חופש אקדמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חופש אקדמילטינית: Libertas scholastica) הוא החופש המוקנה למורים, תלמידים ומוסדות אקדמיים לחתור להרחבת הידע באשר הוא, זאת ללא התערבות חיצונית לא עניינית. בהגדרה מצמצמת, חופש אקדמי הוא החופש לעסוק בכל מגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי המחקר, קביעת נושאי ההוראה בכיתה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות של מחקרים. עם זאת, אף לחופש אקדמי יש גבולות. בארצות הברית, בהתאם ל"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940"[1], על מורים להיזהר ולהימנע מנושאים במחלוקת שאינם קשורים לנושא עיסוקם. כאשר מורה מדבר בפומבי או מפרסם דבריו בכתב, עליו ליהנות מחופש להביע את דעותיו ללא מורא מצנזורה מוסדית או מצעדי משמעת, אולם על המורה להפגין ריסון עצמי ולהדגיש כי אינו מביע את דעות המוסד שבו הוא מלמד. קבלת קביעות במשרה במוסד אקדמי מגינה על המורים בכך שהיא מבטיחה שניתן לפטר מורה אך ורק בגלל נימוקים מתאימים, למשל חוסר יכולת מקצועית בולטת או התנהגות הראויה לגינוי על ידי הקהילה האקדמית עצמה.

ההיגיון בחופש אקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומכים בחופש אקדמי מאמינים כי החופש לחקור המוקנה לתלמידים ולחברי סגל אקדמי, הוא מרכיב מהותי להגשמת מטרות האקדמיה. קהילות אקדמיות הן מטרה תכופה לניסיונות כפייה הודות ליכולתן לעצב ולשלוט בזרימת מידע. כאשר אנשי אקדמיה מנסים ללמד או להפיץ ברבים אידיאלים או עובדות שאינן נוחות לקבוצות פוליטיות מסוימות או לרשויות השלטון, הם עלולים למצוא עצמם מטרה לניסיונות להשחיר פניהם, לפטרם ממשרתם, לשלילת חירותם, או אפילו לאיומים על חייהם. כך למשל הסוציולוג המצרי סעד א-דין אבראהים, פרופסור באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, נעצר בשנת 2000 במצרים ונכלא למשך למעלה משנה, בשעה שהיה מעורב ביצירת סרט דוקומנטרי על אי-סדרים במערכת הבחירות במצרים[2].

גורלו של המחקר בתחום הביולוגיה בברית המועצות מדגים מדוע לחברה חייב להיות עניין בהגנה על חופש אקדמי. ביולוג סובייטי בשם טרופים ליסנקו דחה את התגליות המדעיות המערביות בתחום הביולוגיה והציע גישה חדשה, שאיננה מדעית, לביולוגיה – שכונתה ליסנקואיזם – והתבססה על עקרונות המטריאליזם הדיאלקטי. רעיונותיו של ליסנקו זכו לאהדת ההנהגה הסובייטית, בין השאר בגלל שהיו שימושיים כתעמולה, והוא התמנה למנהל האקדמיה הסובייטית למדעי החקלאות. ליסנקו יזם וניהל טיהורים בקרב מדענים שלדעתו ביטאו "רעיונות מזיקים", דבר שהוביל לכליאתם, הגלייתם ומותם של מאות מדענים סובייטים. רעיונותיו של ליסנקו יושמו בקואופרטיבים חקלאיים בברית המועצות ובסין. על פי הערכות, הירידה ביבולים, בין השאר כתוצאה מיישום רעיונות אלה, הובילה לרעב המוני ולמותם כ-30 מיליון איש בסין לבדה[3].

חופש אקדמי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירה על היבטים של חופש אקדמי בישראל (ובעולם) ניתן לקרוא במסמך שהפיץ מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2010[4]. החופש האקדמי בישראל מעוגן בחוק המועצה להשכלה גבוהה[5]. סעיף 15 בו קובע ש-"מוסד מוכר הוא בן חורין לכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו. בסעיף זה, "עניינים אקדמיים ומינהליים" – לרבות קביעת תוכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת". הגוף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי, כמו גם שמירה על רמה אקדמית נאותה במוסדות הלימוד הוא המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). מועצה זו מורכבת מאנשי אקדמיה המשמשים כפרופסורים באוניברסיטאות, ומאנשי ציבור, כשבראש המל"ג עומד שר החינוך. לרשות המל"ג עומדת זרוע ביצועית שנקראת "הוועדה לתכנון ותקצוב" – ות"ת, שעוסקת בעיקר בעניין תיקצוב האוניברסיטאות וקביעת נוהלים והנחיות רלוונטיים לענייני תקציב ושכר. גוף נוסף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי הוא "ועד ראשי האוניברסיטאות" – ור"ה שהוא גוף וולנטרי, אך בעל משקל בהשפעתו על עבודת המל"ג והות"ת. כוח נוסף שאמור לעמוד על משמר זה הוא חברי הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה אשר באמצעות ועדי העובדים שלהם, ובאמצעות פעילות אישית של כל אחד מהם, יכולים לנסות ולהשפיע על שמירת החופש האקדמי.

