ועדת פיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלורד פיל יוצא ממלון המלך דוד בירושלים בדרכו לטקס הפתיחה, 1936.

ועדת פִּיל (באנגלית: Peel Commission) הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולהמליץ על צעדים לעתיד. יושב ראש הוועדה היה לורד ויליאם רוברט פיל, הרוזן הראשון לבית פיל (1st Earl Peel). את הוועדה מינה ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברלין.

חברי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הוועדה בסיור בבית הקברות בהר הצופים, 11 בנובמבר 1936.

הוועדה מנתה שישה חברים. יושב ראש הוועדה, הלורד פיל, היה בעבר שר לענייני הודו. סגן היושב ראש, סר הוראס רמבולד (אנ') (Sir Horace G. Rumbold), היה דיפלומט בכיר שכיהן בוועדת הייעוץ של חבר הלאומים לענייני פליטים. סר לורי האמונד (Sir Laurie Hammond) שירת בעבר בשירות הקולוניאלי בהודו. סר מוריס קרטר (Sir Morris Carter) היה שופט בית המשפט העליון במזרח אפריקה ויושב ראש ועדות לענייני קרקעות ברודזיה ובקניה. סר הרולד מוריס (Sir Harold Morris) היה משפטן ומומחה לבעיות סוציאליות. פרופסור רג'ינלד קופלנד (Reginald Coupland) היה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד, היה חבר בוועדה המלכותית לענייני הודו והשתתף בוועדה שדנה בענייני בורמה.[1]

חברי הוועדה היו עתירי ניסיון קולוניאלי, אך חסרי ידע מוקדם על שאלת ארץ ישראל. אי לכך הם ניצלו את הזמן עד למועד יציאתם לארץ ישראל, כדי להכיר את הרקע ההיסטורי וללמוד את הנושא מתוך מסמכים ודוחות של ועדות קודמות.[2]

ששת חברי הוועדה הגיעו לארץ ישראל ב-11 בנובמבר 1936, והם הושבעו ב-12 בנובמבר בארמון הנציב בירושלים.

משימת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ועדת פיל הוטל לבדוק את הנושאים הבאים:

ועדת פיל לא ביקשה להתמקד בפרטי מאורעות הדמים, אלא ניסתה לגלות את שורשיהם וסיבותיהם העמוקות. מגמתה הייתה לפתור את הבעיה הארצישראלית בדרך יסודית ומשום כך ביקשה לשמוע את העדים הראשיים של כל צד ולהוציא לפי דבריהם את מסקנותיה.

במשך רוב זמן שהותם בארץ, שהו חברי הוועדה בירושלים ומדי פעם יצאו לסיורים ברחבי הארץ: ביפו, תל אביב, פתח תקווה, חיפה, עכו, אזור החולה ויישובים חקלאיים יהודיים וערביים. כמו כן, הם ביקרו במכון זיו ברחובות, ועברו בסמוך לבית לחם, חברון, באר שבע ועזה.[3] הם עזבו את הארץ ב-18 בינואר 1937. מארץ ישראל הם נסעו למצרים, שם ערכו דיונים מסכמים ראשוניים.[3]

העדויות בפני הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבות הוועדה נערכו במלון פאלאס בירושלים, שהיה בבעלות המועצה המוסלמית העליונה ונחכר על ידי שלטונות המנדט. בפני הוועדה הופיעו נציגי שלטונות המנדט הבריטי, נציגי היהודים ונציגי הערבים. ראשונים העידו נציגי ממשלת המנדט, אחריהם העידו ראשי היישוב היהודי, חיים ויצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק (לימים משה שרת). זאב ז'בוטינסקי שהבריטים אסרו עליו את הכניסה לארץ, מסר עדותו בפני חברי הוועדה בשובם ללונדון. הנציגים הערבים הופיעו לפני הוועדה בימי שהותה האחרונים בארץ, לפני שובה לבריטניה. בראש הנציגים הערבים עמד המופתי אמין אל-חוסייני וכל יתר נציגיהם היו מאנשיו.

