ויליאם הנרי ג'ונסון
 | |
| לידה |
18 במרץ 1901 פלורנס, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
13 באפריל 1970 (בגיל 69) Central Islip, ארצות הברית |
| לאום |
אפרו-אמריקאים |
| מקום לימודים |
Wilson High School |
| זרם באמנות |
פרימיטיביזם |
| הושפע על ידי |
צ'ארלס ובסטר הות'ורן |
| פרסים והוקרה |
פרס הארמון |
| בן או בת זוג |
הולצ'ה קראק |
  | |
ויליאם הנרי ג'ונסון (באנגלית: William Henry Johnson; 18 במרץ 1901 – 13 באפריל 1970) היה צייר אמריקאי. נולד בדרום קרוליינה, הפך לסטודנט באקדמיה הלאומית לעיצוב בניו יורק. מאוחר יותר חי ועבד בצרפת, שם נחשף למודרניזם. סגנונו של ג'ונסון התפתח מריאליזם לאקספרסיוניזם לסגנון עממי רב עוצמה.[1]
ביוגרפיה והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם הנרי ג'ונסון נולד ב-18 במרץ 1901 בדרום קרוליינה להנרי ג'ונסון ואליס סמוט.[2] הוא למד בבית הספר הציבורי הראשון בפלורנס עיר מולדתו.[3] הוא עבר לניו יורק בגיל 17 ועבד במגוון עבודות, חסך מספיק כסף כדי לשלם עבור שיעורים באקדמיה הלאומית לעיצוב היוקרתית. הוא למד במכינה עם צ'ארלס לואיס הינטון, ולאחר מכן למד אצל צ'ארלס קורטני קארן וג'ורג' וילובי מינארד, שכולם הדגישו את נושא הדיוקנאות הקלאסיים.
החל משנת 1923 עבד ג'ונסון עם הצייר צ'ארלס ובסטר הות'ורן, שהדגיש את חשיבות הצבע בציור. ג'ון למד אצל הות'ורן בבית הספר לאמנות בקייפ קוד בקווינסטאון, מסצ'וסטס במהלך הקיץ, ושילם עבור שכר הלימוד, האוכל והלינה שלו על ידי עבודה כאיש תחזוקה כללי בבית הספר. ג'ונסון קיבל מספר פרסים. באקדמיה הלאומית לעיצוב, והגיש בקשה למלגת נסיעה של פוליצר בשנתו האחרונה. כאשר הוענק לתלמיד אחר הפרס, גייס הות'ורן כמעט 1000 דולר כדי לאפשר לג'ונסון לצאת לאירופה ללמוד.[4]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ונסון הגיע לפריז, בסתיו 1927. הוא בילה שנה בפריז, והציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו במועדון הסטודנטים והאמנים בנובמבר 1927. לאחר מכן עבר לדרום צרפת, בהשפעת עבודתו של הצייר האקספרסיוניסטי חיים סוטין[5] בצרפת למד ג'ונסון על המודרניזם. בתקופתו כאמן עבד ג'ונסון במגוון מדיות: חיתוכי עץ, שמן, צבעי מים, עט ודיו. לעיתים קרובות הוא השתמש בכל החומרים הקיימים בהישג יד כדי להביע את עבודתו.
בתקופה זו פגש ג'ונסון את אמנית הטקסטיל הדנית הולצ'ה קראק (Holcha Krake) (6 באפריל 1885 - 13 בינואר 1944).[6] הולצ'ה נסעה עם אחותה ארנה, שהייתה גם היא ציירת, ובעלה של ארנה, הפסל האקספרסיוניסטי כריסטוף פול (Christoph Voll). ג'ונסון הוזמן להצטרף אליהם לסיור בקורסיקה. ג'ונסון והולצ'ה נמשכו הדדית למרות ההבדלים הבין גזעיים, תרבותיים והגילאים ביניהם.
ג'ונסון חזר לארצות הברית בשנת 1929. האמן העמית ג'ורג' לוקאס עודד את ג'ונסון להציג את עבודתו בקרן הרמון כדי להתמודד על פרס קרן ויליאם א' הרמון להישגים בקרב אפרו-אמריקאיים בתחום האמנות. כתוצאה מכך, ג'ונסון קיבל את מדליית הזהב של הרמון באמנויות. הוא זכה לתהילה כ"מודרניסט אמיתי, ספונטני, נמרץ, תקיף וישיר ".
