התנחלות השבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים. ספרים אלה מתארים את התנחלותם של שבטי ישראל בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאתם ממצרים וארבעים שנות נדודיהם במדבר. לפי המחקר המדעי המעודכן, התהליכים היישוביים וההיסטוריים בארץ ישראל בתקופה זו היו שונים במידה ניכרת מהתיאור המקראי, והמינוח המדעי המקובל הוא תקופת ההתנחלות או תקופת הברזל 1.[1][2][3]

התיאור המקראי מפרט בהרחבה על מסע כיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון. חלק מהיישובים המוזכרים במסע המקראי נחפרו ונחקרו בהרחבה, כאשר נכון לסוף העשור השני של המאה ה-21, זיהוים של חלק מהממצאים התאים לתיאור המקראי, וזיהויים של אחרים עורר קשיים בניסיונות ההתאמה לטקסט[4]. בעיקר לגבי שלוש הערים שכיבושן מתואר בפירוט יחסי: יריחו, העי, וחברון, נתברר כי הללו כלל לא התקיימו בתקופה הנדונה וממילא לא יכלו להיכבש. חורבן החומות שנמצאו ביריחו תוארך לתקופת הברונזה הקדומה, יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות; בחפירות אֶ-תֵל, אשר זיהויה עם העי מוצק מאד, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הברונזה המאוחרת, שבה לכאורה נכבשה העיר בידי יהושע, וכך המצב גם בחפירות תל חברון המקראי. גם חשבון, ערד, גבעון וירמות, הנזכרות בסיפורי הכיבוש, לא התקיימו אז.[5]

במחקר הארכאולוגי וההיסטורי המודרני סברו תחילה כי תיאור הכיבוש מהימן בעיקרו, ולאחר שהדבר הופרך ארכאולוגית היה מקובל כי תהליך ההתנחלות וההתגבשות של עם ישראל בארץ ישראל לא כלל כיבוש מהיר, אלא התרחש ככניסה איטית והדרגתית של נוודים, לאורך תקופה של כמאה שנה.[6] אולם עם התקדמות המחקר גם הנחה זו הוטלה בספק, ותהליך ההתיישבות כולו נתפס כמורכב יותר, ובעל היבטים חברתיים והיסטוריים שלא נודעו בראשית המחקר.[1][2][3]

ההתנחלות לפי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש הארץ כפי שהוא מתואר בספר יהושע

אף על פי שלתפיסה כי המקרא מתאר את תהליך ההתנחלות וכיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון כמסע צבאי אחיד שורשים עמוקים במחשבה היהודית, הרי בפועל מתואר במקרא תהליך ארוך שהחל בימי משה, המשיך בימיו של יהושע והסתיים שנים רבות לאחר מותו.

ספר יהושע עצמו מתאר כיבוש של שלושים ואחת ערי מדינה כנעניות (שירת ל"א המלכים), על פי המשתמע מתיאור הכיבוש ומתיאור קורות עם ישראל בתקופות שלאחר מכן, היה זה כיבוש חלקי בלבד, כאשר בחלקים מהארץ נותרו על כנם העמים שהיו שם טרום בא יהושע. מכמה פסוקים בספר יהושע משתמע כי יהושע כבש את כל הארץ, אולם כנראה שהכוונה למסעות צבאיים ולא להשתלטות על כלל השטח[7]. חלק מערי המדינה הוחרבו וחלק נשארו על תילן[8].

כיבוש עבר הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקרא, החל כיבוש הארץ במלחמה עם סיחון מלך האמורי, סיחון שעיר בירתו הייתה חשבון כבש את עבר הירדן מנחל ארנון צפונה מיד מלך מואב הראשון, לאחר מכן נלחמו בני ישראל עם עוג מלך הבשן באדרעי ובעקבות כך נכבשו הבשן (רמת הגולן) וחבל ארגוב (הלג'ה הגדולה שבסוריה)[9].

כיבוש יריחו, העי, ומעמד הר גריזים והר עיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – כיבוש יריחו, כיבוש העי, מעמד הר גריזים והר עיבל, מזבח הר עיבל

לאחר מעבר הירדן, חנו בני ישראל בגלגל ומשם יצא העם בראשות יהושע בן נון לכיבוש יריחו והעי. לאחר זאת הצפינו בני ישראל להר גריזים והר עיבל (ליד שכם) שם ערכו את מעמד הר גריזים והר עיבל במהלכו בנו מזבח בהר עיבל והקריבו עליו קרבנות, וקראו את "כל דברי התורה הברכה והקללה בכל-הכתוב בספר התורה" כחלק מכריתת הברית השנייה עם ה' לאחר כריתת הברית במעמד הר סיני.

כריתת הברית עם הגבעונים והמלחמה בחמשת מלכי האמורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – הברית עם הגבעונים, מלחמת מלכי הדרום

בעקבות כיבוש יריחו והעי פנו הגבעונים תושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים לכרות ברית עם יהושע, לאחר הגעת בני ישראל לערי הגבעוני חזרו העם לגלגל[10].

