יב"א 511
 | |
| סמל יב"א 511 | |
|
״וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם״ (במדבר י׳, ל״א) | |
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי | ג'בל אוּם מרג'ום |
| מדינה |
 ישראלמיקום: חצי האי סיני |
| שיוך |
 חיל האוויר הישראלי |
| סוג | יחידת בקרה אֲזורית אווירית |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1967–1979 (כ־12 שנים) |
| נתוני היחידה | |
| ציוד עיקרי |
מערכות מכ"ם "מערכת פיג'ו" (להסטת טילי קלט) מערכות ומגדלי קשר מערכות גילוי ול"א |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | רס"ן |
יב"א 511 ("יחידת בקרה אווירית (אֲזורית) 511" או "יחידת דואר צבאי 2547") הייתה בסיס של חיל האוויר הישראלי בסיני, שבמסגרתה הופעלו מערכות אלקטרוניות שונות, בהן מספר סוגי מכ"ם ומערכות קשר. היחידה חלקה באחריות עם יחידות בקרה נוספות, לצורך בקרה אווירית צבאית ואזרחית של דרום הארץ וסיני.
היחידה החלה דרכה כ-י"ב 511 (יחידת בקרה מקומית), אך החל מ-1 באוגוסט 1969 שונתה הגדרתה ל-יב"א 511 (יחידת בקרה אזורית).[1][2] היא פורקה ב־1979, בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
היחידה הוקמה מחדש כי"ג 511 בשנת 1991 והיא שוכנת במחנה כמוס באזור דימונה.
מבנה הבסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבסיס שכן על ג'בל אום־מרג'ום, כ-8 ק"מ צפון־מערבית לבסיס רפידים, וצפון־צפון־מזרחית לבסיס אום־חשיבה.
הבסיס חולק לשני אגפים עיקריים על ידי הכביש הפנימי שחצה אותו, אגף מבצעי ואגף מנהלה.
- אגף מבצעי: בחלקו הגבוה היו מערכות המכ"ם - AN/TPS-43 X2 ,AN/TPS-44, ראדום עם FPS-89 (מכ"ם גובה), "מערכת פיג'ו" (להסטת טילי קלט ממסלולם), מערכות קשר שכללו מגדלי אנטנות שידור וקליטה, מערכות גילוי ול"א. מתחתיו, בונקר תת-קרקעי בן שלוש קומות שבו שכנו צומת קשר, צומת מכ"ם ועמדות גילוי ומעקב. כמו כן, היו באגף מעבדת אלקטרוניקה ואפסנאות טכנית, מתחם גנרטורים שסיפק את החשמל לבסיס, ומתחם הרכב שכלל ג'יפים, דודג' D200, דודג' D400, מיניבוסים ועוד.
- אגף מנהלה: בחלקו הגבוה היו משרדי הבסיס, חדר אוכל, שק"ם, דיסקוטק/מועדון, קולנוע, נשקייה, אפסנאות וטלפון ציבורי. תחתיו מתחם המגורים שכלל מספר פריקאסטים (מבנים טרומיים), שהיוו את חדרי המגורים לחיילים ולחיילות (אחוז החיילות היה גבוה ביותר ביחס ליחידות אחרות).
מעל בסיס 511, על אותו ההר, שכנו 2 יחידות נ"מ שכללו סוללת טילי הוק וסוללת תותחי נ"מ בופורס L-70 40 מ"מ שוודיים מונחי מכ"ם, ומאוחר יותר גם תותחי נ"מ 20 מ"מ על זחל"מים. יחידות הנ"מ סיפקו הגנה ליב"א וכן הגנה אזורית.
פריסת מכ"ם ראשונה, עלתה על ההר ביוני בשנת 1967 מיד בסיום מלחמת ששת הימים, בפיקודו של סרן ויקטור פרנקו. עם מכשירי המכ"ם, הוצבה סוללת טק"א מסוג הוק. הבסיס נשאר ברמת פריסה עד לקביעתו כי"ב 511 ובמשך השנים הפך ליב"א 511.
הבסיס היה מהראשונים שהותקפו מהאוויר על ידי המצרים במלחמת יום כיפור. במתקפה זו נהרגו שני חיילים, טכנאים, סמל אריה גבע ורב-טוראי אלכסנדר זיסקוביץ שהיו בקרון המכ"ם, ונהרס מכ"ם AN/TPS 43. הקרון נפגע מטילי קלט מצריים רוכבי קרן מכ"ם, אשר שוגרו ממטוסי טופולב 16[3], כתוצאה מאיחור בהפעלת הפרוטוקול לכיבוי והטעית הטילים. עדיין קיים ויכוח על הנסיבות להיסוס במיקרה זה.[דרוש מקור]
הבסיס פורק ופוּנה בשנת 1979, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. בונקר השליטה שהוקם אחרי מלחמת יום כיפור וכן שאר חלקי המתקן הנייחים, הופצצו על ידי מטוסי חיל האוויר, ובבדיקה שלאחר מכן הוברר שהביצורים נפגעו חלקית ולא עמדו באופן מלא בתקן. לסיום ההשמדה הם פוצצו והושמדו על ידי גדוד 601 של חיל ההנדסה.
תגי היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
מקורות וסימוכין[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ראו בדף השיחה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונות של התותח בופורס L-70 - בטאון חיל האוויר,
. - תמונה של מכ"ם TPS-44 קרקע אוויר נייד אמריקאי
- תמונה של מכ"ם TPS-43 קרקע אוויר נייד אמריקאי
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ההודעה על השינוי נשלחה ב-14 ביולי 69, לכל מפקדי בסיסי חיל האוויר בסיני כ"פקודת ארגון 15/69".
- ^
מערך הבקרה | 50 שנה למלחמת ההתשה, סרטון באתר יוטיוב.
- ^ ליאור שליין, עד שהגברת השמנה תשיר, באתר חיל האוויר הישראלי, 1 באוקטובר 1998
