הקרב על פלליו

הקרב על פלליו

מלחמה: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
תאריכי הסכסוך	15 בספטמבר 1944 – 27 בנובמבר 1944 (10 שבועות ו־4 ימים)
קרב לפני	הקרב על טיניאן
קרב אחרי	הקרב על אנגאור
מקום	פלליו, פלאו
קואורדינטות	7°01′00″N 134°15′00″E
תוצאה	ניצחון אמריקאי
הצדדים הלוחמים האימפריה היפנית מפקדים קוניו נאקאגאווה ויליאם רופרטוס כוחות כ־11,000 חיילים דיוויזיית הנחתים הראשונה: 17,490 חיילים הדיוויזיה ה-81: 10,994 חיילים אבדות 10,695 הרוגים 202 שבויים דיוויזיית הנחתים הראשונה: 1,252 הרוגים 5,274 פצועים הדיוויזיה ה-81: 542 הרוגים 2,736 פצועים סך הכל: 1,794 הרוגים 8,010 פצועים
(למפת פלאו מוגדלת)   נגרולמוד קורור אנגאור האוקיינוס השקט הקרב על פלליו (למפת פלאו רגילה)   נגרולמוד קורור אנגאור האוקיינוס השקט הקרב על פלליו מהלך הקרב בפלליו

הקרב על פלליו (באנגלית: Battle of Peleliu) הנקרא גם מבצע סטיילמייט II היה קרב בין ארצות הברית לאימפריה היפנית, וחלק מהמערכה על איי מריאנה ופלאו במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך על האי פלליו שבפלאו מ־15 בספטמבר 1944 עד 27 בנובמבר 1944 ובו קיוו האמריקאים לכבוש מסלול טיסה ולאבטח את אי האלמוגים הזעיר. מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה, מייג'ור גנרל ויליאם רופרטוס חזה שהאי ייכבש בתוך ארבעה ימים, אך בזכות הביצורים שהקימו וההתנגדות העיקשת של היפנים, נמשך הקרב יותר מחודשיים. אף היום נחשב קרב פלליו לאחד מהקרבות השנויים במחלוקת ביותר במלחמה בשל ערכו האסטרטגי הפעוט של כיבוש האי במחיר כמות נפגעים גדולה; ביחס למספר החיילים שהשתתפו בקרב, היה מספר הנפגעים בקרב פלליו גבוה מבכל קרב אחר במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט.

רקע

עד קיץ 1944 הביאה התקדמות בעלות הברית בדרום מערב ובמרכז האוקיינוס השקט את המלחמה קרוב יותר לאיי הבית של יפן ואף הכניסו אותה לטווח המפציצים האמריקאים. באותה עת התגלעה מחלוקת בתוך המטות המשולבים של ארצות הברית בעניין האסטרטגיה בה צריך לנקוט כדי להביס את האימפריה היפנית. האסטרטגיה שהציע הגנרל דאגלס מקארתור הייתה לכבוש מחדש את הפיליפינים ולאחר מכן לכבוש את אוקינאווה. מצד שני הציע אדמירל צ'סטר נימיץ אסטרטגיה ישירה יותר, בה יעקפו הכוחות האמריקאים את הפיליפינים אך יכבשו את אוקינאווה ופורמוזה כשטחי היערכות להתקפה על סין ולפלישה עתידית לאיים הדרומיים של יפן.

כיבוש פלליו תאם את קווי הפעולה של שתי האסטרטגיות, וכך נועדה דיוויזיית הנחתים הראשונה להיות זו שתכבוש את האי. כדי להכריע בין שתי האסטרטגיות נסע הנשיא פרנקלין רוזוולט לפרל הארבור כדי לפגוש באופן אישי את שני המפקדים ולשמוע את טיעוניהם. לאחר ששקל את שתי העמדות בחר את האסטרטגיה של מקארתור. אולם לפני שמקארתור כבש מחדש את הפיליפינים הוא נדרש לכבוש את איי פלאו, ובמיוחד את האיים פלליו ואנגאור, שהיו נחוצים לבניית שדות תעופה שיגנו על האגף הימני. הצורך לפלוש לפלליו היה שנוי במחלוקת עוד לפני תחילת הקרב ולאחריו נחשבה הפלישה מיותרת.