בעודו בארצות הברית ביקר ג'ונסון גם את משפחתו, שם צייר מספר ניכר של יצירות חדשות. במהלך ביקור זה הצליח ג'ונסון להציג בפומבי את ציוריו פעמיים. ההזדמנות הראשונה הייתה בפגישה במכון המורים במחוז מולדתו ב-22 בפברואר 1930. השנייה הייתה בימק"א המקומית שבה עבדה אמו של ג'ונסון. הבוס שלה, ביל קובינגטון, סידר לג'ונסון להציג 135 מציוריו ב-15 באפריל 1930.
ג'ונסון חזר לאירופה בשנת 1930 הוא נסע לדנמרק כדי להצטרף מחדש להולצ'ה קראק. בני הזוג חתמו על הסכם ממון ב-28 במאי 1930, והתחתנו כמה ימים לאחר מכן. ג'ונסון ואשתו בילו את רוב שנות השלושים בסקנדינביה, שם התעניין באמנות העממית. ג'ונסון התמקד ביצירות אמנות והשתמש בטכניקות והמיומנות שלמד ממוריו הרבים לאורך השנים.
אולם ככל שגאה הנאציזם בגרמניה ובאירופה בסוף שנות השלושים, אמנים רבים נפגעו. גיסו של ג'ונסון, כריסטוף וול, פוטר מתפקיד ההוראה שלו, ואמנותו תויגה "כמנוונת". ג'ונסון וקראק בחרו לעבור לארצות הברית בשנת 1938.[4][7]
במהלך שנות הארבעים הפכה אמנותו להיות בעלת ביטוי חזק, ויצר את הסגנון שבו הוא מוכר. היצירות חלקן תוססות וחלקן קודרות. הציורים המופשטים האלה מתארים את החוויה האפרו-אמריקאית הן מנקודת מבט היסטורית והן אישית.[8]
ג'ונסון הצטרף לפרויקט האמנות הפדרלי, ובעזרת מרי ביטי בריידי, ג'ונסון מצא בסופו של דבר עבודה כמורה במרכז לאמנות הקהילתית בהארלם. שם הוא ומורים אחרים הדריכו כ-600 תלמידים בשבוע, במסגרת פרויקט אמנותי פדרלי מקומי.
_Smithsonian_American_Art_Museum.jpg)
הוא התמקד בתרבות ובמסורות אפרו-אמריקאיות, והפיק ציורים שהתאפיינו בפשטות כאמנות העממית שלהם. ג'ונסון היה נחוש בדעתו "לצייר את עמו".
הוא הנציח את התרבות והדימויים האפרו - אמריקאים במסגרות העירוניות של יצירות כגון חיי רחוב - הארלם, קפה ומוזיקאי רחוב, וכן במסגרות הכפריות - בעבודה, בזריעה, ויציאה לשוק. המציאות הקשה של חיי השחורים תוארו בכמה יצירות שהיו תגובה להתפרעויות הגזעיות ב-1943 בניו יורק. סדרה נוספת של עבודות הראתה חיילים שחורים ואחיות בזמן המלחמה.
יצירותיו הדגישו בצבעים בולטים ותוססים ודמויות פשטניות, ותיאוריו את התרבות האפרו-אמריקאית נעזרו בחינוכו בדרום הכפרי. בנוסף, הוא השתמש במוטיבים דתיים ופוליטיים לאורך כל עבודתו. הוא שאף להמחיש את עושר התרבות האפריקאית ואת המודרניזם של הרנסאנס בהארלם.
אולם אף שזכה למידת הצלחה כאמן במהלך שנות הארבעים והחמישים, הוא מעולם לא הצליח להשיג יציבות כלכלית.
ברמה האישית, שנות הארבעים היו קשות. חדשות רעות הגיעו מאירופה. גיסו כריסטוף וול נפטר בקארלסרוהה, גרמניה, ב-16 ביוני 1939, לאחר חקירה של הנאצים. משפחתה של הולצ'ה עברה את הכיבוש הגרמני בדנמרק בביתם באודנס.
