הקרב על צפת

הקרב על צפת

עמדה בריטית-ערבית מנוקבת ליד המשטרה העירונית
עמדה בריטית-ערבית מנוקבת ליד המשטרה העירונית
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכי הסכסוך	16 באפריל 1948 – 11 במאי 1948 (3 שבועות ו־5 ימים)
מקום	צפת
קואורדינטות	32°57′53″N 35°30′16″E
תוצאה	ניצחון לכוחות "ההגנה"
הצדדים הלוחמים כוחות ההגנה בצפת, הגדוד השלישי של הפלמ"ח צבא ההצלה הערבי, לוחמים מהעיר צפת ומכפרי הסביבה ולוחמים מצבאות סוריה, לבנון ועיראק מפקדים משה קלמן מאיר מיבר אלעד פלד קולונל אדיב שישכלי כוחות 290 לוחמים (מגויסי ההגנה בצפת+מחלקת חי"ש מחיפה + יחידת אנשי אצ"ל) + 200 לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח בין 700 ל-3,000 לוחמים אבדות 50 הרוגים, עשרות פצועים 250–300 הרוגים
(למפת צפת מוגדלת)   הקרב על צפת (למפת צפת רגילה)   הקרב על צפת (למפת הגליל העליון רגילה)   הקרב על צפת (למפת הגליל העליון מוגדלת)   הקרב על צפת

לוחמים ואנשי הרובע היהודי בצפת, 1948

המשטרה העירונית בצפת, אתר חשוב בקרב על העיר. לימים, עבר הבניין לשמש את המכינה הקדם-אקדמית של מכללת צפת

המרכז המסחרי בצפת. היה ידוע בכינוי: "בית אשת"ם (אש, תעשיות, ומתכת), מפני שיותר מאוחר הוקם בו בית חרושת לייצור פרימוסים וג'ריקנים. נבנה לאחר פרעות 1929 מבטון, בגבול הרובע היהודי והאזור הערבי. חורי הכדורים הם ממלחמת העצמאות.

בול שהונפק לכבוד יום העצמאות הרביעי של מדינת ישראל בשנת 1952 ומתאר את אתר הקרב בצפת

"עמדת רחמים" בצפת העתיקה

הקרב על צפת במלחמת העצמאות נערך בין 16 באפריל ל-11 במאי 1948 בין כוח המגן העברי לכוחות צבא ההצלה הערבי. הקרב נסתיים בניצחון הצד היהודי, ובעקבותיו עזבה האוכלוסייה הערבית את צפת.

רקע היסטורי

צפת (בערבית: صفد) הייתה עיר חשובה בגליל, בירתה של נפת צפת המנדטורית אשר שימשה כמרכז מנהלי, תרבותי וכלכלי לכפרי הנפה. בעיר חיו במשך מאות שנים זה בצד זה יהודים וערבים. לקראת מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כ-7,500 יהודים וכ-6,000 ערבים, אך בתקופת המנדט השתנה המאזן והאוכלוסייה הערבית הייתה לרוב.

מאורעות תרפ"ט

ערך מורחב – מאורעות תרפ"ט

המפנה אירע במאורעות תרפ"ט. ב-29 באוגוסט 1929 התנפלו מספר ערבים על שכניהם היהודים ורצחו בנשק קר 18 תושבים ופצעו עשרות נוספות. הצבא הבריטי התערב מאוחר יותר והוביל תחת משמר את היהודים לבניין ה"סראיה" (המרכז השלטוני הבריטי) בזמן שהערבים המשיכו את ביזת בתיהם.

המרד הערבי הגדול

ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

במאורעות 1936–1939 היה כבר גרעין של כ-70 חברי הגנה, מחסן נשק בלתי חוקי ותוכניות הגנה ושמירה על הרובע. יהודי צפת הותקפו מספר פעמים על ידי ערביי צפת והכפרים הסמוכים, אך בניגוד למאורעות תרפ"ט נהנו משמירה של אנשי ההגנה. ב-13 באוגוסט 1936 פרצו ערבים חמושים ברובים ובמטענים מכיוון בית הקברות העתיק לרובע היהודי. בהתקפה זו נרצחו אלתר אונגר, סופר סת"ם, ושלושה מילדיו, בשעה ששהו בביתם.