לראשונה הופיעו בפניה פקידי הממשלה הבריטית ואנשי השלטון המנדטורי. הערבים סירבו תחילה להופיע לפני הוועדה כמחאה על אי היענות הממשלה לדרישתם לאסור את העלייה היהודית לארץ ישראל. רק משהודיעה הוועדה המלכותית על מועד צאתה מן הארץ, התערבו מלכי ארצות ערב ושידלו את המנהיגים הערבים להופיע לפני הוועדה ולהרצות את טענותיהם.

באפריל 2014 פורסם כי נציגי ההגנה צותתו לדיוני הוועדה.[4]

עדויות הצד היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת פיל בשעת גביית עדות מחיים ויצמן, במלון פאלאס, 1936

בראש הצד היהודי עמדו חיים ויצמן ודוד בן-גוריון שהציגו את נימוקיהם להקמת מדינה יהודית בשטח ארץ ישראל באופן כמעט מיידי, ובעד החלטה להמשיך זמנית את המנדט הבריטי. כמו כן, היהודים הביאו את הטיעונים על הזכויות ההיסטוריות של היהודים על ארץ ישראל, והציגו את נאמנותם לבריטים בכל אשר הלכו.

מתוך הכרת גורליות השעה והרגשת האחריות, שקדו מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית על הכנת החומר הדרוש להציגו בעל פה ובכתב בפני חברי הוועדה. העמדות הציוניות לפני ועדת פיל התמקדו בארבעה נושאים מרכזיים:

  • ניתוח היחס בין השאלה היהודית בעולם לבין בעיית ארץ ישראל
  • תיאור הישגי היישוב, השפעתו על ארץ ישראל וסיכויי התפתחותו.
  • סיכום טענות היישוב היהודי כנגד השלטון המנדטורי.
  • תביעה למילוי תנאי המנדט ותביעה למדיניות בריטית של תמיכה פעילה במפעל היהודי בארץ ישראל.

עניינים אלה הוצגו בהתלהבות ובתוקף רב בעדויות של המנהיגים הציוניים. בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, מטעם היישוב היהודי. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במילים "חוסר מולדת":[5]

הבעיה היהודית כפי שהיא עומדת היום לפנינו היא בעיה של עם חסר בית כיום, קרוב לשישה מיליון יהודים שבעיניהם העולם מתחלק למקומות שבהם אינם יכולים לחיות ומקומות שלתוכם אינם יכולים להיכנס, פחות מדי ידוע לעולם מה צפוי לשישה מיליונים אלה. אין איפוא פלא שהסיכוי לעלות לישראל נחשב באותם המקומות כפרס הגדול ביותר. מעולם לא ויתרנו על ארץ ישראל. אין אף מאה מאז חורבנה של ארץ ישראל כגוף פוליטי יהודי שיהודים לא ניסו לחזור אליה, גם לאחר שנהרסו היסודות החומריים של מלכות ישראל הוסיפו יהודים לשאת את ארץ ישראל בליבותיהם ובמוחותיהם בכל אשר הלכו".[דרוש מקור: לציטטה]

ויצמן אמר כי היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". הוא הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית. בסוף עדותו הגיש למזכיר הוועדה, ג'ון מרטין, עותק של כתבי אחד העם. לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם".[5]

לעומת הופעתו הבולטת של ויצמן, דוד בן-גוריון לא הותיר רושם בנאומו הארוך, מלבד האמירה שטבע: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו".[6]

זאב ז'בוטינסקי, שמסר את עדותו ב-11 בפברואר 1937,[7] התעכב במיוחד על הבעיה הערבית ובעיית הביטחון. לדעתו, תביעת הערבים למדינה בארץ ישראל נוסף על מדינותיהם הרבות, מול תביעת ההצלה היהודית, דומה לטענת השבע כנגד טענת הגווע ברעב. כשקיבלה עליה הממשלה הבריטית את המנדט, חייבת הייתה להגיד לערבים בצורה ברורה - מה משמעותו האמיתית והם היו מבינים זאת. ובאשר לבעיית הביטחון - חטא כבד חטאה הממשלה הבריטית בזה שלא נתנה ליישוב את הזכות האלמנטרית להגן על עצמו. לו גייסה מיד עם פרוץ המאורעות חמשת אלפים צעירים יהודים, היו שמים להן קץ לאלתר.