בעקבות הברית עם הגבעונים התאגדו חמשת מלכי האמורי שמלכו בצפון הנגב, ההר והשפלה מירושלים דרומה (אדוני צדק מלך ירושלים, הוהם מלך חברון, פראם מלך ירמות, יפיע מלך לכיש, דביר מלך עגלון) ויצאו למלחמה על גבעון. יהושע וצבאו עלו במסע לילי מהגלגל לגבעון, הפתיעו את חמשת מלכי האמורי, רדפו אחריהם במורד בית חורון עד עזקה ולאחר מכן לכדו את מקדה, לבנה, לכיש, עגלון, חברון, ודביר, וכן הכו את צבאו של הורם מלך גזר כאשר בא לסייע ללכיש. לאחר מסע מלחמה זה חזר יהושע עם לוחמיו לגלגל.

המלחמה עם מלכי הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת מלכי הצפון

בעקבות המלחמה עם חמשת מלכי האמורי ששלטו בדרום ההר, צפון הנגב והשפלה התאגדה ברית מלכים צפונית בראשות יבין מלך חצור ועימו יובב מלך מדון, מלך שִמרון ומלך אכשף. יהושע והלוחמים (יתרת העם נשארה כמו במערכה הקודמת בגלגל) עלו למי מרום, הכו את צבאות מלכי הצפון, החריבו את חצור, והשתלטו על יתר השטחים.

מסעי מלחמה נוספים בתקופתו של יהושע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכים נוספים שהכה יהושע על פי שירת ל"א המלכים: בית אל, גדר, חרמה, ערד, עדלם, תפוח, חפר, אפק, לשרון, תענך, מגידו, קדש, יקנעם, דור, גוים, תרצה.

מסעות כיבוש לאחר תקופתו של יהושע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסעות לכיבוש המרחבים הבאים נערכו קרוב למותו של יהושע בן נון. חלק ממסעות אלו תוארו בהרחבה בספר העוקב, ספר שופטים.

  • כיבוש יהודה וצפון הנגב: לאחר מותו של יהושע עלו שבטי יהודה ושמעון לכיבוש המרחב שבין ירושלים וצפון הנגב, במסגרת זאת נלחמו השבטים שנית עם חברון וירושלים כבשו את חברון והפכו אותה למרכזם. אף על פי שמתואר כיבושה של ירושלים ברור מהפסוקים שבהמשך כי לא הצליחו למגר את היבוסים בירושלים.
  • כיבוש והתנחלות בהר המרכזי (אזור בית אל - מגידו): למעט כיבוש בית אל מתואר במקרא עיקר אזור ההר המרכזי כאזור מיוער שעל מנת להתנחל בו היו צרכים בני אפרים לבצע בירוא יערות נרחב, ערי הממלכה המרכזיות (מגידו, בית שאן, תענך, גזר ויבלעם) נישארו בידיים כנעניות.
  • מסעות מלחמה בתקופת השופטים: לאחר כיבוש הארץ החלה תקופת השופטים שבה ישבו שבטי ישראל במקביל לכנענים ולפלשתים, במהלך אותה תקופה התקיימו יחסי גומלין מורכבים בין הצדדים ותקופת מלחמה רדפו תקופות שלום, לא רק שלא עלה ביד השבטים להקים שלטון מרכזי על מנת לאחד את כוחותיהם אלא שלעיתים אירעו מלחמות ביניהם ולעיתים שיתפו פעולה עם הכנענים והפלשתים כנגד אחיהם.
  • כיבוש צפון בקעת עמק החולה: חלק מבני שבט דן שנלחצו בידי הפלשתים עלו צפונה, כבשו את העיר ליש ושינו את שמה לדן, יחד עמם עלה איש לוי בשם יהונתן בן גרשום, שעל פי המדרש היה נכדו של משה וייסד מרכז פולחן בדן.
  • המלחמה (השנייה)[11] כנגד יבין מלך חצור, הידועה גם בשם מלחמת סיסרא: מלחמתם של שבטי זבולון ונפתלי בצבאות כנען בראשות סיסרא.

חלוקת נחלות השבטים לפי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת ארץ ישראל לנחלות השבטים, על פי המקרא
ערך מורחב – נחלות השבטים

לפי המתואר בתנ"ך, בתום מספר שנים של לחימה חילק יהושע את השטח שנכבש בין השבטים, למעט שבט לוי שקיבל כמתנה כמה ערים מכל שבט, ובסך הכל קיבל ארבעים ושמונה ערים, כאשר שש מתוכן היו ערי מקלט. על פי חז"ל[12], ארכה תקופת הכיבוש שקודם חלוקת הארץ שבע שנים, וכן ארך זמן חלוקת הארץ (התיישבות והתבססות השבטים בנחלתם, כנראה) שבע שנים. מכל מקום, גם לאחר שנים אלו נותרו עדיין אזורים בארץ שטרם נכבשו, כמתואר בספר יהושע.

חלוקת הארץ נעשתה בשלושה שלבים, אשר נעשו בשלושה מקומות שונים. הראשונים שקיבלו את נחלתם היו ראובן, גד וחצי המנשה, בעבר הירדן. הם קיבלו זאת ממשה רבנו בערבות מואב, טרם הכניסה. לאחר מכן קיבלו יהודה, אפרים וחצי שבט המנשה, מיהושע ואלעזר בן אהרון הכהן בגלגל, ורק יותר מאוחר, בשילה, שבעת השבטים הנותרים קיבלו מיהושע ואלעזר את חלקם.

בסיומה של התקופה הצטמצם היישוב הכנעני, ואילו הפלשתים הגיעו לשיא התפשטותם עקב עליונותם הארגונית-טכנולוגית. מצב זה בא לקיצו כאשר החלו השבטים להתאחד איחוד של קבע (ממלכת ישראל המאוחדת) בראשותו של המלך שאול, ובהמשך דוד ושלמה.