בשנת 1944 מינה פיקוד ההגנה את מאיר מיבר למפקד הרובע היהודי בצפת, והחל בעבודות ההכנה של הרובע ללחימה ולעמידה בתנאי מצור וכן ברכישה והסתרה של נשק בסליקים, בהסתר מפני השלטון הבריטי. מטרתם של הכוחות הבריטים המועטים שישבו בעיר ובסביבתה, הייתה לא להתערב בהתנגשויות שבין שני הצדדים ולפנות את כוחותיהם מן העיר בבוא העת ללא פגע.

רק דבר אחד הבריטים עשו לצמצום ההתנגשויות: הם הרסו שורת בתים במורד ההר, בגבול בין השכונה היהודית לערבית, בנו שורת מדרגות ארוכה ורחבה שהגיעה עד למשטרה (היום: מבנה של מכללת צפת), וכך יצרו חיץ בין הצדדים. גרם המדרגות הזה נקרא היום מעלות עולי הגרדום. בתקופות מתוחות, הם הכריזו על המעלות כשטח צבאי סגור, וצלף שניצב על ראש מבנה המשטרה, היה צולף בכל אחד שניסה לעבור שם. הוא נעזר בפרוז'קטור שניצב עד היום על מבנה המשטרה.

ערב החלטת החלוקה

ערך מורחב – כ"ט בנובמבר

ערב מלחמת העצמאות מנה היישוב היהודי בצפת כ-1,500 נפש, והאוכלוסייה הערבית מנתה כ-11,000 נפש וביחד עם כפרי הסביבה, כ-20,000 נפש. הרובע היהודי (בפי הערבים "חארת אל-יהוד") השתרע על שטח מצומצם של 300 על 700 מטרים בחלק הצפוני-מערבי של העיר ונשלט לחלוטין על ידי הערבים שהחזיקו את הר מצודת צפת שבראשה הזדקר תל שכונה "פטמה". על הר כנען, צפונית-מזרחית לעיר ניצב בניין משטרת הר כנען מסוג מצודות טגארט, ששלט על כל צפת.

בהחלטת החלוקה של האו"ם, נקבע שצפת תהיה כלולה במדינה היהודית על אף שיותר מ-85% מאוכלוסייתה היו ערבים. לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 הוחמר המצב. אחת הבעיות העיקריות, מנקודת המבט של הכוחות היהודיים, הייתה היחס בין מספר הלוחמים ואי הוודאות לגבי המספר המדויק של הלוחמים הערבים: בתחילת דצמבר 1947 מנתה מצבת כוח האדם של ההגנה ברובע היהודי (יחד עם כוחות האצ"ל והלח"י, אשר נטמעו בתוך ההגנה) 250 איש בסך הכל, וסך התחמושת עמד על כ-30,000 כדורים. מנגד, עמדו מולם בזמן המלחמה כ-3,000 לוחמים (לפי ספר הזיכרונות של קולונל וספי א-תל, ממצביאי צבא ההצלה הערבי), אף שלפי מקורות ערביים אחרים מספרם היה נמוך יותר – כ-700 לוחמים.

תקיפות מקדימות ערביות

ההתקפה הגדולה הראשונה של הערבים על הרובע היהודי הייתה ביום שישי, 2 בינואר 1948 ונמשכה כתשע שעות. להגנה היה הרוג אחד, ולכוחות הערבים, שהתקפתם נכשלה – אבדות גדולות. בשל המחסור החמור בתחמושת, מיד בלילה שלאחר ההתקפה הוציא מיבר הנחיה שיש לקמץ בתחמושת, וכי כל לוחם ייקנס ב-25 גרוש עבור כל ירייה מיותרת. מתקפה זו גם המחישה את החשיבות האסטרטגית של מצודת צפת.

במקביל להתמקדות במשמעת הצבאית, הנהגת העיר החליטה שיש להשקיע גם בשיפור מורל האנשים. לכן, כינס מיבר את מיטב הכותבים שבעיר והקים את "קול צפת", עלון שהופץ באופן מחתרתי ושימש כאמצעי להעברת מסרים קונקרטיים הנוגעים לדרכי התגוננות וכן הנחיות מטעם הפיקוד. סיסמתו נלקחה מספר במדבר י, לה-לו:

קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

המתיחות בין הלוחמים היהודים לכוחות הערבים גברה ככל שעבר הזמן, ואחד השיאים היה חטיפתו של אחד ממנהיגי הערבים (19 במרץ 1948), אבו עוסמן, במטרה להשיג מידע מודיעיני כדי לסכל פיגועים. כתגובה הסלימו ערביי צפת את מאבקם ואף פנו לבריטים במטרה להשיב את החטוף. לאור החשש שהערבים ינסו לחטוף חברי הגנה או להתעלל בשבויים, הוציא מיבר ב-21 במרץ 1948 הוראה שבמקרה ובקרב נפצע לוחם והוא עלול ליפול בשבי עליו להפעיל רימון על עצמו ועל האויב.