בדצמבר 1936 העידו בפני הוועדה נציגי אגודת ישראל, הרב יוסף צבי דושינסקי, משה בלוי, יצחק ברויאר וזאב שיין. הרב דושינסקי דיבר על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל וצפייתו הארוכה לגאולה וציין: "כל חלקי עם ישראל ראו עצמם כבני ארץ ישראל וצפו לגאולה למען יוכלו לחזור אליה, והצהרת בלפור באה לאפשר להם זאת." עם זאת ציין הרב דושינסקי: "אנו מצווים לא לכבוש אותה בכח ולא להשתלט על אחרים". בשם "עם התורה" ביקש הרב דושינסקי שלא תוטל שום מגבלה על העלייה ורכישת קרקעות בארץ ישראל.[8]

עדויות הצד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלורד פיל לאחר גביית עדות מהוועד הערבי העליון, 1937

לפני שהחלה וועדת החקירה את עבודתה, כבר מינה הוועד הערבי העליון וועדה מיוחדת, שתכין את עדויות הערבים לוועדת פיל, אולם דרש בתוקף את השעיית העלייה היהודית בזמן עבודתה, וב-4 בנובמבר החליט שיחרים את הוועדה "אם לא תושעה הגירת היהודים". שר המושבות הסכים לצמצם מאוד את מכסת רישיונות ההגירה, אולם הוועד הערבי העליון מימש את איומו והחרים את הוועדה.[9] רק לאחר שהוועדה הודיעה על מועד צאתה מן הארץ, בוטל החרם הערבי (ב-6 בינואר 1937) בלחץ השליטים הערבים, והוועדה האריכה את שהותה בארץ כדי לגבות עדויות מנציגי הוועד הערבי העליון.[2]

סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט המופתי אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם. בתשובה על שאלה, הבהיר כי לדעתו אין מקום בארץ ל-400 אלף היהודים הנמצאים בה כבר.[10] הוא טען כי היהודים שהגיעו לארץ אחרי "הכיבוש הציוני" ב-1917, יידרשו לעזוב אותה.[11] אל-חוסייני טען שמטרת היהודים לחסל כל זכר לזכויות הקיום הדתיות וההיסטוריות של המוסלמים על אדמות הארץ. כמו כן טען שהיהודים גוזלים אדמות מהערבים בארץ. המופתי טען גם שעל בריטניה לקיים את החלטתה והצהרותיה במכתבי חוסיין-מקמהון.

בניגוד לגישה הציונית שייחסה ערך רב לחומר משכנע בכתב, הגיש הוועד הערבי העליון מזכר קצר, שנועד לקהל הרחב לא פחות משנועד לחברי הוועדה. המזכר תלה את ההתפרעויות בעובדה שבמדיניות הפרו ציונית של בריטניה נשללו מערביי ארץ ישראל זכויותיהם הטבעיות והפוליטיות. את שורשי הרע ראה המזכר "במעמקי המערכה עצמה" ומובאת בו הקריאה לטיפול יסודי וגלוי לב שיכלול זניחה מיידית של תוכנית הבית הלאומי היהודי, הפסקה מיידית ומלאה של העלייה היהודית ושל מכירת קרקע ערבית ליהודים, ופתרון בעיית ארץ ישראל על ידי סיום השלטון המנדטורי וכריתת ברית בין בריטניה הגדולה לבין פלשתינה כבסיס לממשל לאומי עצמאי. העדות הערבית העיקרית בעל פה ניתנה על ידי המופתי בתוקף מעמדו כיושב ראש הוועד הערבי העליון. מה שעלה מעדותו היה בעיקר ההתנגדות העוינת של הערבים לכל הקשור במנדט.

