הקרב על ארנהם
 | ||||||||||||||||||
| צילום אוויר של גשר ארנהם במהלך הקרבות. בקצהו הצפוני (העליון) של הגשר נראים שרידי רק"ם גרמני שנפגע בקרב | ||||||||||||||||||
| מערכה: מבצע מרקט גארדן | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 17 בספטמבר 1944 – 26 בספטמבר 1944 (10 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע דרגון | |||||||||||||||||
| מקום | ארנהם, הולנד | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
51°58′49″N 5°54′01″E / 51.980227777778°N 5.9003444444444°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לגרמניה הנאצית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מפה של תוכנית הקרב באזור ארנהם עם נקודות הנחיתה | ||||||||||||||||||
הקרב על ארנהם (באנגלית: Battle of Arnhem) היה קרב מפורסם שהתנהל בעיר ההולנדית ארנהם ובסביבתה, כחלק ממבצע מרקט גארדן במהלך מלחמת העולם השנייה.
תוכנית מבצע 'מרקט גארדן' הייתה: תחילה, שלוש דיוויזיות מוטסות של בעלות הברית ינחתו בהולנד מעבר לקווי הגרמנים ויאבטחו גשרים על שלושת הנהרות הגדולים החוצצים בין בעלות הברית לגרמניה: הגשר על נהר מאס בעיר איינדהובן (הדיוויזיה המוטסת ה-101), הגשר על נהר ואל בעיר ניימכן (הדיוויזיה המוטסת ה-82, שתיהן של צבא ארצות הברית) והגשר על נהר ריין בעיר ארנהם (הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-1). בשלב השני של המבצע כוחות יבשה של בעלות הברית יתקדמו מדרום, יחברו לכוחות המוצנחים וימשיכו הלאה לעומק הולנד ולתוך גרמניה.
יעדו העיקרי של המבצע - אבטוח גשר על הריין על מנת לפלוש לגרמניה - לא הושג, מכיוון שהכוח הקרקעי הגיע באיחור רב ובינתיים התגברו הגרמנים על הכוח הבריטי הקטן שהצליח להשתלט על אחד מקצות הגשר. אמנם אף שלא הושגו כל היעדים במלואם והיו עיכובים רבים בדרך, הדיוויזיות האמריקאיות השיגו יעדיהן.
הדיוויזיה הבריטית בארנהם כשלה בהשגת יעדיה עקב תקלות במודיעין ובקשר, בגלל מזג אוויר גרוע ובגלל כשלים רבים נוספים, אך בעיקר בשל איחור של הכוח הקרקעי להגיע ליעדו; וכן בשל תגובה מהירה ויעילה מצד הגרמנים, שהקימו במהירות רבה קו חסימה שמנע מרוב הכוח הבריטי להגיע אל הגשר, והעבירו לשטח כוחות ממרחק רב תוך זמן קצר.
הקרב על ארנהם נוהל בגבורה על ידי הבריטים והיה השראה למספר ספרים וסרטים, כמו גשר אחד רחוק מדי (ספר וסרט). שם פופולרי זה נלקח מאמירתו של המפקד, פרדריק בראונינג, בטרם המבצע: "התוכנית השאפתנית עלולה להתגלות כגשר אחד רחוק מדי" (כשהכוונה לגשר ארנהם).
החטיבה הבריטית המוטסת הראשונה (בפיקודו של ג'ון פרוסט - למעשה ללא חלק הארי שלה, שנחסם בדרך על ידי הגרמנים) השתלטה על חלק הגשר הצפוני ולאחר מכן ניהלה קרב הגנה עיקש עליו, כשאף לא אחת מהיחידות האחרות בדיוויזיה לא הצליחה להגיע אליה, והיא הייתה מכותרת במשך ארבעה ימים. אף שהכוח הופגז הוא עמד מול התקפה אחרי התקפה של הנאצים, עד שנשבר בסוף ונכנע.
בחלק הקרב האחרון הדיוויזיה המוטסת הבריטית הייתה מכותרת אף היא וניהלה קרב נואש מול הגרמנים שעמדו להשמידה, אך שרידיה חולצו בסירות במבצע לילי על ידי כוחות קרקעיים של בעלות הברית שהגיעו לבסוף לעברו הדרומי של הריין. במבצע חילוץ זה ניצלו כ־2,500 מחיילי הדיוויזיה, מתוך כ־10,400 שיצאו לקרב. הדיוויזיה לא התאוששה מהקרב ולא חזרה יותר לגודלה המקורי, והיא פורקה לבסוף בנובמבר 1945.
מהצד הגרמני, הצלחתם בקרב ארנהם וכן בעצירת ההתקדמות והשגת יעדי המבצע על ידי בעלות הברית, הביאו להעלאת מורל משמעותית. זאת בשלב בו הורמאכט הגרמני היה עסוק בקרבות נסיגה אל מול התקדמות בעלות הברית, ממזרח (הצבא האדום) וממערב (בעלות הברית המערביות).
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מבצע מרקט גארדן
מבצע מרקט גרדן היה מבצע שאפתני אשר מטרתו הייתה ליצור כיוון התקדמות צפוני, מה שיביא לסיום מהיר של מלחמת העולם השנייה באירופה. כנגד תוכנית הפעולה האמריקאית שכללה התקדמות לכיוון מזרח, מחופי נורמנדי עד ללב גרמניה וברלין, הציעו הבריטים בפיקודו של מונטגומרי את מבצע 'מרקט גרדן' שבו יוצנחו שלוש דיוויזיות מוטסות בשטחי מרכז הולנד, יחזיקו את צירי ההתקדמות ויחכו ארבעה ימים להתקדמות כוחות השריון וחיל הרגלים במעלה הצירים. באופן זה היה אמור להיפתח ציר התקדמות חדש דרך הולנד, מה שהיה אמור להפתיע את הגרמנים ולסיים את המלחמה מוקדם.