לאחר שאוטובוס אגד הותקף ב-23 במרץ 1948 ושבעה מנוסעיו נהרגו^{[דרוש מקור]}, הפסיקו אוטובוסים להגיע לרובע והחל למעשה המצור. ב-14 באפריל 1948 הציעו הבריטים לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת אך נענו בשלילה. באותו יום נהדפה התקפה ערבית חזקה.

הפינוי הבריטי – תחילת המערכה

ב-16 באפריל 1948 בשעה 14:00 העמידו הבריטים משאיות בחצר המשטרה העירונית ועליהן דגל לבן והכריזו שוב על רצונם לפנות את האוכלוסייה היהודית הבלתי לוחמת (למעלה מאלף נפש) תוך שעה. מפקדת ההגנה ענתה בשלילה תוך ידיעה שהחלטה זו יכולה להיות גורלית לחיי האנשים. מיבר העביר לכל הקטעים והיחידות את סיסמת היום – "המגינים יגנו".

הכוחות הערביים תפסו מיד את בית המשטרה העירונית, "בית שלווה" בכניסה לעיר ואת משטרת הר כנען. האוכלוסייה הבלתי לוחמת הסתגרה במרתפים ומרגע יציאת הבריטים בשעה 15:00, החלה התקפה שנמשכה 14 שעות במטרה לפרוץ לרובע ולחסלו. הם ניסו לפרוץ לרובע בחיפוי אש כבדה, פיצוצי בתים וזריקת מטעני דינמיט אך נהדפו. להגנה היו עשרה פצועים. ביומן תחנת העזרה הראשונה של הערבים נרשמו 18 הרוגים ופצועים רבים.

מיבר שלח הודעה דחופה למולה כהן, מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח ובקש סיוע אווירי ותגבורת מידית. כשקיבל תשובה שיישלחו אליו שתי מחלקות חי"ש, שידר בחזרה כי הוא מסתפק במחלקה אחת, אך שתהיה של הפלמ"ח.

הגעת הפלמ"ח

אלעד פלד, מפקד מחלקה בגדוד השלישי של הפלמ"ח קיבל הוראה לצאת לצפת. המחלקה מנתה 35 לוחמים והייתה מצוידת באמצעי לחימה רבים, אשר כללו חומרי נפץ, מקלעי ברן, מגל"ד 34 ועוד. היא יצאה בליל שבת הגדול, 17 באפריל בשעה 03:00 מהר כנען ועברה בדרך קשה תוך כדי עקיפת עין-זיתון העוינת. בשעה 05:00 עם אור הבוקר, הגיעו לוחמי הפלמ"ח לרובע היהודי.

אלעד פלד נתמנה למפקד כל הכוחות הלוחמים והאוכלוסייה בצפת, ובצוותא עם מיבר ניהל את המערכה בשבועות הבאים. לוחמי הפלמ"ח תגברו את עמדות הכוחות היהודים ולקחו חלק בהגנת העיר. הבעיה הייתה הצורך לחזק את הביצורים ברובע. חג הפסח חל בשבת והרבנים אברהם זיידה הלר ואפרים שרגא וינגוט חתמו על הודעה שעבודות הביצורים בעיר יש בהן משום פיקוח נפש ומותר ואף מצווה להמשיך בעבודות הביצורים בחג ובשבת.

