טיעון היקשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טיעון היקשי הוא טיעון שבו מסקנה ביחס לכיתה של עצמים מבוססת על המאפיינים שנצפו במדגם של אותה כיתה. טיעונים כאלו עשויים להיות משכנעים כאשר המדגם מקושר באופן סיבתי לכיתה הרחבה יותר באופן שהמאפיינים של הכיתה הרחבה יותר ישתקפו במדגם. לדוגמה:

"רוב הגולות שבידי שקופות. לקחתי אותן מהצנצנת וערבבתי אותן היטב לפני שלקחתי את הגולות. לכן, רוב הגולות בצנצנת הן שקופות."

הטיעון ההיקשי מבוסס על הקשר הסיבתי שבין המדגם והקבוצה הרחבה יותר אליה הוא שייך, ולכן הוא מאפשר לנו להסיק מסקנות החורגות ממה שהוצהר בהנחות. ההיקש מצביע על התכונות של הקבוצה באשר היא, מעבר לכל הפרטים שניתן לצפות בהם. ואולם עובדה זו הופכת את הטיעון ההיקשי לפתוח לטעות, כלומר למצב שבו המסקנה שקרית הגם שכל הנחותיו אמיתיות.

בהיקש ההנחה המשנית היא מקרה, כמו בטיעון היסקי, ומונח קיומה של קבוצה או כיתה הפועלת לפי כלל מסוים שאותו מבקשים לבחון. עם זאת, ההנחה הראשית היא התוצאה של התצפיות המבוצעות בכיתה זו. התצפיות, על כן, נוטות לאשר את הכלל, משום שהיקש עובר מהמקרה והתוצאה אל הכלל.

דוגמה:

  1. כלב נובח - תוצאה; עובדה נצפית ביחס לכלב
  2. בולדוג הוא כלב - מקרה; בולדוג הוא מדגם של קבוצה רחבה יותר של כלבים
  3. לכן, כל הבולדוגים נובחים - כלל; הכללה החורגת מתחום המדגם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]