ההכנות לקרב

בצד היפני

עד הקיץ של 1944 היו מוצבים על איי פלאו כ־30,000 חיילים יפנים, מתוכם כ־11,000 חיילים מדיוויזיית הרגלים ה־14 ופועלים קוריאנים ואוקינאווים. על ההכנות של הגנת האי פיקד מפקד הרגימנט השני של הדיוויזיה, קוניו נאקאגאווה.

לאחר ההפסדים באיי שלמה, באיי גילברט, באיי מרשל ובאיי מריאנה, הקים הצבא היפני הקיסרי צוות מחקר אנטי־אמפיבי כדי לגבש אסטרטגיה חדשה להגנת איים. הצוות החליט לנטוש את טקטיקת הקמת מתחמי ההגנה על החופים ואת מתקפות הבנזאי. האסטרטגיה החדשה קבעה שיש ליצור הפרעה בלבד לכוחות הנוחתים, ליצור מערכת עמדות מבוצרות במבנה של כוורת, ולהחליף את התקפות הבנזאי בהתקפות־נגד מתואמות. כוונתם הייתה לגרור את האמריקאים למלחמת התשה ארוכה ויקרה. נאקאגאווה ריכז את כוחותיו בעומק האי, ותוך שהוא נעזר ביתרון שהקנתה לו הטופוגרפיה, בנה מערכת של בונקרים מבוצרים, מערות ועמדות תת־קרקעיות.

ביצורים יפנים

רוב הכוחות של נאקאגאווה היו ממוקמים בנקודה הגבוהה ביותר בפלליו - הר אומורברוגול העשוי כקבוצה של גבעות ורכסים תלולים. הר אומורברוגול השוכן במרכז פלליו איפשר תצפית על רוב האי ובמיוחד על שדה התעופה החיוני. ההר הכיל כ־500 מערות שנחצבו בסלע הגיר והיו מקושרות בעזרת תעלות. רבות מהמערות שימשו לפני כן לכרייה ועתה הוסבו לעמדות צבאיות. מהנדסים הוסיפו דלתות הזזה מפלדה משוריינת שבהן פתחים למקלעים וכלים ארטילריים. היפנים חפרו ויצרו באמצעות פיצוצים עמדות נוספות בגדלים שונים באזור ההר וחימשו אותם במרגמות 81 ו־150 מילימטרים ומקלעים בקוטר 20 מילימטרים. בנוסף נעזרו המגינים ביחידת טנקים קלים ופלגת נ"מ. הכניסות למערות היפניות נבנו באלכסון וסייעו להגן מהתקפות של רימונים ולהביורים. המערות והבונקרים היו מקושרים במערכת רחבה של מנהרות שהתפרשה לאורך כל מרכז האי ואיפשרה ליפנים לאייש ולפנות את העמדות לפי הצורך.

גם בחופים נעזרו היפנים בפני השטח כדי להשיג יתרון. הקצה הצפוני של חופי הנחיתה נפרש לפני צוק בגובה 10 מטרים שצפה על החופים מחצי אי קטן, מקום שאותו כינו מאוחר יותר האמריקאים "הנקודה". חורים פוצצו בתוך הצוק כדי להכיל תותח בקוטר 47 מילימטרים ו־6 מקלעים בקוטר 20 מילימטרים. לאחר מכן נאטמו הפתחים ונותרו רק חרכי ירי זעירים שדרכם ירו על החופים. עמדות דומות הוקמו לאורך שלושת הקילומטרים של חופי הנחיתה. היפנים כיסו את החופים באלפי מכשולים לנחתות, בעיקר מוקשים ומספר גדול של פגזים שנקברו כשהמרעום שלהם חשוף ונועדו להתפוצץ כשיעלו עליהם. על מנת להפריע לנחיתות נשלח גדוד אחד לחוף, שתפקידו היה למשוך את החיילים האמריקאים לתוך מערכת הביצורים.