אחד הקרבות הקשים היה קרב בלימת ההתקפה על הרובע היהודי מכיוון השוק והמסגד. באזור זה שנקרא קטע ד' הוקמו כמה מן העמדות שנועדו לבלום התקפה ופריצה לרובע היהודי, הקדמי היה בית ד"ר כהן שעמד במיקום הקרוב ביותר לאזור הערבי, ונוספו לו העמדה על בית אשת"ם, ועמדה נוספת שכונתה "עמדת בלויגרונד" שהייתה ממוקמת מעל הרחובות בפתח הרובע היהודי. ממקום זה הצליחו הערבים לפרוץ את המחסום שלרגלי העמדה ונכנסו לרובע היהודי בצעקות "קדם ואטבח", נבלעו בין הבתים והתקדמו לעבר המחסום השני. מגיני הרובע גילו אומץ לב וקפצו מתוך העמדות אל בין החורבות ופתחו באש מתת מקלע ורובה; בלט בתעוזתו מפקד הקטע בן צפת בנימין גייגר. ברגע שהגיעה הודעה על הפריצה, ניתנה מיד הוראה לכיתת פלמ"ח לחוש לקטע המותקף, והכיתה בפיקודו של גדעון אילון הגיעה לעמדה לאחר נסיגת האויב. מחשש שההתקפה תחודש עלה גדעון אילון לעמדת בלוייגרונד על מנת לצפות על השטח וכשצפה דרך חרך הירי נורה בעינו ונהרג. במקום הוצבה לוחית זיכרון לזכרו.

כדי להשיג הכרעה היה צריך להביא את כל הגדוד השלישי של הפלמ"ח. הפעם היה צריך להעביר יחידה צבאית גדולה ולכן היה צריך לכבוש קודם את ביריה ועין זיתון. כפרים אלה נכבשו ב-1 במאי 1948. מפקד הכוחות הערבים באזור, אדיב שישכלי, פתח באותו יום בהתקפה קשה על רמות נפתלי במטרה להקל את הלחץ על צפת. מגיני רמות נפתלי בקשו מיגאל אלון לשלוח להם תגבורת אך אלון, שהבין שהקרב על צפת הוא שיכריע את המצב באזור, סירב לבקשתם והורה לכוחות להמשיך בתוכנית.

לאחר כיבוש הכפרים, נכנס הגדוד השלישי לצפת ומפקדו, משה קלמן, התמנה למפקד כל הלוחמים בעיר; במקביל, בהיעדר שלטון אזרחי תפקדו מפקדי הקטעים כ"מושלים אזרחיים".

ההתקפה הראשונה

ב-6 במאי 1948 בשעה 01:00 החלה התקפה לכיבוש המצודה והפטמה שמעליה. לפני ההתקפה החלו להפגיז את קווי הערבים במרגמות דוידקה. הערבים היו מוכנים להתקפה והתוקפים לא הצליחו להתגבר על ביצורי הערבים. לפנות בוקר ניתנה פקודת נסיגה. כדי להימנע מנפגעים רבים בנסיגה התבצרו הלוחמים בבית הספר המקצועי (כעבור זמן המבנה שימש כמלון "רון", וכיום נמצאת בו "ישיבה קטנה חב"ד בצפת") והדפו את כל ההתקפות עליהם. בלילה למחרת הם נסוגו והשאירו בבנין מוקש חשמלי. עם כניסת הערבים לבנין הופעל המוקש. הבניין פוצץ וקבר מתחתיו 16 ערבים. בהתקפה נהרגו שישה לוחמים יהודים ו-20 נפצעו.

בינתיים הזרים שישכלי לאזור כוחות ערביים רבים נוספים על מנת לסייע ללוחמיו. בין היתר, צורפה לקרבות סוללת תותחים מאזור רמות נפתלי, שהחלה בהפגזה על הרובע היהודי וגרמה לקרבנות בנפש וברכוש. כישלון המתקפה וההפגזות הביאו לדמורליזציה בקרב יהודי צפת. יגאל אלון הצליח להסתנן לעיר. הוא ביקר במטה, סייר בעמדות ועודד את הלוחמים באמרו "החזיקו מעמד, עוד קצת והגלגל יתהפך".

בהיעדר פתרון אחר ומתוך הבנה כי הכוחות הערביים מתכננים מתקפה כללית, הוחלט כי יש להתחיל מיד בקרב המכריע על העיר.

ההתקפה השנייה – שחרור העיר צפת

הקרב המכריע שהביא לכיבוש צפת התחיל ב-9 במאי 1948 בשעה 21:35. הסיסמה הייתה "צפת המשוחררת". ההתקפה, בראשות הגדוד השלישי של הפלמ"ח, התקיימה בשלושה מוקדים עיקריים: "בית שלווה" בכניסה לעיר, המצודה והפטמה והמשטרה העירונית. במקביל כבש הגדוד הראשון של הפלמ"ח את הכפר עכברה מדרום לצפת, וכך כותרה העיר הערבית מדרום, מזרח וצפון.