סביב שנת 2017 פרץ ויכוח עז בסוגיית החופש האקדמי, בעקבות התבטאויות פוליטיות קיצוניות של מספר חברי סגל אקדמי באוניברסיטאות. הרוב המכריע של ההתבטאויות השנויות במחלוקת היו כאלה שקראו לחרם אקדמי על ישראל, או תמיכה בארגונים התומכים בחרם כלכלי ואקדמי על ישראל. השאלה שעמדה במוקד הסערה הייתה, האם לחבר סגל אקדמי (להלן פרופסור) שמור עקרון חופש הביטוי, או שכאשר הוא עוטה אצטלה של פרופסור, אסור לו להביע עמדה פוליטית שעשויה לזהות את העמדה עם המוסד שהוא לכאורה מייצג. על אחת כמה וכמה, האם מותר לפרופסור להביע עמדה פוליטית בעת הוראתו, ואף לזמן נציגים של גופים פוליטיים להרצות בשיעוריו, מבלי לשמור על איזון בין המוזמנים[6]? על רקע זה, ביקש שר החינוך אז נפתלי בנט (בשנת 2017) מפרופ' אסא כשר, לחבר קוד אתי אקדמי לאוניברסיטאות[7], קוד שאישר המל"ג במרץ 2018. ברם האוניברסיטאות, למעט אונ' בן-גוריון בנגב שכבר היה לה קוד אתי אקדמי[8] שכלל גם את סוגיית חופש הביטוי, סירבו לאמץ קוד זה בטענה לפגיעה בחופש האקדמי[9].

חופש אקדמי לתלמידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של רעיון החופש האקדמי כאחת מזכויות התלמיד, הוא בגרמניה. על פי הדגם הגרמני (בגרמנית Lernfreiheit) קיימת לתלמיד זכות לחירות ללמוד, ולכן זכותו גם לבחור את מוסד הלימוד שבו ילמד ואת תוכנית הלימודים. רעיון זה אומץ בארצות הברית במאה ה-19 בהשפעת מלומדים שלמדו באוניברסיטאות גרמניות. היישום הבולט ביותר של רעיון זה בארצות הברית נעשה בידי נשיא אוניברסיטת הרווארד, צ'ארלס ויליאם אליוט, בשנים 18721897, שבהן מקצוע החובה היחיד שהיו צריכים תלמידי השנה הראשונה ללמוד היה רטוריקה.

בארצות הברית החופש האקדמי של תלמידים מוגבל על ידי החופש של מוריהם לקבוע אלו דעות עומדות באמות מידה אקדמיות וראוי ללמדן. על פי החלטה של בית משפט לערעורים בארצות הברית, "זכויות המורה לחופש אקדמי ולחופש הביטוי הן מהותיות לעשייה האקדמית"[10]. מנימוק זה נגזר שאין לסטודנטים בארצות הברית הזכות לדרוש כי מוריהם יקדישו זמן הוראה שווה ללימוד השקפות נוגדות[11]. מורה באקדמיה רשאי לדרוש מתלמיד לכתוב עבודה הבוחנת בעיה מנקודת מבט מסוימת, זאת כל עוד הדבר משרת מטרה פדגוגית ראויה[12]. עם זאת, זכות המורה לקבוע את חומר הלימוד אינה בלתי מוגבלת ועומדת מול זכותו של התלמיד ללמוד בסביבה לא עוינת. "חופש הביטוי האקדמי הוא זכות מוגנת במידה שבה הוא נוגע לחומר הלימוד"[13].

חופש אקדמי למורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של חופש אקדמי כזכות של חברי סגל אקדמי (בגרמנית Lehrfreiheit) הוא חלק בלתי נפרד מהתרבויות האקדמיות המערביות הבולטות: הגרמנית, האנגלית, הצרפתית והצפון-אמריקאית. כל ארבע התרבויות הללו מכירות בזכותם של חברי סגל לחקור ולפרסם את ממצאיהם ללא הגבלה, אולם קיימים הבדלים בין התרבויות השונות במידת החירות של איש הסגל בעת ההוראה בכיתה.

