והוא האור
 | |
| עטיפת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | לאה גולדברג |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | אנגלית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | ספרית פועלים |
| תאריך הוצאה | 1946 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002512086, 001300349, 001328709 |
והוא האור הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים מאת לאה גולדברג, שראה אור בשנת 1946 בהוצאת ספרית פועלים. בשנת 2005 יצאה מהדורה מחודשת שלו בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף הספריה החדשה.
שם הספר לקוח משירו של ר' משה אבן עזרא "הקיצתי תנומת רעיוני", והוא משמש גם מוטו לרומן:
ואילו לא יהי מסוד מאורו – / אזי יסוף ספות כוחי ושָני”.
תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
נורה קריגר, סטודנטית בת 20, לומדת ארכאולוגיה של המזרח הקדום באוניברסיטת ברלין ומסיימת שנת לימודים ראשונה. נורה מסבירה את עניינה בארכאולוגיה בשאיפה "לראות את הדברים לרוחבם ולעומקם",[1] וברצון לחיות חיים שאינם קיימים עוד. בקיץ 1931 היא חוזרת לחופשה בת שבועיים בבית הוריה שבליטא. במקביל, חוזרים לעיירה שני אנשים נוספים. אחד, ארין אלברט שנולד בעיירה אבל עזב, וחי ב-25 השנים האחרונות בקליפורניה שבה יש לו חנות לטבק. חידה גדולה עוטפת את הסיבות לחזרתו. ארין היה חבר נעורים של אביה ונורה נהלה אתו חליפת מכתבים ממושכת.
השני, הוא אביה של נורה שחוזר לאחר תקופת אשפוז בבית החולים. האב היה אדריכל ואיש חברה מקובל, הפך לחולה נפש והיה מטרה לגיחוך ולעג שעינו את נורה בבית הספר.[2] מחלת הנפש שלו הביאה להתקפי אלימות כלפי אשתו ובתו. האירוע שהביא למחלתו של האב קרה בעת שהמשפחה חזרה למולדתה מרוסיה בשיירת פליטים ב-1919 ונעצרה בגבול ליטא. חיילי המשמר הליטאי כלאו ועינו אותו בהאשימם אותו כ"מרגל בולשביסטי":[3]
- ”יום־יום, עשרה ימים בזה אחר זה, הוציאוהו כביכול להורג. עשרה ימים רצופים נמשך המשחק הזה. והאיש נשבר. אז שמעה אותו נורה לראשונה בוכה בקול דק, נשיִי, מתייפח. והתחנונים הנואשים בקולה של האם: 'למען הילדה ביקשתיךָ, למען הילדה'... בשובם, כלאוהו בבית הסוהר. משם לא היתה עוד דרך אלא לבית החולים ההוא”.[4]
הסבל שהסבה מחלת האב לנורה, מתבטא בצעקתה "אין לי אב! אבי מת!", בתגובתה לשאלת שכנה היהודי ברכבת על אודות משפחתה.[5][3] אמה של נורה מצליחה לנצל את שובו של בעלה הביתה כדי לממש את תביעת הגירושין שלה, לאחר שנים רבות של סבל רב. הוריה של לאה גולדברג עצמה, אברהם וציפה גולדברג, התגרשו ביוני 1931, וגם הוריה של נורה עשו זאת טרם שובה לחופשת הקיץ. האם מצפה בחשש לתגובת בתה, אולם היא מאשרת את פעולתה.[6] עם בואה של נורה היא ואמה נוסעות לחופשה ומתאכסנות בפנסיון ביער.[7] נורה מעריצה את אמה על יכולתה לשוות לחדר העלוב בפנסיון צורה נעימה, על האצילות, הרגישות ויכולת עזרתה לזולת.[8]
פגישתה של נורה עם כל הדמויות הללו ועם הסביבה שעזבה, החברים, המשפחה והשכנים, מהווים את התפאורה לרומאן ביכורים זה, ומעמתת אותה עם ניסיונותיה לברוח מגורלה ומעמה. את אלברט ארין היא לא ראתה מעולם, ופגשה לראשונה פנים אל פנים לאחר שחזרה לבית הוריה, על סיפון ספינת-טיול קטנה השטה בין העיר ואתרי הנופש על שפת הנהר.[9] ארין מגלם בעיני רוחה דמות אגדית ואפופת הילה שמגיע מהעולם החדש. נורה עיצבה את דמותו על פי חליפת המכתבים שביניהם ועל פי שאיפותיה האישיות. היא מתאהבת בדמות זו שבדמיונה עוד בטרם שנפגשה עמו. זאת אף על פי שגילו קרוב יותר לגילו של אביה ומחשבותיו ומושגיו שונים מאוד משלה. האהבה לארין היא חלק מן החלום רומנטי של נורה, לחיות חיים אחרים.
לקראת סוף הספר מסתבר שארין אינו בדיוק מה שנורה שערה ודמיינה, במהלך הסיפור מתחוור לנורה כי לארין מאפיינים "יהודיים-גלותיים" קלאסיים, וכי הוא דומה במידה רבה לאביה. היא מבינה שדמותו כפי שהיא ציירה לעצמה, והאידיאליזציה של אדם שאינו חף מפגמים אינה אמיתית. נורה מסיימת את חופשתה וחוזרת לברלין מעט בוגרת יותר ושלמה יותר עם עצמה.
באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, עובד הרומן "והוא האור" למונודרמה, שיצרו מרגלית סטנדר וזאב דר וביצעה עירית שילה.[10]
ניתוח ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרומן כולל מוטיבים אוטוביוגרפיים מובהקים.[11] לאה גולדברג לא נישאה, ויש טענה שהיא חששה מפני מחלת הנפש התורשתית שממנה סבל אביה. חייה היו רצופים בשורת אהבות חסרות סיכוי, ובשיריה ביטאה רגשי אהבה לא מושגת.