בצד האמריקאי

בניגוד ליפנים, ששינו בצורה חדה את הטקטיקה שלהם לקראת הקרב, השתמשו האמריקאים בטקטיקות בהן השתמשו בכל הנחיתות האמפיביות במערכה באוקיינוס השקט. הם החליטו לנחות בחופים הדרום הדרום־מערביים בשל קרבתם לשדה התעופה שפעל בדרום האי. לפי תוכנית הפלישה האמריקאית ינחת רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של לואיס "צ'סטי" פולר בקצה הצפוני של החופים, הרגימנט החמישי של הרולד "באקי" האריס ינחת במרכז החופים, והרגימנט השביעי בפיקודו של הרמן האנקן ינחת בקצה הדרומי של החופים. התוכנית הייתה שהרגימנטים הראשון והשביעי יאבטחו את האגפים של הרגימנט החמישי, ובכך יאפשרו לו להתמקד בכיבוש מהיר של שדה התעופה היפני, שנמצא מול חופי הנחיתה שלו. לאחר מכן יתקדם הרגימנט החמישי לכיוון החוף הדרום-מזרחי של האי, ויפצל לשניים את מערך ההגנה היפני. הרגימנט הראשון יתקדם צפונה לכיוון הר אומורברוגול, בעוד הרגימנט השביעי יטהר את דרום האי. בעתודה נותר גדוד אחד, ובמקרה שידרש סיוע נוסף להשלמת כיבוש האי, תוכנן לשלוח לשם כך כוחות תגבורת מ הדיוויזיה ה-81, שנועדה לכבוש את האי אנגאור, מדרום לפלליו.

ב־4 בספטמבר החלו כוחות הצי, שהובילו את הנחתים, במסע ימי של 3,360 קילומטרים, מהבסיס של דיוויזיית הנחתים ה-1 באי פאבובו, צפונית לגוודלקנל, לשדה הקרב בפלליו. ב־12 בספטמבר התחיל הצי בהפגזה המקדימה של העמדות היפניות באי, ויחידת החבלה התת־מימית של הצי החלה לפנות את המכשולים מחופי הנחיתה המיועדים.

אוניות המערכה פנסילבניה, מרילנד, מיסיסיפי, טנסי ואיידהו, הסיירות הכבדות קולומבוס, אינדיאנפוליס, לואיוויל, מיניאפוליס ופורטלנד, הסיירות קליבלנד, דנבר והונולולו, שלוש נושאות מטוסים וחמש נושאות מטוסים קלות, השתתפו בתקיפות המקדימות על האי. ספינות הצי ירו ביחד 519 פגזי 16 אינץ', 1,845 פגזי 14 אינץ', ואילו המטוסים מנושאות המטוסים הטילו 1,793 פצצות במשקל 250 קילוגרם וירו 73,412 כדורי מקלע על האי הקטן, שגודלו 9.5 קילומטרים רבועים בלבד.

האמריקנים האמינו שההפגזה הייתה מוצלחת, ואדמירל משנה ג'סי אולדנדורף טען שלצי אזלו המטרות. למעשה רוב העמדות היפניות לא נפגעו בכלל. אפילו הגדוד שהגן על החופים לא נפגע. בזמן המתקפה שמרו היפנים על משמעת אש ולא ירו על הכוחות האמריקאים כדי לא להסגיר את מיקומם. ההישג היחיד של ההפגזה היה השמדת המטוסים היפנים על האי והריסת המבנים סביב שדה התעופה. היפנים נותרו בעמדותיהם המבוצרות מוכנים לתקוף את הכוחות האמריקאים שעמדו על החופים.

מהלך הקרב

הנחיתה

הגל הראשון של כלים אמפיביים מתקרב לחוף

הנחתים הראשונים נחתו על החוף ב־15 בספטמבר בשעה 08:32. הרגימנט הראשון נחת בחלק הצפוני של חוף הנחיתה, שקיבל את שם הקוד "החוף הלבן", והרגימנטים החמישי והשביעי נחתו בחלק המרכזי והדרומי, שנקראו "החוף הכתום". כשהתקרבו הנחתות לחופים הסיטו היפנים את דלתות המתכת שהגנו על עמדותיהם ופתחו באש ארטילרית כבדה. העמדות היפניות על צוקי האלמוגים, ששלטו על שני האגפים של חופי הנחיתה, גרמו לנפגעים רבים בקרב הנחתים, ועד השעה 09:30 השמידו היפנים 60 כלים אמפיביים אמריקניים.