הכרונולוגיה המסורתית של התנחלות השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה זו מתוארכת לפי מדרש סדר עולם רבה מ-1272 לפנה"ס ועד שלהי המאה ה-11 לפנה"ס. תיארוך זה מתבסס על ההנחה שהתקופה הפרסית בארץ ישראל נמשכה 52 שנים בלבד, ובית המקדש הראשון חרב בשנת 422 לפנה"ס. לפי המקובל במחקר המודרני החורבן אירע בשנת 586 לפנה"ס, ולפיכך לפי התנ"ך יש המקדימים את תחילת ההתנחלות לסוף המאה ה-15 לפנה"ס.

תקופת ההתנחלות לאור המחקר המדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ההתנחלות מבחינה היסטורית היא התקופה שבין התקופה הכנענית המאוחרת (בערך 1550–1150 לפנה"ס), תוך חפיפה מסוימת עם סופה של תקופה זו, לבין תקופת המלוכה (בערך 1000–586 לפנה"ס). המקורות לחקר תקופה זו הם המקרא (בקריאה ביקורתית), מקורות ראשונים ומשניים מהמזרח הקדום, והממצא הארכאולוגי.[1][2][3]

במינוח הארכאולוגי זוהי תקופת הברזל 1, שבין שלהי תקופת הברונזה המאוחרת לבין תקופת הברזל 2.

רקע מקראי ביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא הוא המקור הכתוב העיקרי המתייחס לתקופת ההתנחלות, אלא שהוא מהווה מקור מאוחר; כבר כאשר נכתבו חלקיו העוסקים בתקופת הכיבוש וההתנחלות, היה זה כנראה מאות שנים לאחר המאורעות המתוארים, ככל שהתרחשו בכלל.[13]

הקונצנזוס המחקרי הוא כי שלד הסיפור ההיסטורי המקראי הלאומי כפי שמתבטא בספרי דברים עד מלכים ב' הוא חלק מההיסטוריה הדויטרונומיסטית, אשר נכתבה בימי יאשיהו או בסמוך להם, כלומר סביב שנת 600 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר תקופת ההתנחלות.[14][15] בנוגע לסיפורי הכיבוש וההתנחלות, שולבו בתוך הנרטיב המרכזי גם מסורות נוספות, שונות ולעיתים אף סותרות אותו. כבר בראשית המחקר עמדו החוקרים על שוני בסיסי בין התמונה ההיסטורית הכללית העולה מספר יהושע, לבין זו שבספר שופטים. ספר יהושע מתאר כיבוש טוטלי של כנען בידי יהושע בתוך דור אחד, בעוד שבספר שופטים מתוארת מציאות שבה שבטי ישראל נמצאים בין ממלכות העומדות על תילן ונאבקים בהן.[16] כמו כן מופיעות גם גרסאות שונות לאותו סיפור; למשל כיבוש חברון מיוחס תחילה ליהושע, אבל לאחר מכן המעשה מיוחס לשבט יהודה לאחר מות יהושע, ולבסוף מיוחס לכלב בן יפונה.[17] הפרשנות ההרמוניסטית ניסתה ליישב בין מסורות שונות אלה אך מחקר ביקורתי מצביע על כך שמדובר על מסורות שונות, כאשר המסורות הלוקליות יותר הן אולי הקדומות יותר.

הסיפור המקראי בכל רבדיו אינו מכיר עובדות יסוד היסטוריות, כגון שלטונה של מצרים על כנען בתקופה הנדונה, וברור שהוא סיפור מאוחר, בו שולבו אמנם גם מסורות קדומות. ההתחקות אחר מסורות אלה, ועל מידע היסטורי רב ערך שניתן לדלות מהן, אפשרית רק תוך שילוב הניתוח המקראי עם המידע ההיסטורי החוץ-מקראי, וכמובן עם המידע הארכאולוגי המעודכן מהחפירות הרבות, ומהסקרים המדוקדקים שנערכו מאז שנות ה-80' של המאה העשרים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ההתנחלות לאור השוואת התקופה הכנענית מול תקופת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ההתנחלות מקבילה לתקופה של זעזועים גדולים ונפילת אימפריות ברחבי המזרח הקדום, ולפיכך היא סוג של תקופת אופל חסרת מקורות היסטוריים ראשוניים (בני הזמן) במזרח הקדום כולו, ומה גם בארץ ישראל.[18] אשר למקרא, ראינו כי הוא מקור בעייתי ביותר להבנת התקופה, למרות שבלי ספק משוקעות בו מסורות קדומות וחשובות.

את המפתח להבנה ההיסטורית הכללית של תקופה נטולת מקורות זו נתן למחקר החוקר אלברכט אלט, במאמרו המכונן משנת 1925.[19] נקודת המוצא של אלט הייתה שהתקופות שלפני ואחרי תקופת ההתנחלות משופעות במקורות היסטוריים בני הזמן ומוכרות היטב, וביניהן חלו שינויים מפליגים בארץ ישראל. שינויים אלו התרחשו מטבע הדברים בתקופת האופל בין שתי התקופות המתועדות היטב, ולפיכך אלט ניתח את מה שהשתנה בארץ ישראל בין התקופה הכנענית לתקופת המלוכה, ומכאן הסיק על התהליכים העיקריים שהתרחשו בתקופת ההתנחלות.