עבדאללה, אמיר עבר הירדן, שלח מכתב לוועדת החלוקה, בו נקט קו פאן-ערבי תקיף. הוא דחה את זכות היהודים על ארץ ישראל, ששייכת לערבים, וטען שגורל היהודים הפולשים יהיה כגורל כל הפולשים הזרים שניסו להיאחז בה. הוא טען כי מדיניות הבית הלאומי היהודי גרמה עוול לערביי ארץ ישראל וכי היהודים דחו כל ניסיון של פעולה משותפת עם הערבים. כמו כן, כלל בדבריו הערות אנטישמיות בוטות, המצדיקות את הגורל המר של היהודים בהיסטוריה.[12] שלושה מחברי הוועדה נפגשו עם האמיר בעבר הירדן.[2]

עדויות שנשמעו בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ינואר 1937 שבו חברי הוועדה ללונדון, שם שמעו את עדויותיהם של זאב ז'בוטינסקי ושל מדינאים בריטים ובהם דייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בעת מתן הצהרת בלפור, ווינסטון צ'רצ'יל.[3]

מסקנות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית ועדת פיל לחלוקת עבר הירדן וארץ ישראל המערבית - ארץ ישראל המנדטורית, למדינה ערבית לערביי ארץ ישראל שתהיה חלק מאמירות עבר הירדן ומדינה יהודית שמתוחמת בקו אדום
ועדת פיל הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כך שהשטח הצבוע ירוק במפה יועד עבור המדינה הערבית לערביי ארץ ישראל ויהיה חלק מהמדינה הערבית ממזרח לנהר הירדן - אמירות עבר הירדן ואילו יתרת השטח, הצבוע תכלת, כ-17% מארץ ישראל המערבית (כ-4% מהשטח שיעדה ועידת סן רמו לבית הלאומי היהודי) נועדה למדינה היהודית. השטח בצבע בז' נועד להישאר בידיים בריטיות

מסקנות הוועדה פורסמו בלונדון ב-7 ביולי 1937, לאחר שקיימה 31 ישיבות פתוחות ו-48 ישיבות סגורות, ושמעה כ-120 עדים.[13]

הדין וחשבון של הוועדה כלל שלושה חלקים: הראשון נותן סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, השני מביא את טענות שני הצדדים לסכסוך והשלישי מציע תוכנית לפתרון, בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות ואזור מנדט בריטי. לצד הסוגיות הלאומיות גרידא, עסקה גם הוועדה בסוגיות אדמיניסטרטיביות ובתוכם תחום הקרקעות, לרבות רכישתן בידי יהודים.

בפרק ג' של הדוח, נאמר כי הצלחת המנדט מבוססת על ההנחה בדבר שיתוף פעולה בין יהודים וערבים:

"אנו רואים איפוא כי מיניסטרים בריטיים, ועדות חקירה ומנהיגי הציונות חזרו וקיימו פה אחד את ההנחה אשר עליה נכון מלכתחילה ביצועו המוצלח של המנדט, דהיינו כי בזמן מן הזמנים ובאופן מן האופנים יעבדו יהודים וערבים יחד למען שלום הארץ וטובתה. רק קול אחד נעדר מן המקהלה הזאת – קולם של הערבים. משנת 1919 לא אמר שום מנהיג ערבי בשום פעם כי שיתוף פעולה עם היהודי היה אפילו בגדר האפשר. תשובתה של הלאומיות הערבית להנחה שכל שאר הצדדים בעניין זה הצטרפו לה בכל כך עקשנות הייתה הכחשה לא פחות עקשנית".[14]

בפרק העוסק במקרקעין שללה הוועדה את החששות שהועלו במסמכים בריטים קודמים ובתוכם דו"ח הופ-סימפסון לפיהם רכישת הקרקעות בידי יהודים מובילה לנישול המוני של פלחים וטענה כי על אף מקרים נקודתיים, חלק ניכר מהקרקעות לא היו מעובדות טרם הרכישה וכללו ביצות ודיונות של חול בטרם הפכו למטעי הדרים. לצד זאת המליצה הוועדה להגביל עד מאוד רכישת קרקעות של יהודים באזורים ההרריים, שבהם חיה מרבית האוכלוסייה הערבית מחשש ששם הדבר אכן יוביל לנישול המוני, ומנגד להמשיך לאפשר רכישת קרקעות באזור מישור החוף והעמקים ששם האוכלוסייה המקומית הייתה דלילה.[15]