במסורת ההוראה הגרמנית החופש האקדמי כולל גם את זכות המרצה לנסות ולשכנע את תלמידיו לאמץ את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית[14]. עם זאת, קיימת ציפייה ולעיתים אף איסור מפורש על אנשי סגל אקדמי להביע את השקפותיהם הפוליטיות מחוץ לכיתת הלימוד. ואולם, בכל הנוגע לחומר ההוראה, לא מוטלת על המרצה כל חובה ללמד חומר מסוי,ם ואין הגבלה באשר לנושאי ההוראה.

בארצות הברית מוגדרת סוגיית החופש האקדמי במידה רבה על ידי ה"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940". בין עקרונות ההצהרה נקבע כי "מורים זכאים לחירות מוחלטת בדיון על נושאי מחקרם". ההתאחדות האמריקאית של המרצים באוניברסיטאות (American Association of University Professors) מקיימת מגעים קבועים עם אוניברסיטאות ומכללות, כולל מוסדות הוראה פרטיים ודתיים, כדי ליישם את העקרונות הללו כבסיס ליחסים החוזיים עם אנשי הסגל. ההתאחדות מקיימת "רשימה שחורה" של מוסדות הוראה שהפרו את עקרונות ההצהרה.

בצרפת, מרצים באוניברסיטה ציבורית, או חוקרים במעבדת מחקר ציבורית, הם עובדי ציבור, ומשכך מצופה מהם, במהלך עבודתם, להתנהג באופן נייטרלי אשר לא יבטא צידוד בעמדה פוליטית מסוימת או בהשקפה דתית. ואולם, החופש האקדמי של מרצים באוניברסיטאות הוא עקרון יסוד המוכר על ידי חוקי הרפובליקה הצרפתית, כפי שקבעה המועצה המחוקקת. נוסף על כך, על פי החוק הנוגע להשכלה גבוהה בצרפת, פרופסורים מן המניין ופרופסורים חברים, חוקרים ומורים זכאים לחירות מוחלטת ונהנים מחופש הדיבור במהלך מחקריהם ובמהלך פעילות ההוראה, בתנאי שיכבדו את הוראות החוק ואת עקרונות הסובלנות והאובייקטיביות[15]. אף על פי שהם עובדי ציבור, קידומם של אנשי סגל אקדמיים בצרפת נעשה במידה רבה על פי הערכת עמיתיהם, כנהוג במדינות מערב אחרות, ולא בהליכים מינהליים כנהוג במשרות ציבוריות אחרות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Statement of Principles on Academic Freedom and Tenure, 1940, באתר האיגוד האמריקאי של המרצים באוניברסיטאות
  2. ^ http://www.ssrc.org/publications/items/items_5.1-2/defending_dangerous_minds.pdf(הקישור אינו פעיל, 16.3.2020)
  3. ^ Jasper Becker Hungry Ghosts: Mao's Secret Famine
  4. ^ רועי גולדשמידט וירון אונגר, היבטים של חופש אקדמי בישראל ובעולם. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 35 עמודים,, ‏2010
  5. ^ חוק המועצה להשכלה גבוהה תשי"ח 1958
  6. ^ באשר לזימון אישים פוליטיים לשיעורים, מדובר היה בדרך כלל בפרופסורים ובשיעורים מתחום "מדעי המדינה, פוליטיקה וממשל", שלכאורה או לא, זימון אישים אלה והשיח הנלווה אל דבריהם, הוא חלק משיטת ההוראה של הפרופסור.
  7. ^ דוד טברסקי, הגבלת חופש הביטוי או קביעת נורמות? סערה סביב הקוד האתי לאקדמיה, באתר "דבר", ‏יוני 2017.
  8. ^ יצחק (יאני) נבו, קוד אתי אקדמי, באתר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ‏נובמבר 2014 (מועד עדכון אחרון).
  9. ^ אדיר ינקו, אקדמיה בלי דעות פוליטיות: בדרך לאישור הקוד האתי., באתר ynet, 25 במרץ 2018
  10. ^ Bonnell v. Lorenzo, 241 F.3d 800 (6th Cir.), cert. denied, 534 U.S. 951 (2001)
  11. ^ Edwards v. Aguillard 482 U.S. 578, 586 n. 6 (1987)
  12. ^ Brown v. Li, 308 F.3d 939, 953 (9th Cir. 2002), cert. denied, 538 U.S. 908 (2003)
  13. ^ Hardy v. Jefferson Community College, 260 F.3d 671 (6th Cir. 2001), cert. denied, 535 U.S. 970 (2002)
  14. ^ Walter P. Metzger (1955). Academic Freedom in the Age of the University. New York: Columbia Univ. Press
  15. ^ קוד ההשכלה הגבוהה הצרפתי Education Code, L952-2