בתקופה הכנענית המאוחרת נחלקה ארץ ישראל בין ערי מדינה כנעניות רבות שהתרכזו בעיקר בעמקים הפוריים של הארץ. אזורי ההר יושבו בדלילות והתקיימו בהן ממלכות מעטות, שהחזקה שבהן הייתה שכם. מכתבי אל-עמארנה חוזרים ומציינים את הקשר של שכם לע'פירו, מונח המציין פליטי חברה; מטבע הדברים פליטי החברה הכנענית שיישבה בצפיפות את העמקים, הגיעו לאזורי ההר שיישובם דליל. באותו זמן, וגם שנים רבות אח"כ, אזורי ההר של ארץ-ישראל היו מיוערים. על הקושי להתנחל בעמקים, שם ישבו הכנענים, ועל התישבות הישראלית בהרי השומרון, יש עדות מעניינת בספר יהושע, בשיחה בין יהושע לבני יוסף "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם-רָב, עַד אֲשֶׁר-עַד-כֹּה בֵּרְכַנִי יְהוָה.  טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים:  כִּי-אָץ לְךָ, הַר-אֶפְרָיִם.  טז וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר; וְרֶכֶב בַּרְזֶל, בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק, לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ, וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.  יז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-בֵּית יוֹסֵף, לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר:  עַם-רַב אַתָּה, וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ--לֹא-יִהְיֶה לְךָ, גּוֹרָל אֶחָד.  יח כִּי הַר יִהְיֶה-לָּךְ, כִּי-יַעַר הוּא, וּבֵרֵאתוֹ, וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו:  כִּי-תוֹרִישׁ אֶת-הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ--כִּי חָזָק, הוּא." (יהושע י"ז 14-18). המלחמות הרבות בעמק יזרעאל וסביבותיו, ובשפלת יהודה, המתוארות בספר שופטים ובספר שמואל, זורעות אור על תהליך ההשתלטות של שבטי ישראל על העמקים, ויצירת רצף טריטוריאלי ישראלי מהגליל ועד באר-שבע.

לעומת זאת בתקופת המלוכה מופיעות בארץ שתי ממלכות לאומיות שמרכזיהן הפוליטיים והפולחניים נמצאים בהר המרכזי, גם כאשר הן שולטות על חלקים ניכרים מאזורי העמק. לצידן מתקיימות במישור החוף כמה ערי ממלכה שהתקיימו בתקופה הכנענית, אלא שעתה שולטים בהן הפלשתים וגויי ים אחרים. אולם דווקא הגעתם של עמים אלה לאזור מתועדת היטב. הם ניסו לפלוש למצרים בימי פרעה רעמסס השלישי, נהדפו ממצרים עצמה אך כבשו את אזור החוף של ארץ ישראל.

מכל זה הסיק אלט כי אבותיהם של יושבי ממלכות ישראל ויהודה לא כבשו את ערי הממלכה של כנען, משום שאילו היו עושים כן היינו מוצאים את צאצאיהם יורשים את ערי המדינה הכנעניות בעמקים הפוריים והעשירים ומקימים את מרכזיהם שם, ולא באזורי ההר הנידחים ועניים יותר. ואכן, מקרה המבחן המתרחש באותה עת עצמה במישור החוף מראה מה קורה כאשר עם פולש כובש את ערי המדינה הכנעניות: הוא פשוט מתיישב בהן, ואף משמר את המבנה הפוליטי שלהן, רק עם שליטים אחרים.

התפתחות המחקר ההיסטורי של ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסקנתו של אלט נותרה בתוקף במחקר הגרמני מאז ועד היום, שכן מעולם לא הופרכה. אולם במחקר הכתוב אנגלית ועברית סברו כי הממצא הארכאולוגי מאמת את סיפורי המקרא על הכיבוש, ולפיכך התעלמו מעיקרי טיעונו של אלט.[20]

במחקר הישראלי, רק יוחנן אהרוני המשיך להחזיק בעמדתו של אלט וסבר כי אושש אותה במחקריו הארכאולוגיים.[21] אולם בשנות ה-80' של המאה העשרים הופרך הטיעון הארכאולוגי לכיבוש הארץ, הפרכה שהפכה בהדרגה לקונצנזוס המחקרי,[22][23] והמחקר החל להתמקד בתהליך ההתנחלות עצמו, בזהות האוכלוסיות המתנחלות ובתהליכים שהובילו להיווצרות ישראל ויהודה.

המקורות המקראיים מציינים מאות משפחות ובתי אב המשויכים לישראל ויהודה ולאבותיהם. לחלק ממשפחות אלה זיקה ברורה לרחבי הסהר הפורה, מאור כשדים שבדרום מסופוטמיה עד אזור חרן שבצפונה, דרך כנען ועד מצרים, כפי שמתבטא הן במסורות המקראיות השונות על מוצאן והן בשמותיהן. יתר על כן, שמות משפחות רבות משותפות לשבטים שונים מבין שבטי ישראל, ואף בינם לבין עמים שכנים כגון האדומים.[24] במקרה אחד, השם קנז הוא גם שמה של משפחה ביהודה וגם של עם שנחשב באחת המסורות לאחד מעממי כנען. כל זה מהווה אינדיקציה לתהליך מורכב בו משפחות ובתי אב ממקורות שונים ומגוונים התיישבו במה שהפך אחר כך ליהודה ולישראל, והפכו לישראלים וליהודאים.

