וויאג'ר 1

וויאג'ר 1
	דגם של הגשושית וויאג'ר 1
מידע כללי
סוכנות חלל	נאס"א
מפעיל	JPL
יצרן	המעבדה להנעה סילונית
תאריך שיגור	5 בספטמבר 1977
משגר	טיטן 3E
אתר שיגור	SLC-41, נמל החלל קייפ קנוורל
	http://voyager.jpl.nasa.gov/
משימה
סוג משימה	ביצוע יעף
ביצוע יעף על	צדק ושבתאי
תאריך ביצוע היעף	צדק: 13 באפריל 1979; שבתאי: 14 בדצמבר 1980
מיקום נוכחי	תווך בין כוכבי
משך המשימה הכולל	5 בספטמבר 1977 – הווה (46 שנים)
משך המשימה	פעילה. 46 שנים, 7 חודשים ו־13 ימים חלפו
מידע טכני
משקל בשיגור	721.9 ק"ג
משקל	815 ק"ג (נכון ל־1977)
כוח	420 ואט
קישורים חיצוניים
מספר קטלוג לוויינים	10321
מאגר המידע הלאומי	1977-084A

וויאג'ר 1 (באנגלית: Voyager 1) היא גשושית ששוגרה על ידי סוכנות החלל האמריקאית נאס"א ב-5 בספטמבר 1977 במסגרת תוכנית וויאג'ר, שכללה את וויאג'ר 1 ווויאג'ר 2^[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וויאג'ר 1 נבנתה כדי לחקור את מערכת השמש החיצונית, ולצאת מתחום מערכת השמש כמו פיוניר 10 שקדמה לה. במקביל לשיגורה שולחה גם הגשושית וויאג'ר 2 שדומה לה במרבית המרכיבים.

אחת ממשימותיה של הגשושית הייתה לצלם מקרוב את טבעות שבתאי ואתרים על כוכב הלכת צדק ביניהם הכתם האדום, עננים, ירחיו וכן הרי געש פעילים^[2]. הגשושית ניצלה באמצעות הטכניקה של מקלעת כבידתית את כוח המשיכה העצום של שני כוכבי הלכת הללו, שהם המסיביים ביותר במערכת השמש, כדי לקבל תנופה כזו שבאמצעותה תגיע למהירות מילוט שתוציא אותה מתחום מערכת השמש (פלנטרי גראנד טור)^[3].

בדומה לוויאג'ר 2, וויאג'ר 1 נושאת עמה תקליט זהב המכיל קטעי צלילים המתארים את המין האנושי ואת כדור הארץ בקצרה, למקרה שאת הגשושית יפגוש חוצן תבוני. על התקליט חרוטות הוראות על בסיס בינארי לשימוש בתקליט. כיוון שיחלפו עשרות אלפי שנים לפני שתגיע וויאג'ר 1 למערכת כוכב אחרת, התקליט הוא יותר בגדר מחווה סמלית של המין האנושי מאשר ניסיון רציני ליצירת קשר.

באוגוסט 2002, כ-25 שנים לאחר ששוגרה, הגיעה למרחק של יותר מ-11 מיליארד ק"מ מכדור הארץ^[4].

במאי 2005 הודיעה נאס"א כי הוויאג'ר 1 הגיעה לקצה מערכת השמש לאחר שעברה דרך אזור סוער, שבו חלקיקים טעונים המגיעים מהשמש ("רוח השמש") מתנגשים בגז המגיע מהחלל שמעבר למערכת השמש^[5].

בדצמבר 2012 הגיעה וויאג'ר 1 לשולי מערכת השמש, במרחק של 123.620 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ (כ-18,493,288,775 ק"מ) והפכה לעצם מעשה ידי אדם המרוחק ביותר מכדור הארץ^[6]. במהלך שנת 2011 קלטה הגשושית בחיישנייה חלקיקים בעוצמה גבוהה ממקור מחוץ למערכת השמש. בנוסף, נמדדה הכפלה של השדה המגנטי של השמש (ההליוספירה) שכפי הנראה נגרמת מ'דחיסה' של השדה המגנטי על ידי שדה מגנטי מכוכבים אחרים. על בסיס נתונים אלו העריכו מדענים שתוך כמה חודשים עד שנים תצא וויאג'ר ממערכת השמש^[7].

בתחילת 2012 הפחיתו מפעילי הגשושית את הטמפרטורה של הספקטרומטר אולטרה סגול שלה כדי להאריך את זמן יכולת שיגור הנתונים שלה. ככל הנראה תמשיך הגשושית לשגר נתונים עד שנת 2025^[8]. בספטמבר 2013 הודיעה נאס"א כי "וויאג'ר 1" הגיעה להליופאוזה, שהיא קצה הגבול המגנטי של מערכת השמש, וכך, לראשונה בתולדות האנושות, הגיע חפץ מעשה ידי אדם אל מעבר למערכת השמש^[9]. עד לנובמבר 2018 עת וויאג'ר 2 השיגה את היעד הזה, היא הייתה היחידה לעשות כן.

ב-28 בנובמבר 2017 הופעלו מנועי תמרון קטנים של החללית, שמטרתם לאפשר לה להתכוונן במרחב, לאחר שהיו רדומים במשך 37 שנים. המהלך נעשה לאחר שהובחנה התדרדרות במערכת הראשית של מנועי התמרון של החללית, ונועדה להאריך משך חייה^[10].

בשנת 2024 הגיעה החללית למרחק של 163 יחידות אסטרונומיות מהשמש.

מידע עכשווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הקפת הארץ את השמש, דומה כי הגשושית קרבה אלינו למשך תקופה מסוימת בשנה, בעוד היא מתרחקת מן השמש.

תאריך	המרחק מהשמש (ביחידות אסטרונומיות)	מרחק מהשמש (בק"מ)	הערות
17 בפברואר 1998	69.419	± 10,384,934,586	השיגה הגשושית את פיוניר 10 שהייתה עד אז העצם מעשה ידי אדם המרוחק ביותר.
13 בדצמבר 2010	116	± 17,353,353,001
2 באוגוסט 2011	117.8436	± 17,629,151,635
9 בספטמבר 2012	121.836	± 18,226,406,174
דצמבר 2012	123.620	± 18,493,288,775
ספטמבר 2013			הגיעה הגשושית לקצה הגבול המגנטי של מערכת השמש (לפי הודעה רשמית של נאס"א).
6 ביולי 2014	128.32
23 במאי 2015	131.46
11 בדצמבר 2018	144.168	± 21,567,148,063

עתיד המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשושית אינה מכוונת לעבר כוכב מסוים. בתחילת המאה ה-25 צפויה הגשושית להיכנס אל עננת אורט, אבל ייקח לה עוד כ-30,000 שנים עד שתצא מתחומה^[11]. בעוד כ-40,000 שנה הגשושית תחלוף במרחק של 1.6 שנות אור מכוכב גליזה 445.