הרגימנט הראשון רותק במהרה למקומו תחת אש כבדה מ"הנקודה". מפקד הרגימנט צ'סטי פולר כמעט ונהרג כשכלי הרכב האמפיבי שלו ספג פגיעת פגז ישירה. מחלקת הקשר שלו הושמדה לחלוטין בדרכה לחוף מפגיעה דומה של פגז 47 מילימטרים. הרגימנט השביעי בדרום נפגע גם הוא קשה, מאש אגפית מעמדות תותחים מבוצרות. רוב הכלים האמפיביים של שני הרגימנטים נפגעו בעת הגישה לחוף והחיילים נאלצו לעשות את דרכם לחוף בשחייה ובהליכה דרך שוניות האלמוגים.

הרגימנט החמישי במרכז גזרת הנחיתה השיג את ההתקדמות המשמעותית ביותר ביום הנחיתה, משום שנפגע פחות מהאש האגפית של התותחים והמקלעים היפנים ששלטו על חופי הנחיתה. חיילי הרגימנט ניסו להתקדם לכיוון שדה התעופה אך התקדמותם עוכבה על ידי התקפת נגד יפנית. פלוגת הטנקים של נאקאגאווה תקפה את הנחתים בניסיון להדפם לאחור, אך תוך זמן קצר הושמדו הטנקים הקלים היפניים והחיילים שליוו אותם.

בסופו של יום הנחיתה, החזיקו האמריקאים בראש גשר ברוחב כשלושה קילומטרים, אך לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית לעומק האי מחופי הנחיתה. ההתקדמות הגדולה ביותר הושגה בחלק הדרומי של גזרת הנחיתה, שם התקדמו הנחתים לעומק של כקילומטר וחצי, אך הרגימנט הראשון בצפון גזרת הנחיתה כמעט ולא התקדם בגלל האש הכבדה שניתכה עליו מ"הנקודה". לנחתים היו 1,100 נפגעים ביום הנחיתה, מתוכם כ־200 הרוגים ו־900 פצועים. רופרטוס, שלא היה מודע לשינוי בטקטיקה היפנית, האמין שהם יתמוטטו בקרוב מכיוון שמערך ההגנה שלהם נפרץ.

שדה התעופה

נחת משקה חבר פצוע

ביום לאחר הנחיתה ניסה הרגימנט החמישי לכבוש את שדה התעופה ולהתקדם לכיוון החוף המזרחי. הנחתים פשטו במהירות על שדה התעופה תחת אש ארטילרית כבדה וספגו נפגעים רבים. לאחר שכבשו את שדה התעופה הם התקדמו במהירות לחוף המזרחי של פלליו תוך שהם משאירים את טיהור החלק הדרומי של האי לרגימנט השביעי. על האזור הדרומי הגנו חיילים יפנים רבים שהתבצרו בפילבוקסים. הטמפרטורה במהלך היום הייתה 46° ועד מהרה סבלו נחתים רבים ממכת חום. מצבם הקשה ממילא המשיך להסתבך כשמקורות המים שלהם הזדהמו מנפט. אף על פי כן השיגו הרגימנטים החמישי והשביעי את מטרותיהם עד היום השמיני לנחיתה והחזיקו בשדה התעופה ובחצי האי הדרומי.

לאחר שלושה ימי לחימה כבשו האמריקאים את שדה התעופה, והכשירו אותו לשימוש מחדש. "החגבים" (טייסת התצפיות של הנחתים) החלו במהרה במשימות תצפית ואיתור עבור הארטילריה של הנחתים ואש התותחים של הספינות. ב־26 בספטמבר (11 ימים לאחר הנחיתה) נחתו בשדה התעופה מטוסי F4U קורסייר והחלו במשימות הפצצה לאורך האי. על מנת לשבור את קו הביצורים היפנים, ירו המטוסים רקטות על הכניסות למערות וכך איפשרו לנחתים להיכנס ולטהר אותן. בנוסף הטילו המטוסים פצצות נפלם, הפעם השנייה בלבד בה נעשה שימוש בנשק הזה באוקיינוס השקט. הנפלם התברר כיעיל מאוד בחריכת הצמחייה שכיסתה את המנהרות היפניות ובהרג החיילים בתוכן.