ההתקפה החלה בהרעשה של מרגמות "דוידקה" ולאחר מכן הסתערו הלוחמים על הר המצודה ופיצחו את העמדות בעזרת פגזי פיא"ט. בית שלווה נכבש בקרב מחדר לחדר בקרב נהרג מפקד הפלוגה אברהם ליכט. הקרב העקרי נערך על תחנת המשטרה העירונית. גדר האבן שהגנה עליה פוצצה ודרך הפרצה הסתערו הלוחמים. קרב קשה נוהל מחדר לחדר ומקומה לקומה. מפקד הפלוגה הפורצת, יצחק הוכמן נהרג בשוגג בהתקפה זו. אחרוני הלוחמים הערבים התבצרו על הגג. חלקם נסוגו בלילה לכיוון מירון וחלקם נפל בשבי. בעקבותיהם ברחו גם התושבים הערבים של צפת. בבוקר 10 במאי 1948 היו בית שלווה, המצודה והמשטרה העירונית בידי הלוחמים היהודים. בזמן שבעיר הערבית שררה דממה – פרט ליריות בודדות – בעיר היהודית יצאו אנשים מהמרתפים וחזרו לבתיהם.

ב-11 במאי 1948 החלו יחידות הפלמ"ח לסרוק את העיר שנמצאה ריקה. במטהו של שישכלי בבית הסראיה נמצאו מאות ק"ג של חומר נפץ, מאות אלפי כדורים וציוד רב. משטרת הר כנען נמצאה ריקה ובשעה 16:25 הונף מעליה הדגל העברי. באותו יום שלח מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח משה קלמן (שכונה "הזאב") את המברק הבא ליגאל אלון:

"אבל ורכון ראש, אך חזק ואיתן, מגיש הגדוד השלישי לחטיבה במלאת לה שבע שנים, כשי, את העיר צפת"

הקרב המכריע היה בפיקודו של מ"מ אבינועם חדש, בן קבוצת כנרת. מתוך עדותו:

"כפי שתיאר דב המ"מ של ההתקפה הראשונה, הפעילות בצפת התבצעה לאחר הקרבות בנבי יושע, שבהן ספג הגדוד נפגעים רבים, המחלקות עורבבו ונוספו חיילים חדשים. הכח שלי להתקפה אורגן ברגע האחרון בתוך הבלגאן הגדול ששרר אז.

העלייה להתקפה התרחשה בשעת לילה 21:00. עמדתי לפני הטיפוס לשטח האש, שמפקד הכיתה המסתערת אליעזר בן נבט מצידי האחד וחיים לימוני מפקד כיתת העתודה בצידי השני. מיד עם התיישרותנו לקראת ההסתערות חשתי מכה אדירה ברגלי השמאלית נפצעתי. כאן גם נפגעו מרבית ההרוגים והפצועים. כפי שראיתי ברגלי הפצועה וגם מדיווחי הפגיעות בלוחמים האחרים נראה שנפגענו מאש כוחותינו – פגיעות מכדורים שנורו מאחורינו. באותה עת, אני עצמי פצוע, מאגף בקפיצות על רגל ימין שלא נפגעה את שטח ההריגה של המקלע מצד שמאל שלי. בין הקפיצות אני נח ואולי אף מתעלף.

מכיוון שלא נותרו בכיתה הראשונה לוחמים, אני משמיע זעקות לחיים לימוני שהיה כוח העתודה שאחרי לבוא ולהיכנס להסתערות, אך לשווא, אין קול ואין עונה. וכך עם עלות השחר בשעה 0500 או 0600 אני מוצא עצמי בטווח של מטרים ספורים מהמקלע שאני מוטל בבור שאליו זינקתי למצוא מחסה. מה אירע באותן שעות לילה רבות שמתחילת ההתקפה ועד לירי הפיאט בבוקר, לא מחוור לי וייתכן שלא אדע לעולם. לפתע אני שומע קריאה אבינועם איפה אתה  וקול סוליות נעליים ואני יודע שאלו נעליים מסומרות לא "פלמ"חיות" (לפלמ"ח היו סוליות מגומי שנחתך מצמיגי רכב) ובעקבותיהן עומד מעלי ענק (כך נראה לי ממקום מחסי) מי אתה? אני שואל והענק משיב: אבינעם, אני הפיאטיסט שלך, מה לעשות? כוון לעמדת המקלע וחסל אותה אני מצווה; אבל אבינעם, הוא משיב, אנחנו קרובים מדי למטרה ואסור לירות מטווח כזה זה מסכן אותנו. תירה כבר, אני מצווה והוא משיב: על אחריותך, נשכב דורך ברגלו את קפיץ הפיאט ויורה את הפגז היישר לעמדה שמתעופפת באוויר. שקט מוחלט משתרר.