עוד נתון חשוב להבנת תהליך התיישבותם הוא התפיסה המקראי של שבעת עממי כנען. הכנעני הוא אכן העם שישב בכנען ערב תקופת ההתנחלות, והאמורי הוא שם ארכאי עבור אותה אוכלוסייה. אולם שאר חמשת העממים שלפי ההיסטוריוגרפיה המקראית היו יושבי כנען מקדמת דנא, הגיעו אליה כנראה רק בתקופת ההתנחלות עצמה, כחלק מתנועות האוכלוסין רחבות ההיקף במזרח הקדום בתקופת מעבר זו, המתבטאות גם בהגעתם לכנען של חמשת גויי הים ובהם הפלשתים, עם קריסת האימפריה החיתית באותה עת, שבעקבותיה הגיע לארץ החיתי וככל הנראה גם שאר העממים.[25] תהליך ההתנחלות, או ליתר דיוק ההתיישבות (שלאו דווקא הייתה התנחלות של נוודים), היה איפה מורכב ומלווה גם בעימותים קשים. אלא שכל מי שהתיישבו באזורי ההר של כנען ונותרו שם, התגבשו בסופו של דבר לשתי הישויות של ממלכת ישראל וממלכת יהודה, ובסופו של דבר יצרו לעצמם היסטוריוגרפיה משותפת אחת.[26][27]

ארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות (תקופת הברזל 1)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות מחקר הארכאולוגי של תקופת ההתנחלות (תקופת הברזל 1)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר הארכאולוגי של תקופת הברזל 1 עבר כמה גלגולים מאז ראשיתו. החוקרים הבולטים הראשונים נטו לקבל את התיאור המקראי על הכיבוש וההתנחלות כהיסטורי ביסודו, תוך התעלמות ממסקנותיו של אלט, וסברו כי מצאו ראיות לכיבוש כנען בידי בני ישראל. לאחר מכן הלכו והצטברו הראיות לכך שמסע כיבוש כלל ארצי זה כלל לא התקיים; מאידך ממצאי הסקרים ביהודה, בשומרון ובגליל לימדו על תהליך התיישבות הדרגתי באזורים אלה, תהליך שהוצעו לו הסברים שונים.

ציר הזמן הארכאולוגי-היסטורי בו ממוקמת תקופת ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המחקר הארכאולוגי, תקופת הברונזה התיכונה מסתיימת בחורבן רחב היקף המיוחס לפרעה יעחמס, מייסד השושלת ה-18 במצרים, בערך בשנת 1550 לפנה"ס. יעחמס איחד מחדש את מצרים, וגבר על שושלות החיקסוס; הללו לא היו אמנם כובשים זרים כפי שנתפשו בעבר בעקבות התעמולה המוצלחת של המנצחים (שושלת 18), אולם אין ספק שמרכזיהם היו באזור הדלתא בו הייתה תמיד אוכלוסייה מעורבת יותר, הכוללת יסודות שמיים כולל בקרב מלכי שושלות החיקסוס. לאלה היה קשר הדוק עם ערי ממלכה שמיות בדרום ארץ ישראל, ועם תבוסת שושלת החיקסוס ברחו הללו לדרום הארץ. יעחמס רדף אחריהם לשם, ובכך ייסד את השלטון המצרי על ארץ ישראל לאורך רובה של תקופת הברונזה המאוחרת.

חורבנות סוף תקופת הברונזה התיכונה מסמנים את תחילת תקופת הברונזה המאוחרת. נראה כי תושבי ערי הממלכה מתקופת הברונזה התיכונה שיקמו את תרבותם, שכן יש המשכיות בתרבות החומרית בין התקופות. אולם רבים מהערים לא שוקמו והיקף היישוב בתקופה זו בארץ ישראל בכלל ובהר בפרט קטן באופן משמעותי. ראוי לציין כי אותה קבוצה אתנית אשר שלטה בערי הממלכה של תקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, מכונה בשמות שונים בשתי תקופות אלה. בתקופת הברונזה התיכונה הם נחשבים כחלק מהתרבות האמורית הגדולה ששלטה בכל הסהר הפורה, ממסופוטמיה דרך סוריה ועד דרום ארץ ישראל, ולכן במחקר הם נקראים תכופות אמורים. בתקופת הברונזה המאוחרת שמה הדומיננטי של ארץ ישראל הופך להיות כנען, אולי בעקבות שמה הקדום של קונכיית הארגמן שבה התפרסמה הארץ, ובהתאם נקראים תושביה כנענים, הן במקורות קדומים והן במחקר.

נראה שלצד אותן מערי הממלכה ששוקמו בתקופת הברונזה המאוחרת עלה מאד חלקה של האוכלוסייה הפסטורלית; מוצאים אותה בין היתר סמוך לערי המלוכה מהתקופה הקודמת אשר נעזבו, ולעיתים מתגלים בתילים אלו קברים מתקופת הברונזה המאוחרת ללא כל יישוב סמוך לידם; כך הוא בחברון וכך גם ערים חרבות אחרות. אזכורים היסטוריים מציינים קבוצות כגון הח'בירו, והשוסים בכנען של תקופת הברונזה המאוחרת, ובעיקר באזורי ההר שלה.