"הנקודה"

שלט אזהרה בקו הראשון בפלליו

העמדות המבוצרות היפניות בלשון היבשה שכונתה "הנקודה" המשיכו לגרום לאבדות כבדות לכוחות בחופי הנחיתה. פולר הורה לקפטן ג'ורג' האנט, מפקד פלוגה K בגדוד השלישי של הרגימנט הראשון, לכבוש ולשתק אותן. האנט התקרב אל "הנקודה" כמעט ללא נשק מסייע, לאחר שאיבד את רוב המקלעים של פלוגתו במהלך הנחיתה. אחת המחלקות שלו רותקה למקומה למשך כמעט יום שלם, ושאר הפלוגה נמצאה בסכנת ניתוק והשמדה. אולם הנחתים הצליחו להשמיד את עמדות המקלעים בזו אחר זו, תוך שהם נעזרים ברימוני עשן לחיפוי, וברומי רימונים. לאחר שהשמידו שש עמדות מקלעים ניצבו הנחתים מול עמדת תותח ה־47 מ"מ. הנחתים הצליחו לזרוק רימון לתוך המערה בה הוצב התותח, שפוצץ את התחמושת שהייתה בפנים, ואילץ את המגינים היפניים להימלט החוצה ושם הם נורו ונהרגו.

פלוגה K כבשה את "הנקודה" אבל נאקאגאווה שלח התקפות־נגד תכופות כדי לכבוש חזרה את השטח. ב־30 השעות הבאות נערכו ארבע התקפות־נגד גדולות כנגד פלוגה בודדת, שסבלה ממחסור בציוד ואזלו לה מי השתייה. במהרה נאלצו הנחתים להילחם בקרבות פנים אל פנים כדי להדוף את היפנים התוקפים. כשהגיעה התגבורת נותרו בפלוגה 18 לוחמים כשירים, ושאר 157 הלוחמים נהרגו או נפצעו.

האי נגסבוס

לאחר שהרגימנט החמישי סיים לאבטח את שדה התעופה הוא נשלח לכבוש האי נגסבוס, מצפון לפלליו. בנגסבוס היו פזורות עמדות ארטילריה יפניות רבות וכן היה בו שדה תעופה בתהליכי בניה. האי הזעיר היה מחובר לפלליו באמצעות שביל צר, אך מפקד הרגימנט החמישי באקי האריס העדיף להגיע לנגסבוס דרך הים מכיוון שהשביל היווה מטרה ברורה ליפנים שעל האי. ב־28 בספטמבר תיאם האריס הפגזה מקדימה על נגסבוס. בהפגזה נעשה שימוש בתותחי 150 מילימטרים של הצבא, תותחי הספינות, תותחי הרגימנט ה־11 (הרגימנט הארטילרי של האוגדה), בהפצצות ממטוסי הקרוסאייר ובתותחי ה־75 מילימטרים שהיו על הכלים האמפיביים ששימשו לצליחה. שלא כמו ההפצצה על פלליו, ההתקפה של האריס הייתה מוצלחת מאוד וניטרלה את רוב הכוחות היפנים. למרות זאת נתקלו הנחתים בהתנגדות על הרכסים ובמערות אך עד מהרה האי נכבש עם אבדות מעטות. לנחתים היו 15 הרוגים ו־33 פצועים ואילו ליפנים היו 470 נפגעים.

