וילהלם בריקה
 | |
| לידה |
4 במרץ 1800 דילנהאוס, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 1874 (בגיל 74) ברלין, הקיסרות הגרמנית |
| מקום לימודים |
האקדמיה הפרוסית לאמנות |
| תחום יצירה |
ציור נוף |
  | |
יוהאן וילהלם בריקה (בגרמנית: Johann Wilhelm Brücke; 4 במרץ 1800 – 1 באפריל 1874) היה צייר אדריכלות ונוף גרמני.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוהאן וילהלם בריקה היה החמישי מבין שבעה בנים של צורף בסטרלסונד, יוהאן גוטפריד בריקה ואשתו אנה ברברה בריקה.[1] לאחר מותו המוקדם של האב בשנת 1812, ניהלו האם והבן הבכור יוהאן כריסטיאן בריקה את הסדנה לצורפות עד לפשיטת רגל בשנת 1827.
לאחר שסיים את לימודיו בעיר הולדתו למד באקדמיה לאמנות בברלין. הוא למד בין השאר אצל יוהאן ארדמן הומל. את התמחותו כצורף, אותה החל בגיל 15. הוא למד בברלין בין השנים 1819–1824, וקיבל מלגה מעיר הולדתו. בתמיכת מוריו ומלגה קטנה נסע בריקה לרומא בשנת 1829.
בתקופה זו תיאר בתמונותיו את האדריכלות הרומית, כמו גם את הנוף ואת האנשים. עבודותיו באיטליה נעשו תחילה ברישום והועברו לצבעי שמן לאחר חזרתו לברלין. הם נחשבים לציורים מוצלחים במיוחד. בסתיו 1834, בריקה עזב את איטליה והתיישב בברלין כצייר עצמאי. כאן השתתף בקביעות בתערוכות השנתיות של האקדמיה לאמנות עד סוף ימיו.
בריקה גילה את סגנונו בשלב מוקדם מאוד, אך בעבודתו המאוחרת, במיוחד עם כמה עבודות בברלין ובסנקט פטרבורג, הוא התקרב בצורה אמנותית לצייר אדוארד גרטנר. היצירות של בריקה זכו לתשומת לב הרבה אחרי מותו. בשנת 1906 הוא יוצג בכמה תמונות בתערוכת המאה של האמנות הגרמנית בברלין.[2]
הציורים של בריקה מאופיינים ויזואלית בצבעם האדמדם ולכן קל יחסית לזהות אותם. העוצמה של ציור בית העירייה העתיק של ברלין ברחוב ספנדאואר, שנוצר בשנת 1840, טמונה בייצוג המיומן של הארכיטקטורה של שורות הבתים, שנראית כאן עדיין כבעיירה קטנה, אך מעל הכל בתצוגה של חיים בורגניים צבעוניים המתרחשים ברחוב.
כביש טבעתי בסטרלסונד שנבנה בשנת 2017 נקרא וילהלם-ברוקה-רינג.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Gerhard Hansen (Hrsg.): Wilhelm Brücke. Galerie unter den Linden, Berlin 1851. (Ausstellungskatalog)
- ^ Irmgard Wirth: Berliner Malerei im 19. Jahrhundert. Siedler Verlag, Berlin 1990, ISBN 3-572-10011-9, S. 195.