מהפשטת העור, באופן מני או יותר, נמצא שהעור עדיין משמש בינתיים כיד לטלטול בעל החיים. אך כאשר הוא כבר הפשיט מהעור כדי אחיזה, אין העור משמש יותר לטלטול בעל החיים, אלא לשמש כחפץ לעצמו.
• דווקא כדי אחיזה משמש העור להפשטה, אבל ביותר מכדי אחיזה אין דרך להשתמש בעור להפשטה, הוא לא יכול לאחוז בשפתו כי אז לא יוכל למשוך בכוח ולהפשיט, ולאחו סמוך לבשר קשה כי אז אינו יכול להחזיק היטב בעור, ולכן במצב כזה משתמשים בדרכים טובות יותר כדי להפשיט את העור.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם שערות בעל החיים הן "יד" או "שומר"

בריה

קיימת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן האם יש יד לטומאה בשיעור של בשר שהוא פחות מכזית והאם יש דין שומר לטומאה בשיעור של פחות מפול. לפי רב, בשר שהוא פחות מכפול, והוא על עצם, אין העצם נחשב כ"יד", וכן אין עורו נחשב כ"שומר" אם הוא פחות מכפול. למרות זאת, מודה רב שכאשר מדובר בחיטה או שעורה שהיא כברייתה, יש יד גם לפחות מכזית וכפול.

שער

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו, בנוגע לשערות בעל חיים, האם הם נחשבים כ"יד", או כ"שומר".

לדעת רבי יוחנן שהשערות נחשבו כיד, הם מטמאות בכל מקום שאוחז בהם, גם אם אוחז בשערות שלא כנגד הבשר, אך לדעת ריש לקיש אין להחשיב שערות כיד, אלא כשומר לטומאה. ריש לקיש סובר, שאין הדרך להשתמש בשערות כדי לאחוז את בעל החיים, ולכן הם לא נחשבות כ"יד", אבל לעומת זאת, ניתן להחשיב אותם כ"שומר", מכיוון שבשורש השיער, יש נקב זעיר, ובמקום זה מגינה השערה על הבשר, ולכן יש לה חשיבות כ"שומר".

קישורים חיצוניים

• הערך "יד (לטומאה)", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הרב מתן גילדאי, יד לטומאה, באתר תורת הר עציון, 9 באפריל 2014