רכס האף המדמם

מטוס F4U קורסייר מטיל פצצת נפלם על עמדה יפנית בהר אומורברוגול

שני נחתים נחים במהלך מבצעי טיהור בפלליו

לאחר שכבש את "הנקודה" התקדם הרגימנט ה־1 צפונה לתוך כיס האומורברוגול, שזכה לכינוי "רכס האף המדמם" מהנחתים. פולר הוביל את אנשיו במתקפות רבות, אך היפנים הדפו את כל המתקפות במהרה. הנחתים היו לכודים בדרכים הצרות בין הרכסים, כשהביצורים על כל הרכסים תומכים אחד בשני עם אש צולבת קטלנית. כמות הנפגעים הלכה וגדלה בקצב מדאיג כשהרגימנט ה־1 התקדם לאט דרך הרכסים. היפנים הפגינו שוב משמעת אש יוצאת מן הכלל, וירו רק כשיכלו להסב נפגעים רבים לאמריקאים. כשמספר הנפגעים הלך ועלה החלו הצלפים היפנים לירות בנושאי אלונקות כשהם יודעים שאם 2 נושאי אלונקות יפצעו או יהרגו, אחרים יגיעו כדי להחליפם וכך הם יוכלו לפגוע בכמות גדולה יותר של נחתים. במקום מתקפות הבונזאי, היפנים הסתננו לקווים האמריקאים בלילות ותקפו את הנחתים בתוך שוחות השינה שלהם.

קרב עקוב מדם במיוחד התרחש על "רכס האף המדמם" כאשר הגדוד ה־1 של הרגימנט ה־1 בפיקודו של מייג'ור ריימונד דייוויס תקף את גבעה 100. במשך 6 ימי לחימה, ספג הגדוד 71% נפגעים. קפטן אוורט פופ חדר עמוק לתוך הרכסים, כשהוא מוביל את 90 הנחתים שנותרו לו לכיבוש גבעה שזיהה כגבעה 100. לאחר יום שלם של לחימה הגיע לפסגת הגבעה רק כדי לגלות שהוא נמצא בקצה רכס אחר המאוכלס בעוד חיילים יפנים. פופ הבין שהוא ופלוגתו לכודים בבסיס הרכס והורה להקים במקום מתחם הגנתי קטן. הנחתים שהתבצרו בעמדתם הותקפו על ידי היפנים ללא הפסקה כל הלילה. כעבור זמן קצר אזלה התחמושת והנחתים נאלצו להדוף את היפנים התוקפים בעזרת סכינים, אגרופים ובאמצעות זריקת אבנים וארגזי תחמושת ריקים. פופ וחייליו הצליחו להחזיק מעמד עד הזריחה ולאחר מכן התפנו לאחור, מכל הפלוגה נותרו רק 9 חיילים בחיים. על מעשיו בקרב הוענקה לקפטן פופ מדליית הכבוד.

היפנים הסבו אבדות כבדות לרגימנט ה־1 של פולר, מתוך 3,000 נחתים נהרגו או נפצעו 1,749. לאחר 6 ימי לחימה קטלניים ברכסים של הר אומורברוגול, שלח גנרל רוי גייגר מפקד חיל המשלוח ה-3, יחידות מאוגדת חיל הרגלים ה־81 להחליף את הרגימנט. ב־23 בספטמבר נחת בחופים המערביים של פלליו, למרגלות הקצה הצפוני של הר אומורברוגול הרגימנט ה־321. זה אחר זה תקפו הרגימנטים שנותרו בפלליו את הר אומורברוגול וספגו כולם כמות דומה של נפגעים. עד אמצע אוקטובר איבדו הרגימנטים ה־5 וה־7 כמחצית מאנשיהם בניסיון להתקדם ברכסים. גייגר החליט לפנות את כל האוגדה ה־1 ולהחליף אותה בכוחות נוספים מהאוגדה ה־81. ב־15 באוקטובר נחת באי הרגימנט ה־323 ואיפשר את פינויים של רוב הנחתים חזרה לפאבובו עד השבוע השלישי של החודש. חיילי האוגדה ה־81 פנו להילחם ביפנים שנותרו על רכס האף המדמם, ועבר כמעט חודש עד שסיימו לאבטח את האי ולהכריע את כל החיילים היפנים. כשנוכח נאקאגאווה כי הקרב הגיע לקיצו הוא הצהיר "חרבנו שבורה ואזלו לנו החניתות". לאחר מכן הוא שרף את דגלי הרגימנט והתאבד. בזכות עוז הרוח שהפגין בקרב על פלליו הועלה נאקאגאווה לדרגת לוטננט גנרל לאחר מותו.

