זה נהנה וזה לא חסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במשפט העברי, "זה נהנה וזה לא חסר" הוא מצב שבו אדם נהנה מנכסיו או מעשיו של אחר, בעוד האחר אינו מפסיד דבר, הכלל הוא בעצם התניה בחיוב תשלום מדין נהנה, שבמידה ובעל החפץ לא נחסר, הנהנה אינו מחויב לשלם לו על כך.

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הביטוי בסוגיה בתלמוד הבבלי[1] שבה נקבע כי "זה נהנה וזה לא חסר - פטור"[2]. משמעות הכלל היא, שמי שנהנו מנכסיו באופן שלא נגרם לו כל נזק, אינו יכול לתבוע מחבירו את שווי ההנאה שנהנה מנכסיו. הכלל נאמר אך ורק לאחר שכבר נהנו מנכסיו, אך במידה והתובע הודיע מראש כי אינו מסכים שיהנו מנכסיו, הנהנה מחויב לשלם על הנאתו לבעל הבית.

הסוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרה הקלאסי, אשר בו דנה הסוגיה ועל יסודו נפסקו ההלכות, הוא של אדם "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו"[3] - כלומר אדם הפולש לחצר ריקה של חברו, ללא ידיעתו ורשותו. מקרה זה ניתן לחלוקה על פי שני קריטריונים,

א. חצר דעבידא למיגר. היינו, האם החצר מיועדת להשכרה.

ב. גברא דעביד למיגר. פירוש, האם השוכר עומד לשכור קרקע, היינו, במידה והשוכר לא ייוכל לגור במקום בחינם האם הדבר יגרום לו לשכור במקום אחר, או שיגרום לו לא לשכור כלל.

על פי הקריטריונים הנ"ל, ניתן לחלק את המקרה של אדם שדר בחצר חבירו לארבעה תתי מקרים,

א. דייר שמיועד לשכור, וחצר שמיועדת להשכיר. במקרה זה פשוט שהדייר צריך לשלם לבעל הבית מדין נהנה.

ב. דייר שאינו מיועד לשכור, וחצר שאינה מיועדת להשכיר. במקרה זה, פשוט שהדייר אינו צריך לשלם.

ג. דייר שאינו מיועד לשכור, אך החצר מיועדת להשכיר. במקרה זה נחלקו הראשונים האם הדין הוא שחייב לשלם לבעל החצר או פטור.

ד. דייר שמיועד לשכור, אך החצר איננה מיועדת להשכרה. מקרה זה, הוא נושא סוגייתנו, ועל זה מסיקה הגמרא שפטור.

בתקופת האמוראים נערכו מספר דיונים בשאלה זו. רמי בר חמא דן בשאלה על-פי המשנה[4]: "כיצד השֵן מוּעדת לאכול את הראוי לה?...אבל ברשות הרבים פטור. ואם נהנית משלם מה שנהנית". הכלל הוא שבהמה נחשבת למועדת. כל בהמה צפויה לאכול את המזון שהיא רואה ולכן היא נחשבת למזיקה - באופן רגיל צפוי להיגרם ממנה נזק, כאשר היא אוכלת את הראוי לה (פירות וירקות, או חציר וקש, להבדיל מבגדים וכלי חרס או כלי מתכת). על פי המשנה, כאשר הבהמה אוכלת ברשות הניזק-היחיד, חייב בעליה בתשלום נזקים שגרמה, ואולם כאשר אוכלת הבהמה ברשות הרבים, פטור בעליה מתשלום נזקיה, אלא אם נהנה מן האכילה - אם האכילה הייתה לתועלתו ובעליה לא צריך עוד להאכילהּ. במקרה זה, שבו נהנה הבעלים מן האכילה, משלם בעליה על-פי מה שנהנתה (את העלות שהיה עולה לו להאכיל אותה). מדברים אלה ניתן לראות שלדעתו של רמי בר חמא, אף שאין עילת חיוב בנזיקין, הרי שעצם ההנאה גורמת לחיוב בתשלום - והכלל הוא "זה נהנה וזה לא חסר - חייב". לעומתו, האמורא רבא טען כי אין ללמוד מן המשנה האמורה, ובמקרה שבו אין חיסרון ואין נזק בפועל, הנהנה יהיה פטור מלשלם. רבי אמי מסכים עם רבא ומציין בהמשך הסוגיה: "וכי מה עשה לו, ומה חִסרו ומה הזיקוֹ?"

לגישת רבא ורבי אמי, כדי שתקום עילה המחייבת תשלום, יש הכרח כי להנאה יצטרף נזק בפועל - חיסרון כלשהו לאחר, ואם אין לנו "חסר" אין בעיה שאדם "יהנה".