בתחום הלאומי קבעה הוועדה כי:

”סכסוך, שאין להתגבר עליו, פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה של ארץ קטנה. כמיליון ערבים עומדים במלחמה גלויה או נסתרת עם 400,000 יהודים לערך. אין כל יסוד משותף ביניהם. העדה הערבית היא אסיאתית באופיה, העדה היהודית רובה ככולה אירופית. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן, בחייהן התרבותיים והחברתיים. דרכי־מחשבתן ואורח־חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות. שאיפות אלו הן אבן הנגף הכבדה ביותר העומדת על דרך־השלום. הבית הלאומי לא יכול להיות לאומי למחצה”.[16]

בפרק יט סיכמה הוועדה את תלונות הערבים "כדחיית המנדט וכל המשתמע מתוכו" וערכה רשימה של התלונות העיקריות: הזנחה בפיתוח מוסדות שלטון עצמי, רכישת קרקע על ידי יהודים, העלייה היהודית, הנהגת העברית והאנגלית כשפות רשמיות, העסקת פקידים בריטים ויהודים ושלילת משרות גבוהות מהערבים, יצירת מעמד רחב של ערבים מחוסרי קרקע וסירוב היהודים להעסיק ערבים, ותת-תקצוב של החינוך הערבי.[17] בסיכום תלונות שני הצדדים, קבעה הוועדה כי ארץ ישראל סובלת מ"מחלה" שהצעות הוועדה יכולות לשמש עבורה רק כתרופות זמניות: "כל כך העמיקו שורשיה של המחלה עד שלפי הכרתנו הנאמנה התקוה האחת לריפויה תלויה בניתוח כירורגי."[18]

בסכמה את טענות שני הצדדים תוך חדירה מעמיקה למהותה של הבעיה הארצישראלית, קבעה הוועדה כי:

  1. בארץ ישראל קיימים שני לאומים שונים בעלי אינטרסים ושאיפות לאומיות ומדיניות שונות ומנוגדות.
  2. פעילות המנדט באופן בו הוא מתנהל כעת אינן יעילות ולכן הוא לא יכול להימשך.
  3. פעילות המנדט והמשכה בארץ ישראל תגרור התפרצויות זעם חדשות מכיוון הערבים ותמנע קיום האינטרסים הבריטים באזור.
  4. מספר היהודים ומספר הערבים החיים בישראל גבוה יותר מהמצופה עקב הגירה.

לכן, החליטה ועדת פיל על:

  • חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות:
    • מדינה ערבית שתהיה חלק מאמירות עבר הירדן ותכלול בנוסף את אותו החלק בארץ ישראל המערבית (כ-85%) שלא ישמש להקמת המדינה היהודית, לרבות יהודה, השומרון, מישור החוף הדרומי, רצועת עזה והנגב כולו. מדינה זו תשתרע על שטח של למעלה מ-110,000 קמ"ר (כ-90,000 קמ"ר ממזרח לירדן וכ-20,600 קמ"ר ממערב לו) ויחיו בה כ-850,000 נפש.[13]
    • מדינה יהודית שתכלול את הגליל (כדי להעניק לה גבול עם הלבנון ושליטה על מים רבים), עמק יזרעאל, עמק בית שאן, ומישור החוף, עד לבאר טוביה (סה"כ כ-17% מארץ ישראל המערבית) בנוסף לשטחים נוספים אך מעטים יחסית לשטחים שהוקצו למדינה הערבית. מדינה זו תשתרע על שטח של כ-4,840 קמ"ר ומספר תושביה יהיה כ-591,000, למעלה משליש מתוכם ערבים. בערים המעורבות בצפון (חיפה, עכו, טבריה וצפת) יונהג מנדט זמני ובעתיד הן תימסרנה למדינה היהודית. כמו כן, המדינה היהודית תחויב להגיש סיוע כלכלי למדינה הערבית.[13]
    • שלטון בריטי ישיר יתקיים בירושלים ובית לחם, ואלו יחוברו לים באמצעות "מסדרון" צר בפיקוח בריטי, מירושלים ועד יפו, כולל לוד ושדה התעופה הסמוך לה, וכן את מחנה הצבא בסרפנד. במובלעת זו, שתקטע את המדינה היהודית לשניים, יחיו 225,000 נפש, שליש מתוכם יהודים. פיקוח בריטי כלשהו יהיה גם בנצרת ובמקומות הקדושים לנצרות בכנרת, ובמפרץ אילת.[13]
    • חילופי אוכלוסין בין המדינות היהודית והערבית במסגרתם יועברו, להערכת הוועדה, כ-225,000 ערבים לעבר הירדן ולמדינה הערבית, וכ-1,250 יהודים למדינה היהודית.
  • תוקם מסגרת פוליטית עליונה שתייצג את הציבור הערבי, במקביל לסוכנות היהודית כמייצגת היהודים.
  • לתקופת מעבר שמשכה לא נקבע, יהיו ענייני החוץ והביטחון של שתי המדינות נתונים לפיקוח בריטי.
  • עד מימוש החלטתה של הוועדה, תוגבל העלייה בצורה דרסטית, ותאופשר רק אם המתחים בין שתי קבוצות האוכלוסייה ישככו ולא תובע התנגדות הצד הערבי לעלייה.
  • עד מימוש החלטתה של הוועדה, תוגבל קניית קרקעות על ידי יהודים.

מסקנות הוועדה היו בגדר חידוש. זו הפעם הראשונה מאז כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל שגוף שלטוני בריטי העלה את רעיון חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות לשני העמים השוכנים בה. הלורד פיל נהג בפרסום המסקנות במרץ רב, הוא נשא דבריו על מסקנות הוועדה בשידור רדיו של הבי בי סי, נאם אודותן במכון המלכותי לעניינים בינלאומיים (אנ'), ה"צ'טהאם האוס" (Chatham House) ובבית הלורדים.

בצמוד לדוח ועדת פיל, פרסמה ממשלת בריטניה גם ספר לבן שכותרתו "גילוי דעת על המדיניות בארץ ישראל, יולי 1937". בפסקה 6 שלו נכתב כי הממשלה מתכוונת "להתיר לתקופת שמונת החודשים מאוגוסט 1937 עד מרץ 1938 עלייה יהודית לכל סוגיה במספר כולל של 8,000 איש, בתנאי שאין לעבור את גבול כושר הקליטה הכלכלי של הארץ".[19]

תגובות היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגות המוסדות כולל דוד בן-גוריון, חיים ויצמן וגולדה מאיר הייתה בעד הצעות ועדת פיל, לפחות בעד הצעת החלוקה. כנגדם עמדה קואליציה של הקומוניסטים ואנשי שמאל (שהיו בעד מדינה דו-לאומית), הדתיים (שהתנגדו לויתור על נחלת אבות), הרוויזיוניסטים, הימין המתון בהנהגת מנחם אוסישקין, הלא-ציונים האמריקאים וכאלו שחשבו שבעזרת מאבק ניתן יהיה להגיע לתנאים טובים יותר. יושב ראש ההנהלה הציונית, דוד בן-גוריון, שמח מאוד כשקרא את דו"ח הוועדה, אולם בחר בטקטיקה של התנגדות פומבית לחלוקה כדי שהתכנית תוצג כבריטית וכך לא תגרור התנגדות אוטומטית מצד הערבים, והודיע לשר המושבות כי התנועה הציונית כולה מתנגדת לחלוקה. עמדה זו גרמה לידידי הציונות לתקוף את הדו"ח בחריפות בדיון בפרלמנט, וכך, במקום לאשר את תכנית החלוקה, החליט הפרלמנט רק להביא אותה בפני חבר הלאומים.[20]

ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני ה-20 בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".[21] הקונגרס הציוני הכריז כי "הצעת החלוקה של וועדת פיל היא בלתי קבילה", אך הסמיך את הוועד הפועל "להמשיך במשא ומתן על מנת להבהיר את תוכנן המדויק של הצעותיה של הממשלה הבריטית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה". בין המתנגדים לחלוקה היו מנחם אוסישקין, יצחק טבנקין וברל כצנלסון, שטענו כי האזור המוצע למדינה היהודית קטן מכדי שיוכל לענות על צורכי התפוצות היהודיות.[22]

תומכי הצעת החלוקה ראו בה את הסיכוי להקמת מדינה יהודית ואת התגשמות החלום הציוני. בפני המוני יהודי פולין המדוכאים הופיע פתאום סיכוי להצלה, וצירים מפולין הגיעו אל הקונגרס הציוני עם רשימות של שרים לממשלה של המדינה העתידית.[23] עמדת בן-גוריון פורטה במכתבו לבנו באוקטובר 1937.

הקונגרס נתן להנהלה הציונית סמכות לנהל משא ומתן עם הממשלה הבריטית על הקמת מדינה יהודית ולא על חלוקת ארץ ישראל המערבית. הצעתה של ועדת פיל התבססה על עקרון החלוקה, לפיכך היה בכך איתות שהתנועה הציונית מוכנה לדון בהצעת חלוקה.[24] אולם דעתה של הנהגת היישוב גברה, וכצעד מסייע הוקמו 52 יישובי חומה ומגדל שנועדו לקבוע חזקה על חלקי ארץ.

הנימוקים בעד "תוכנית החלוקה" ביישוב היהודי

  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" היא אחריות לאומית ובסיס לתקומה מדינית, כי יש בה החלטה עקרונית על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל.
  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר קליטה והתיישבות של יהודים במדינה היהודית ללא הגבלות.
  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר הצלה מיידית של יהודים הזקוקים ורוצים פתרון למצוקתם בגולה, ובעיקר לרבבות הפליטים שנמלטים מאירופה האנטישמית-הגזענית.
  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" היא בסיס לפיתוח מדינה יהודית עצמאית בגבולות מורחבים יותר בעתיד.
  • הקמת מדינה יהודית וערבית על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר להגיע להסכמה ולפיוס בין שני העמים שיש להם אותן שאיפות לאומיות על ארץ ישראל. הדבר יביא לצמצום העוינות הערבית ולהפסקת הטרור הערבי הפוגע קשות, ביישוב היהודי, ברכוש ובנפש. הקמת מדינה יהודית החיה בשלום לצד מדינה ערבית, תאפשר ניצול מלא של המשאבים הכלכליים והחברתיים העומדים לרשותה.

תגובת ההנהגה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום פרסום דוח הוועדה, הכריז אמין אל-חוסייני על שלילת הצעותיה. בימים שלאחר פרסום הדוח, הודיע לנציב העליון מנהיג האופוזיציה הפלסטיני ראע'ב נשאשיבי, שמפלגת ההגנה הלאומית בראשותו פרשה מהוועד הערבי העליון עוד ב-3 ביולי, על כך שהוא מקבל את המלצות הוועדה "בהסתייגויות", אולם ב-11 ביולי 1937 הכריז: "פלסטין תהיה מדינה ערבית עצמאית ללא כל שלטון יהודי או זר". ב-21 ביולי 1937 הגישה "מפלגת ההגנה" לנציב העליון תזכיר שפסל בתקיפות את רעיון החלוקה.[25]