תקופת הברונזה המאוחרת 1 החלה אמנם בכיבוש מצרי של כנען או לפחות חלקה הדרומי, אך בהמשכה נראה ששלטון זה היה רופף ומכל מקום לא ידוע לנו עליו הרבה.

מצב זה השתנה עם מסעו של פרעה תחותמס השלישי בשנת 1462 לפנה"ס, בו כבשה מצרים מחדש את כנען והשליטה בה שלטון מצרי הדוק, אם כי הכנענים קראו עליו תיגר מפעם לפעם. מסע תחותמס מציין את ראשית תקופת הברונזה המאוחרת 2, המוכרת לנו היסטורית מכתובותיו של תחותמס כמו גם של יורשו אמנחותפ השני, ובעיקר ממכתבי אל-עמארנה שעיקרם התכתבות בין פרעה לבין המלכים הוואסאלים שלו בכנען.

בתקופת הברונזה המאוחרת 3, המקבילה בקווים כלליים לימי שלטונה של השושלת ה-19 במצרים, יודעת כנען טלטלות רבות. סתי הראשון, רעמסס השני ומרנפתח ערכו מספר מסעות מלחמה אל כנען וצפונה לה, כחלק ממאבקם באימפריה החיתית על השליטה בסוריה רבתי. בתיאור מסעו של מרנפתח לכנען מוזכר לראשונה במקורות ההיסטוריים השם "ישראל" (מצבת ישראל), אולם לא לגמרי ברור איזו יחידה שבטית, לאומית או מדינית מציין שם זה באותו הקשר.

בשלהי התקופה החלה קריסת מעצמות המזרח הקדום ונדידת עמים גדולה, ובהם העמים המכונים "גויי הים" אשר תקפו לראשונה את מצרים כבר בימי מרנפתח. האימפריה החיתית קורסת ומצרים מתפוררת בשלהי השושלת ה-19, לאחר מות מרנפתח.

פרעה רעמסס השלישי מהשושלת ה-20 משקם את הממלכה במידת מה, ומימיו נותרו לנו עדויות חשובות, היסטוריות וארכאולוגיות, על תולדות המחצית הראשונה של המאה ה-12 לפנה"ס בכנען. בתקופתו מתרחשת הפלישה הגדולה של "גויי הים", ובהם הפלשתים. הופעת הפלשתים שהיו בעלי טכנולוגיית עיבוד ברזל מפותחת מסמנת את תחילת תקופת הברזל בארץ ישראל.

תקופת הברזל 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הברזל 1 (1200–1000 לפנה"ס) התחילו לצוץ מאות יישובים קטנים חדשים באזורים רבים בארץ, הן בצפון והן באזור חבל ההר בו ישנה התפתחות ממספר יישובים עירוניים בודדים בתקופה הקודמת, למאות יישובים קטנים, שנמצאים ברובם בשלב מעבר הדרגתי מרעייה נוודית להתיישבות קבע חקלאית[28]. בקרב הארכאולוגים, לא כולם הסכימו שניתן לאפיין ולהגדיר זהויות אתניות לאותם מתיישבים, אולם אלו שכן ערכו הבחנה שכזו, זיהו את המתיישבים באזור החוף הצפוני בעיקר ככנענים/פיניקים ובגליל ואזור ההר זיהו את המתיישבים כישראלים. הזיהוי נעשה לפי צורת ההתיישבות, פרטי קרמיקה ושרידי המזון (בתי ארבעת מרחבים, מבנה מעגלי של היישוב בדומה למעגל אוהלים של נוודים, קנקני שפת צווארון, והיעדר שרידי חזירים)[29]. עם זאת מכיוון ופריטים רבים שמזוהים כ"ישראלים" נמצאו גם באתרים כנענים ולהפך, היו מי שפיקפקו באפשרות ליצור סיווג אתני למתיישבים.

במקביל בכל אזור החוף הגיעו לשיא ערי קבוצות גויי הים. אלו קבוצות אתניות שמוצאן באזור יוון ובתרבות המיקנית שחרבה. בין אותם גויי הים ידועה הקבוצה האתנית "פלשתים"[30]. בתקופה הבאה (תקופת הברזל ב) גדל היישוב ונוסדות ממלכות יהודה וישראל.

גישות להתנחלות בארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שאת מוצא הפלשתים מקובל לזהות בקרב גויי הים מאזור יוון, הרי שלגבי מוצא המתיישבים הישראלים חלוקות הדעות.

עד לאמצע המאה ה-20 הגישה הדומיננטית במחקר הייתה גישת הכיבוש הצבאי האחיד, שקיבלה את התיאור המקראי כתיאור היסטורי שלפיו מקורם בקבוצה אתנית שעלתה מארץ מצרים בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת ופתחה בכיבוש צבאי נגד ערי הארץ. אחד מהחוקרים המזוהים עם גישה זאת היה ויליאם פוקסוול אולברייט. עם התפתחות תחום הארכאולוגיה המקראית, ואי התאמות מסוימות שהתגלו בין הממצאים לתיאור המקראי, התחזקו גם גישות מתחרות, לצד חוקרים שעדיין דוגלים בגישת הכיבוש הצבאי האחיד[31].

גישה אחרת מציעה סדר הפוך, לפיו תחילה ישנה התיישבות לא מאורגנת של קבוצות נוודים, בהמשך הם מתארגנים יחדיו ויוצרים אתוס לאומי, גישה זו מכונה גישת החדירה השקטה. גישה שלישית גורסת שמקורם של המתיישבים כולם הוא באוכלוסייה כנענית מקומית, ולא בשבטים נוודים מבחוץ, שנוצר ביניהם בידול תרבותי במהלך תקופת הברזל עד ליצירת אתוס משותף. גישה זו מכונה האסכולה הסוציולוגית[32].