סברת הפטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חלק מפרשני התלמוד, הטעם לפטור הניתן לנהנה שלא גרם לחיסרון אצל חברו הוא הכלל "כופין על מידת סדום"[5]. כלל זה נותן סמכות לבית דין לכפות אדם לנהוג בדרך מסוימת, וזה על מנת שלא לנהוג כאנשי סדום ועמורה שהתנגדו לכל מעשה אשר עשוי היה להיטיב עם הזולת, גם אם לא היה נגרם להם חיסרון או טורח כלשהו. וכך כתבו בעלי התוספות:

הא דכופין על מידת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, היינו בשכבר דר בחצר חבירו, שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא ייכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא...

כלומר, כופים אדם לוותר על תביעתו הממונית ובכך מונעים ממנו לנהוג כאנשי סדום. אמנם דין זה הוא בדיעבד, כשכבר גר שם, אבל לכתחלה אינו יכול לגור בחצר אף אם היא אינה מיועדת כלל להשכרה.

כאשר האחד נהנה על חשבון האחר, ויוצר חסר, עילת החיוב היא עצם ההנאה של הנהנה (עילה נזיקית). רק במקרה שבו אין חיסרון (אין עילה נזיקית), היעדרו מעכב את מימוש החיוב (בהיעדר עילה חוזית), על פי הכלל של "כופין על מידת סדום". כלל זה נהג גם במשפט הרומי שהיה מקובל בתקופת התלמוד, שבו ראו ביחסים בין הצדדים "מעין חוזה" (quasi Contract) וחייבו מכוח החוזה הלכאורי.

חריגים לכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקצות החושן מסביר רבי אריה לייב הכהן:

כל שחסר קצת, ומיעוטא דמיעוטא נמי, תו לא הוי ממידת סדום

חושן משפט, סימן קנ"ד, סעיף קטן א

כלומר, כאשר האחד נהנה והשני חסר ולו גם מעט שבמעט, הרי שגם אם לא נגרם נזק (בשל זניחות החיסרון) יהיה הנהנה חייב בתשלום.

חריג נוסף לכלל "זה נהנה וזה לא חסר" מצוי במשנת "השוכר פרה מחברו":

השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים

על-פי המשנה, פטור שוכר פרה מלשלם לבעלים אם זו "מתה כדרכה" - מתה מוות טבעי (שכן לא נהנה מן המושכר, ולמעשה הופר הסכם השכירות). על שואל פרה מוטלת אחריות מוגברת ביחס לשוכר, והוא חייב לשלם את דמי הפרה, גם אם לא התרשל כלל ומותה של הפרה היה כדרכה (שכן השואל כמוהו כלווה הנכנס בנעלי הבעלים). כלומר, נוצר המצב האבסורדי שבו במצב שבו שוכר הפרה השאילהּ לאדם אחר, ואצל השואל מתה הפרה כדרכה, על פי המשנה, השואל ישלם את דמי הפרה לשוכר, ואילו השוכר אינו חייב לשלם את דמי השכירות למשכיר (בעל הפרה). רבי יוסי תוהה על מצב הלכתי זה, ועל כן ההלכה נפסקה בהתאם לעמדתו של רבי יוסי, לפיה על השוכר להעביר את דמי השכירות לבעלים[6].

בהתאם לכלל זה של "השוכר פרה מחברו", לא יוכל אדם להרוויח מרכוש חברו שלא מדעתו (כלומר גם אם השוכר לכאורה "לא חסר" שכן לא היה זכאי לדמי שכירות במצב זה, לא ייתכן שהשואל "יהנה" על חשבונו), והכלל "זה נהנה וזה לא חסר" צומצם למצבים שבהם הנאתו של הנהנה אינה באה לידי ביטוי בהפקה של רווחים כספיים ממשיים.

רק כשאנו באים לחייב משום נהנה דהוא משום משתמש בממון חבירו - צריך שהשימוש יפגע קצת גם אצל בעל הממון. אבל אם ממונו גרם הוספת דבר בעולם, הדין שיזכה בעל הממון בדבר הנוסף

רבי שמעון שקאפ בספרו שערי ישר ג כ"ה

במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק עשיית עושר ולא במשפט דן בענף המשפטי הנקרא עשיית עושר ולא במשפט (Quasi Contracts). בדברי המבוא להצעת החוק נאמר, כי "הוא מאמץ את העיקרון של 'זה נהנה וזה לא חסר' כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה"[7]. אולם בפועל עשה החוק את ההפך - על-פי סעיף 1 לחוק, הכלל הוא חובת השבה. החריג היוצא מן הכלל - פּטוֹר מהשבה, כולה או מקצתה, לפי שיקול דעת בית המשפט, כ"שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה" (סעיף 2 לחוק), היינו רק על פי שיקול בית המשפט יש לנהוג לפי הכלל של המשפט העברי הפוטר מן החיוב[8].

משמעות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל "זה נהנה וזה לא חסר" תואם לעיקרון הכלכלי של יעילות פארטו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.