בדצמבר 1942 עברו ג'ונסון ואשתו לדירת סטודיו גדולה יותר בגריניץ' וילג'. שבוע לאחר מכן נהרסו יצירות האמנות והרכוש האישי של ג'ונסון כאשר הבניין עלה באש.
ב-13 בינואר 1944 סבל ג'ונסון מאובדן נוסף כאשר אשתו הולצ'ה מתה מסרטן השד. כדי להתמודד עם האבל האישי, הוא חזר לבקר את משפחתו וצייר יצירות עם נשאים דתיים, כגון הר גולגולתא.
בשנת 1946 עזב ג'ונסון ועבר לדנמרק כדי להיות עם משפחת אשתו. עם זאת, התנהגותו נעשתה לא יציבה וגרמה להתמוטטות נפשית. כאזרח אמריקאי לא כשיר נפשית, הוא נשלח חזרה לניו יורק על ידי שגרירות ארצות הברית באוסלו. עורך דין מונה על ידי בית המשפט כאפוטרופוס החוקי שלו.
הוא נכנס לבית החולים סנטרל איליפ סטייט בלונג איילנד ב-1 בדצמבר 1947, שם הוא בילה את עשרים ושלוש השנים האחרונות של חייו.
מפעל חייו נרכש בשנת 1967 על ידי האוסף הלאומי לאמנויות יפות של המכון הסמיתסוניאני, שארגן תערוכה רטרוספקטיבית בשנת 1971, זמן קצר לאחר מותו.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1956 כמעט ונהרס מפעל חייו של ג'ונסון כאשר האפוטרופוס שלו הכריז שאינו יכול לשלם דמי אחסון נוספים עבור יצירותיו. במקום זאת, הלן האריטון, מרי ביטי בריידי ואחרים קבעו עם בית המשפט לשלוח את חפציו של ג'ונסון לקרן הרמון עם זכויות ללא תנאי על כל העבודות שלו. הקרן תשתמש ביצירות כדי לקדם הבנה בין - גזעית ותתמוך בהישגים אפרו - אמריקאים באמנות. ב-19 באפריל 1967 מסרה קרן הרמון יותר מ-1,000 ציורים, צבעי מים והדפסים של ג'ונסון למוזיאון האמנות האמריקאי סמיתסוניאן.
בשנת 1991, המוזיאון לאמנות אמריקאית סמיתסוניאן ארגן והפיץ תערוכה מרכזית של יצירות האמנות שלו ובשנת 2006 הם ארגנו והפיצו את האלבום ״העולם של ויליאם הנרי ג'ונסון״. גרסה מורחבת של תערוכה זו נסעה למוזיאונים בטקסס, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, ומוזיאון מונטגומרי לאמנות באלבמה בשנת 2007.
הקרן לאמנויות של ויליאם הנרי ג'ונסון הוקמה בשנת 2001 לכבוד יום הולדתו ה-100 שלו. החל משנת 2002, הקרן העניקה את פרס ויליאם הנרי ג'ונסון לשנה לאמן אפרו-אמריקאי צעיר.[9]
בשנת 2012 הוציא שירות הדואר האמריקאי בול לכבודו של ג'ונסון, שהכיר בו כאחד האמנים האפרו-אמריקנים המובילים במדינה ודמות מרכזית באמנות האמריקאית במאה ה-20.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lord, M. G. (1999-01-03). "A Wrangle Over a Rediscovered Artist". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-08-12.
- ^ Jim Stephens February 3, 2014 July 22nd, 2016, William H. Johnson - Bio Part Three | The Florence County Museum (באנגלית אמריקאית)
- ^ Biography com Editors, William H. Johnson, Biography (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 Powell, Richard J.; Puryear, Martin (1991). Homecoming: the art and life of William H. Johnson. Washington, D.C.: National Museum of American Art, Smithsonian Institution
- ^ Cary D. Wintz, Paul Finkelman, Encyclopedia of the Harlem Renaissance, Routledge, 2012-12-06, ISBN 978-1-135-45536-1. (באנגלית)
- ^ "Artist: Holcha Krake", www.kulturarv.dk
- ^ "William H. Johnson's Taste of Europe"
- ^ William H. Johnson Work & Bio | Exhibit | Florence SC | The Florence County Museum (באנגלית אמריקאית)
- ^ "William H. Johnson Prize Winners"