ישנן מספר גישות במחקר לגבי ראשית ההתיישבות של הקבוצה שלימים תהיה מזוהה כ"עם ישראל":

  • ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של פרעה מרנפתח. יש הסוברים, כי מקור השבטים הישראלי היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִפּירוּ". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לסיפור בספר שופטים, בצורה הדרגתית. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון[33].
  • שילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם עקב היעדר שלטון, שנוצר עקב התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, שאכן היגרה ממצרים לכנען בטרם נוצרה ההתאגדות.
  • תרבות ישראל התפתחה מתוך עמי כנען שישבו בארץ; תרבות ישראל התפלגה לשתי מדינות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל; מאוחר יותר נוצרה ההיסטוריה המכוננת של האומה.
  • מקורו של העם היהודי היה בשכבות מדוכאות של תושבי ערי חוף הכנעניות בארץ, אשר מרדו בשלטון, והתיישבו בהרי יהודה ושומרון. התומכים בהשערה זו רואים בתיאור המקראי, ובכלל זה את סיפור יציאת מצרים, מיתוס ולא תיאור היסטורי. השערה זו מכונה "הגישה הסוציולוגית"[34].
  • לפי השערתם של הארכאולוגים אלברכט אלט ואדם זרטל, ראשית האומה הייתה בנוודים שהגיעו מעבר הירדן המזרחי בתקופת הברזל השנייה, נכנסו לאזור הרי יהודה ושומרון, והקימו שם את יישוביהם, בתהליך שארך כ-200 שנה. הם סוברים, כי ראשיתה של ההתנחלות הייתה באזור הספר המזרחי, ומשם חדרו שבטי ישראל לשולי העמקים המזרחיים בשומרון, ולבסוף גם לאזור גב ההר. השערה זו מכונה "החדירה השקטה"[34].

מאפיינים ארכאולוגיים של תקופת ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חורבנות היישובים ממסע הכיבוש המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. כדאי לפרט גם אילו יישובים כן מתאימים בתיארוך.

בסקרים ארכאולוגיים שבוצעו נמצאו מאות יישובים קטנים באזור ההר המתוארכים למאות ה-13 עד ה-11 לפנה"ס. כמו כן נחקרו חלק מאתרי הכיבוש המוזכרים בספר יהושע. נכון לסוף העשור השני של המאה ה-21, זיהוים של חלק מהממצאים התאים לתיאור המקראי, וזיהוים של אחרים עורר קשיים בניסיונות ההתאמה לטקסט[31].

בחלק מהאתרים, כמו העי או יריחו, לא התגלו ממצאים לחורבנה של עיר כנענית – על אף שממצאים כאלו היו צפויים להשאיר עדויות ארכאולוגיות ברורות[31], אם כי שרידי העיר המאוחרים לתקופת הברונזה הקדומה נסתחפו ברובם[35][36]. דוגמה נוספת הן לכיש וחצור הכנעניות שאמנם כן חרבו בתקופה זו, אולם על פי התיארוכים המקובלים במחקר יש הפרש של כמאה שנים בין החורבנות, מצב שאינו מתאים לתיאור של מסע כיבוש אחד באותו דור[31].

ביצורים בתקופת ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ההתנחלות לא הייתה תופעה של ביצורים[37].

למעשה, האתר היחיד שניתן לומר עליו באופן וודאי שהיה מבוצר באותה תקופה, הוא אתר שנחפר בגילה. אתרים אחרים, כמו בית אל, היו בהם אמנם ביצורים אולם הם נותרו מהתיישבויות קדומות בתקופת הברונזה, ואין עדות לכך שהם שימשו לביצור בתקופת ההתנחלות. ואילו בשאר האתרים לא נתגלה כל ביצור. באתרים תל באר שבע (שכבה VII), העי ותל א-נצבה הוצמדו הקירות החיצוניים של הבתים זה לזה, וייצרו מעין קיר היקף. ואילו באתרים אחרים כמו: תל ערד, תל בית מירסים, חרבת רדנה, תל אל פול, תל חצור, תל דן, תל חרשים, סאסא וחורבת עבות לא נמצא אף קיר היקף כלשהו.

מסוף תקופת ההתנחלות, שלהי המאה ה-11 לפנה"ס התגלו ביצורים של ממש באתר חרבת א-דורה.