לאחר זמן מה אני שומע את חיים לימוני חבוש כובע אוסטרלי יחד עם חיילי הכתה מתקרבים, זקופים, מה לעשות שואל חיים, חסל את מי שנשאר אני מורה, חיים מתקדם לעבר הפטמה (העמדה הדרומית במצודה) ומוצא אותה נטושה."

מורשת

באתרי הקרבות השונים בצפת, הוקמו לאחר המלחמה לוחות זיכרון עם שמות הנופלים היהודים ולוחות עם תיאור הקרבות. במרכז העיר נמצאת כיכר ה"דוידקה" ובה מרגמת "דוידקה" שהיה לה חלק חשוב בקרב על צפת.

• 
  לוח זיכרון במשטרה העירונית בצפת
• 
  אנדרטת זיכרון במרומי מצודת צפת
• 
  אנדרטה לנופלים בכיבוש מצודת צפת במלחמת העצמאות
• 
  כיכר ה"דוידקה" בצפת

לקריאה נוספת

• מאיר מיבר-מייברג. צפת ממצור לשחרור, ספריית כיס לחייל העברי, הוצא על ידי שירות התרבות של צבא ההגנה לישראל
• נתן שור, תולדות צפת, הוצאת עם עובד
• אלעד פלד, יפתח אחוזת הסופה " סיפורה של חטיבת יפתח-פלמח, הוצאת יוצאי חטיבת יפתח-פלמ"ח
• ספר הפלמ"ח, כרך שני, עמ' 296–333, 1955
• נתיבה בן-יהודה: מבעד לעבותות, הוצאת ספרים דומינו, עמ' 228–298, 1985
• מאיר מיבר-מייברג, בצל המצודה, הוצאת מלוא בע"מ, 1989
• מנחם כהן, סיפורי צפת, הוצאת משרד הביטחון, 2003
• יחיאל לימור, יאיר ספרן, הקול שמאחורי הפגזים והיריות: 'קול צפת' – העיתון שהופיע בצפת במלחמת העצמאות, קתדרה, 168, 2018 עמודים 101–118
• מאיר פינקל, הפקת לקחים ברמה הטקטית במלחמת העצמאות – חלון לשני דפוסי ארגון צבאי, בתוך: מלחמה המעצבת הראשונה – שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 113–150

קישורים חיצוניים

• מנחם רהט, הבול היחיד של "ההגנה" – מספר סיפורה של צפת, מעריב, 30 באפריל 1968
• מוסטפא עבאסי, ‏צפת במלחמת העצמאות: עיון מחדש, קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 115–148, ובהמשכו: אלון קדיש, "עיון מחדש ב'עיון מחדש' – הערות למאמרו של מוסטפא עבאסי", קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 149–154
• ע. אילון, צפת עיר לוחמת, על המשמר, 2 במרץ 1948
• ישעיהו עשני, צפת במערכה, דבר, 9 באפריל 1948
• שמריהו בן פזי, עיר עומדת במערכה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, אוגוסט 2011
• אורי מילשטיין, ‏רעות רוח: הסודות האפלים שמאחורי כיבוש צפת במלחמת העצמאות, באתר מעריב אונליין, 3 בספטמבר 2016
• עדות בזמן אמת שכתב ראש העיר הראשון, איש היישוב הישן רבי משה פדהצור, על המערכה ההירואית לשחרור צפת
• צפת: נחשפה מנהרת טרור ממלחמת השחרור, באתר ישראל היום, 17 באוגוסט 2020
• יונה בנדמן, צפת בחודשים נובמבר 1947 – מאי 1948, על־פי מסמכים בריטיים ואחרים, בתוך: אסנת שירן (עורכת), מלחמה בת 60, כרך ח: עלי זית וחרב, 2008, עמודים 303–343