עם פרסומו של הרומן בשנת 1946 הוא לא התקבל לא בקרב קהל הקוראים ולא אצל המבקרים, האחרונים טענו שהספר "נטול אמירות משמעותיות בנוגע לדור הצעירים היהודי".[12]
הספר רצוף בשיחות שנורה מנהלת עם סביבתה: אמה שהתגרשה, אביה הלוקה בנפשו, דודתה העוזרת לכולם, ארין, חבריה שלמדו אתה בגימנסיה, עוזרת-הבית ואחרים. שיחות אלה מציירות תמונה של חברה זעיר בורגנית שטחית, המחשיבה כסף והשכלה, אולם בזה לעובדים במלאכות-כפים. האנשים עסוקים כל הזמן בביקורים חברתיים אחד אצל השני, בשיחות שבהן העיקר הם דברי רכילות קנאה וקטנות מוחין, אנשים שטחיים ללא שאר רוח. נורה חולמת להתרחק מכול זה ולהשתחרר מרוחות העבר, ועושה זאת בעזרת לימודיה בברלין הרחוקה, וחלומותיה על חיים בארץ ישראל.[11]
דמותו של היהודי הנרפה, הסביל והגלותי דוחה בעיניה, והיא משתוקקת לדמות יהודית חדשה, חזקה יצרנית ואוניברסלית. בספר אפשר למצוא שאיפות אלו בתיאור המפגש של נורה ברכבת עם יהודי זקן ורופא שוודי. הבוז המוסתר שלה כלפי היהודי, שמעורר בה בחילה ומחנק עומד ביחס הפוך להערצה שלה לקוסמופוליטיות של הרופא.
העלילה נושאת בשורה שמצליחה להיות רלוונטית גם היום, כשישים השנה אחרי. השאיפה להתחדש ולזנוח ולשנות את עולם המושגים של הדור הקודם היא שאיפתו הנורמטיבית של כל דור צעיר. אולם ההתחדשות הזאת, האור הזה, כפי שהוא נקרא בפי המחברת, "מהלך דבוק וחבוק עם חושך גדול". ייתכן שבשינוי של הערכים הישנים, ימצא בדיוק אותו החושך אותם פחדים החולשות והמחלות שמהם שואפים המשנים להפטר. הרצון לברוח מהעבר מביא עמו גם היסוסים בנוגע לסיכויי הצלחת ההתחדשות הזאת כביכול, ותהיות באשר מחירה.[13]
באמצעות כתביה של לאה גולדברג, ניתן להבין ולנתח טוב יותר את הגורמים והסיבות למצבה, מאשר ביומניה של לאה גולדברג עצמה. תהיות נפשה של נורה וגורלה של נורה, מובנים יותר דרך הסיפור.[14] היצירה החלה להכתב בשנת 1941 בעקבות משבר השואה והייתה מעין פסיכואנליזה ותרפיה עצמית. זהו מעין מכתב פרידה מעולם שאמנם היה דחוי בעיניה אולם הוא מואר באור הרחמים.[15]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמר ס. הס, '"ענשם של בעלי-דמיון": על "והוא האור", התקבלות, ציונות ומיגדר', בתוך: יהודית בר-אל, יגאל שוורץ ותמר ס. הס (עורכים), ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה: מאמרים מוגשים לגרשון שקד, בני ברק: הקיבוץ המאוחד; ירושלים: כתר, 2000, עמ' 274–286
- מנחם פרי, "הערות על 'והוא האור'" - אחרית דבר לרומן, הספריה החדשה, 2005, עמ' 221–232
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הספר "והוא האור", באתר "סימניה"
- והוא האור - לאה גולדברג, באתר "הספריה החדשה"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לאה גולדברג, והוא האור, פרק ב: היער, עמ' 82.
- ^ לאה גולדברג, והוא האור, פרק ג: הנערה והמוות, עמ' 133-132.
- ^ 1 2 : גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי / לאה גולדברג מאת: חמוטל בר-יוסף תשע"ג - 2012 עמ' 32
- ^ לאה גולדברג, והוא האור, פרק א: הרכבת חוזרת הביתה, עמ' 25.
- ^ לאה גולדברג, והוא האור, פרק א: הרכבת חוזרת הביתה, עמ' 13.
- ^ : גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי / לאה גולדברג מאת: חמוטל בר-יוסף עמ' 37
- ^ לאה גולדברג, והוא האור, פרק ב: היער, עמ' 45.
- ^ : גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי / לאה גולדברג מאת: חמוטל בר-יוסף עמ'41
- ^ לאה גולדברג, והוא האור, פרק ב: היער, עמ' 40.
- ^ והוא האור, באתר "הבמה"
מרב יודילוביץ', תיאטרון "קרוב" מציג: פסטיבל החורף, באתר ynet, 31 בינואר 2005 - ^ 1 2 מאיר עוזיאל, האור הגדול של לאה גולדברג, באתר האינטרנט של בית אבי חי, 11 בדצמבר 2008
- ^ מיכאל גלוזמן, "מדוע אינני יכולה להיות אני בלבד, אני בלי השתייכות", באתר הארץ, 12 במרץ 2006
- ^ דוקא טוב ליהודים, באתר וואלה!, 19 בינואר 2006
- ^ והוא האור - לאה גולדברג, באתר "הספריה החדשה"
- ^ : גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי / לאה גולדברג מאת: חמוטל בר-יוסף עמ' 224