הכלכלה ואורח החיים של יישובי ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישובים היהודיים בתקופת ההתנחלות היו בעלי מאפיינים ארכאולוגיים שונים באופן מובהק מהיישובים הכנעניים. לרוב היישובים היהודיים היו קטנים באופן ניכר מהיישובים הכנעניים (גודלם היה בין חמישה לשישה דונם לכל היותר), ולרוב הם גם היו פחות מבוצרים. מבני ציבור היו לרוב מעטים, ובתי המגורים היו בדרך כלל בתי עמודים. כלכלת יישובי ההתנחלות, התבססה בעיקר על חקלאות. גידולי דגנים ועצי פרי כגון זיתים וגפנים היו נפוצים מאוד בקרב המתנחלים. כלכלתם התבססה גם על משק חי, בעיקר עיזים, כבשים ובקר[38].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 ישראל פינקלשטיין. הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים. הקיבוץ המאוחד והחברה לחקירת א"י ועתיקותיה, ת"א וירושלים. 1986.
  2. ^ 1 2 3 נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990).
  3. ^ 1 2 3 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל : ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003: פרק 4 (עמ' 107–130), וכן פרק 3 על "כיבוש כנען".
  4. ^ עמיחי מזר, עמיחי מזר עושה סדר בארכיאולוגיה והיסטוריה של בני ישראל, דקות 14:20-10:14
  5. ^ נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–347, ובפרט עמ' 289.
  6. ^ פרופ׳ יאירה עמית, כיבוש הארץ: היסטוריה או אידאולוגיה?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  7. ^ יואל אליצור, "ההתנחלות מימי יהושע או שיבה אל ארץ העברים
  8. ^ ספר יהושע, פרק י"א, פסוק י"ג
  9. ^ במדבר כא כא, דברים ב ל"א.
  10. ^ יהושע א עד ח.
  11. ^ יש מחלוקת האם מדובר באותו מלך שהוזכר בספר יהושע.
  12. ^ סדר עולם רבה פרק י"א, בבלי זבחים קי"ח ע"ב, ערכין י"ג ע"א.
  13. ^ נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–347, ובפרט עמ' 285–286, וכן 293–294).
  14. ^ נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–286.
  15. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל : ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003: עמ' 278–280, 303–305, ועוד.
  16. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל : ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 107–110.
  17. ^ אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 160–168.
  18. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל : ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 94–98.
  19. ^ אלברכט אלט, 1925. התנחלות בני-ישראל בארץ ישראל (תרגום ממהדורת 1953 המתוקנת: דן בר"ג, תש"ך) אקדמון, ירושלים.
  20. ^ ויליאם פוקסוול אולברייט, 1949. הארכאולוגיה של ארץ-ישראל (עברית: אהרן אמיר, תשי"א). עם עובד, תל אביב.
  21. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא - גאוגרפיה היסטורית, ירושלים תשכ"ג, עמ' 153–156.
  22. ^ נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–347, והסיכום עמ' 346–347.
  23. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל : ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 88–94.
  24. ^ אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 178–180.
  25. ^ נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 303–310, ובפרט 304.
  26. ^ נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 309–310.
  27. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל : ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 107–128.
  28. ^ עמיחי מזר, עמיחי מזר עושה סדר בארכיאולוגיה והיסטוריה של בני ישראל, 20:53-10:14
  29. ^ האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, עמ' 89 ואילך.
  30. ^ טרודה דותן, הפלשתים ותרבותם החומרית
  31. ^ 1 2 3 4 עמיחי מזר, עמיחי מזר עושה סדר בארכיאולוגיה והיסטוריה של בני ישראל, דקות 20:53-10:14
  32. ^ ישראל פינקלשטיין, ‏היקפה של האוכלוסיה הישראלית בתקופת ההתנחלות, קתדרה 32, יולי 1984, עמוד 3
  33. ^ הערך: "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", האנציקלופדיה העברית, ירושלים-תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך י"ז, עמ' 83.
  34. ^ 1 2 ההר המרכזי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2002, עמ' 134.
  35. ^ "חשפנו את יריחו: פרשת החפירות 1952-56", עמ' 199-200
  36. ^ שמואל אחיטוב, משה גרינברג, מקרא לישראל - פירוש מדעי למקרא (עמ' 122-120)
  37. ^ הארכאולוג עמיחי מזר טוען שהייתה תופעה של ביצורים בישראל בתקופת הברזל הראשונה, תקופת ההתנחלות, במאמר: Azae, A. Giloh - An Early Israelite Site in the Vicinity of Jerusalem. Israel Exploration Journal 31, 1981. pp 1-36. אולם ארכאולוגים אחרים חולקים על ממצאיו.
  38. ^ יד יצחק בן-צבי, ההר המרכזי, עמ' 135 - 136, ירושלים, 2002.


ספר יהושע
הכניסה לארץ שליחת המרגלים ליריחו • מעבר הירדן • ברית המילה בגלגל • מפגש יהושע עם המלאך
כיבוש הארץ מלחמת יריחו • מעשה עכן ולכידתו • כיבוש העי • מעמד הר גריזים והר עיבל • ברית הגבעונים • מלחמת מלכי הדרום • שמש בגבעון דום • מלחמת מלכי הצפון
חלוקת הארץ לשבטים נחלת שבט ראובן • נחלת שבט גד • נחלת שבט יהודה (רשימת ערי יהודה) • נחלת שבט מנשה • נחלת שבט אפרים • נחלת שבט בנימין • נחלת שבט שמעון • נחלת שבט זבולון • נחלת שבט יששכר • נחלת שבט אשר • נחלת שבט נפתלי • נחלת שבט דן • ערי הלויים • ערי המקלט
סיום ספר יהושע מזבח שניים וחצי השבטים • נאום יהושע • הברית בשכם
דמויות בספר יהושע יהושע בן נון • רחב • עכן בן כרמי • אדני צדק • הוהם מלך חברון • דביר מלך עגלון • יפיע מלך לכיש • פראם מלך ירמות • הורם מלך גזר • יבין מלך חצור • כלב בן יפונה • אלעזר הכהן • עתניאל בן קנז • עכסה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=התנחלות_השבטים&oldid=38204498"