לאחר הקרב

חיילים בבית החולים בגוודלקנל לאחר שנפצעו בקרב על פלליו

הלחימה בכיס היפני סביב הר אומורברוגול נחשבת לקרב הקשה ביותר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה^{[דרוש מקור]}. דיוויזיית הנחתים הראשונה נפגעה באופן חמור ונשארה מחוץ למלחמה עד קרב אוקינאווה ב־1 באפריל 1945. במהלך החודש שלחמה על פלליו ספגה האוגדה 6,500 נפגעים - יותר משליש מכמות החיילים. לאוגדת חיל הרגלים ה־81 שהשלימה את כיבוש האי היו יותר מ־3,000 נפגעים.

הקרב היה שנוי במחלוקת מכיוון שהיה חסר כל ערך אסטרטגי. בשדה התעופה של פלליו נעשה שימוש מועט בפלישה לפיליפינים ולא נעשה באי שימוש לריכוז כוחות לקראת המבצעים הבאים. באטול אוליטי שבאיי קרוליין נעשה שימוש כבסיס היערכות לפלישה לאוקינאווה. בנוסף הקרב כמעט ולא סוקר. בזכות "תחזית ארבע הימים" של רופרטוס הגיעו לאי שישה כתבים בלבד. הקרב חסה בצל חזרתו של מקארתור לפיליפינים וההתקדמות של בעלות הברית לתוך גרמניה בחזית האירופאית. נאמר שההיבט החיובי היחיד של הקרב הוא הניסיון שנרכש בלחימה נגד עמדות מבוצרות באי^{[דרוש מקור]}. יפן השתמשה באותן הטקטיקות באיוו ג'ימה ובאוקינאווה ובכך להסב לחיילים ולנחתים את מספר הנפגעים הגבוה ביותר במלחמה באוקיינוס השקט.

על פי המלצתו של אדמירל ויליאם הלסי, בוטל הכיבוש המתוכנן של האי יאפ. למעשה, הלסי המליץ שהנחיתות בפלליו ובאנגאור יבוטלו גם הן והאוגדות שיועדו להילחם שם יופנו לאי לייטה במקום, אבל המלצתו נדחתה על ידי נימיץ.

בתרבות

לקרב זה הוקדשו שלושה פרקים בסדרה "הפסיפיק" וכמו כן, גם מספר שלבים במשחק המחשב Call of Duty: World at War.

לקריאה נוספת

• Sledge, Eugene B. (1990). With the Old Breed: At Peleliu And Okinawa. Oxford University Press. ISBN 0195067142.
• Alexander, Joseph H. (1997). "Heading for the Philippines". The Battle History of the U.S. Marines: A Fellowship of Valor. Harper Perennial. ISBN 0060931094.
• Gailey, Harry (1984). Peleliu: 1944. Nautical & Aviation Pub Co of Amer. ISBN 093385241X.
• Hallas, James H. (1994). The Devil's Anvil: The Assault on Peleliu. Praeger Publishers. ISBN 0275946460.
• Morison, Samuel Eliot (1958). Leyte: June 1944 - Jan 1945, vol. 12 of History of United States Naval Operations in World War II. Little, Brown and Company. ISBN 0316583170.
• Ross, Bill D. (1991). Peleliu: Tragic Triumph. Random House. ISBN 0394565886.
• Rottman, Gordon; Howard Gerrard (2002). Peleliu 1944: The Forgotten Corner Of Hell. Osprey Publishing. ISBN 1841765120.
• Sloan, Bill (2005). Brotherhood of Heroes: The Marines at Peleliu, 1944 -- The Bloodiest Battle of the Pacific War. Simon & Schuster. ISBN 0743260090.
• Wright, Derrick (2005). To the Far Side of Hell: The Battle for Peleliu, 1944. Fire Ant Books. ISBN 0817352813.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקרב על פלליו בוויקישיתוף

• המערכות באיי פלאו ואיי אוליטי מאתר "בסיס הנתונים של מלחמת העולם השנייה".
• המערכה במערב האוקיינוס השקט מאתר www.ibiblio.org
• הנחתים בפלליו מאמר של בריגדיר גנרל גורדון ד. גייל
• המתקפה על פלליו מאמר של מייג'ור פרנק א. האו
• פלליו האתר של מייק קייר
• הדרך לפיליפינים מאמר של רוברט רוס סמית'
• הקרב בפלליו מאמר של ג'רמי גיפטון