ראש ממשלת עיראק חכמאת סולימאן (אנ'), שפעל כדוברן של מדינות ערב, גינה ב-14 ביולי 1937 את הצעת החלוקה וקיצוץ המדינה הערבית הפלסטינית, והכריז: "כל אדם שיסכים לעמוד בראש מדינה כזאת ינודה ברחבי העולם הערבי ויעורר את זעמם של המוסלמים בכל המזרח. אני מכריז, כראש ממשלה ערבית וכאזרח פרטי, כי תמיד אתנגד לכל אדם הנכון לתקוע פגיון בלב הגזע הערבי".[26] העלמאא (חכמי הדת) השיעים של הערים הקדושות כרבלא ונג'ף הוציאו פתווה (פסק הלכה) שקבעה כי מי שיסכים לקבל את "כס פלסטין" (המחולקת) יוכרז ככופר "וארור יהיה עד יום תחיית המתים".[26]

ב-8 בספטמבר 1937 התכנס בבלודאן שבסוריה קונגרס כל-ערבי (ועידת בלודאן) ביוזמת הוועד הערבי העליון על מנת לדון במסקנות ועידת פיל. הקונגרס דחה את המלצות ועדת פיל ולראשונה התקבלה עמדה כלל ערבית המתנגדת לציונות, להצהרת בלפור ולמדינה יהודית בארץ ישראל. הקונגרס הביע תמיכתו במרד הערבי הגדול, קרא להפסיק את העלייה לארץ ישראל ומחה נגד שלטון המנדט הבריטי.

ועדות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלונה של ועדת פיל הוקמה מיד לאחר מכן ועדה נוספת - ועדת וודהד שניסתה למנוע את הכישלון שנוצר ולשלול מיידית את מסקנות ועדת פיל.

לאחר כישלונה של זו הוקמה ועידת השולחן העגול (סיינט ג'יימס) ב-1939, שנחשבת לניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ועדת פיל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 7, עמ' 228.
  2. ^ 1 2 3 אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 7, עמ' 229.
  3. ^ 1 2 3 אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 7, עמ' 231.
  4. ^ אריק וייס, הג'נטלמן, המוּפתי ודוד בן גוריון: פרשיית הריגול שמאחורי מלון היוקרה הירושלמי, באתר nana10‏, 5 באפריל 2014
  5. ^ 1 2 נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק טו, עמ' 201–202.
  6. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 93.
  7. ^ זאב ז'בוטינסקי, כתבים: זכרונות בן־דורי, תאריכים חשובים, עמ' 315.
  8. ^ עדויות אגודת ישראל בועדה המלכותית, דבר, 21 בדצמבר 1936
  9. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 265-264.
  10. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981, עמ' 128; ראו גם: בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 79.
  11. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981, עמ' 158.
  12. ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, כרך ב, עמ' 647, הערה 59.
  13. ^ 1 2 3 4 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 136.
  14. ^ דוח פיל, פרק ג, 4. המחלוקת משנת 1930, סעיף 69, בתוך: האוניברסיטה הפתוחה, מבית לאומי למדינה בדרך: מקראה ליחידה 6, נספח 1, עמ' 103.
  15. ^ Palestine Royal Comission report 1937, p.241-242
  16. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יז, עמ' 363.
  17. ^ דוח פיל, פרק יט, סעיף 8, בתוך: האוניברסיטה הפתוחה, מבית לאומי למדינה בדרך: מקראה ליחידה 7, נספח 1, עמ' 170.
  18. ^ דוח פיל, פרק יט, סעיף 11, בתוך: האוניברסיטה הפתוחה, מבית לאומי למדינה בדרך: מקראה ליחידה 7, נספח 1, עמ' 173.
  19. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 7, עמ' 235.
  20. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יז, עמ' 363–366.
  21. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק טו, עמ' 206.
  22. ^ דבריהם, באתר הסוכנות היהודית.
  23. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 96.
  24. ^ יצחק גל-נור, חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל: ההכרעה ב-1937, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 211–240, בעמ' 231
  25. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 76.
  26. ^ 1 2 בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 74–75.


ועדות חקירה לארץ ישראל
ועדת פיילין • ועדת הייקראפט • ועדת שו • ועדת פיל • ועדת וודהד • ועידת השולחן העגול • הוועדה האנגלו-אמריקאית • מוריסון גריידי • ועדת אונסקו"פ
פורטל היישוב


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ועדת_פיל&oldid=38465339"