תוכנית המבצע הייתה שהדיוויזיה המוטסת ה־101 תנחת, תשתלט ותחזיק את איינדהובן והגשרים בה, הדיוויזיה המוטסת ה־82 הייתה אמורה להשתלט באותו האופן על ניימכן, בעוד שהדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה יחד עם החטיבה הפולנית הייתה אמורה להחזיק את ארנהם. הכוחות המוטסים היו אמורים להחזיק את הערים בזמן שכוחות היבשה של בעלות הברית התקדמו במעלה צירי התנועה, כשהם משלימים את פעולת השחרור ויוצרים מובלעת בעומק הקו הגרמני בהולנד.
כוחות בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה – דיוויזיה בריטית בפיקודו של מייג'ור־גנרל רוברט ארקהרט שכללה שלוש חטיבות. בנוסף לאלו סופחו לצורך המבצע מספר יחידות לדיוויזיה, בהם 1,200 חיילים מרגימנט הדאונים, צוות קומנדו הולנדי, צוותי קשר אמריקאים, כוחות מקורפוס הרפואה המלכותי וכן מקורפוס השירות המלכותי. הדיוויזיה עצמה הורכבה משלוש חטיבות חי"ר מוטס, יחד עם יחידות תומכות של הנדסה, ארטילריה וסוללות תותחים נגד טנקים.
- חטיבה פולנית מוטסת – תחת פיקודו של אקהרט, נוספה חטיבה של צבא פולין החופשית, חטיבה עצמאית שתפעל לצד הדיוויזיה.
התוכנית הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנחיתות וההגנה הבריטיות המתוכננות בארנהם תוכננו בזמן שהדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-6 עדיין התארגנה מחדש לאחר מבצע טונגה והלחימה בנורמנדי, המשימה של אבטחת ראש הגשר על הריין הוטלה על הדיוויזיה המוטסת ה-1 בפיקודו של מייג'ור גנרל רוי ארקהרט. הדיוויזיה הורכבה משלוש חטיבות חי"ר (שתי חטיבות צנחנים, חטיבה אחת של כוחות מוטסים בדאונים), ארטילריה תומכת של הרגימנט המוטס הקל ה-1 וסוללות נ"ט ויחידות הנדסה מלכותיות, וכן גורמים תומכים כמו חיל השירות של הצבא המלכותי וחיל הרפואה של הצבא המלכותי. רוב הדיוויזיה לחמה בצפון אפריקה ובסיציליה, במיוחד חטיבת הצנחנים הראשונה והחטיבה המונחתת האווירית הראשונה. זו הייתה הפעם הראשונה שהדיוויזיה נלחמה כמערך שלם. לארקהארט הייתה גם חטיבת הצנחנים הפולנית העצמאית הראשונה בפיקודו. כוחו גם תוגבר באופן משמעותי על ידי כ-1,200 חיילים מגדוד טייסי הדאונים, שיטיסו את חיל הרגלים וכלי הרכב הנישאים בדאונים לארנהם, וסיפקו את המקבילה של שני גדודי חי"ר למבצע. תגבורות קטנות יותר כללו יחידת קומנדו הולנדית וצוותי תקשורת אמריקאים.
הדיוויזיה נדרשה לאבטח את גשרי הכביש, הרכבת והפונטונים מעל ה-Nederrijn בארנהם ולהחזיק אותם במשך יומיים-שלושה עד לשחרור על ידי הקורפוס ה-30. מלכתחילה היה ארקהארט מוגבל מאוד בתכנון המבצע. מפקדת נושאת הכוחות התשיעית של ארצות הברית (מייג'ור גנרל ויליאמס) לא יכלה להנחית את כל הכוחות המוטסים בהטסה אחת. ויליאמס החליט שניתן יהיה לשלוח רק גיחה אווירית אחת ביום, כלומר ייקח שלושה ימים להעביר את הדיוויזיה והבריגדה הפולנית. אזורים מעטים היו מתאימים לנחיתות דאונים וויליאמס נרתע מלשלוח את מטוסיו קרוב מדי לארנהם ולתוך הנ"מ משדה התעופה דילן לאחר ההנחתה. ארקהארט נאלץ לבחור אזורי הצנחה (DZ) ואזורי נחיתה (LZ) עד 13 ק"מ מארנהם, בצד הצפוני של הנהר. עם הצורך לאבטח את הגשרים, הערים ואזורי ההנחתה למטסי האספקה הבאים, המטס הראשון יצטרך להגן על היקף באורך 29 ק"מ בזמן ההמתנה לקורפוס ה-30.
ארקהרט החליט להנחית את חטיבת הצנחנים הראשונה (בריגדיר ג'רלד לאת'ברי) ואת החטיבה המונחתת האווירית הראשונה (בריגדיר פיליפ "פיפ" היקס) ביום הראשון של המבצע, יחד עם מפקדת הדיוויזיה, הרגימנט המוטס הקל ה-1, הארטילריה המלכותית ויחידות ההנדסה המלכותית ויחידות רפואיות. החטיבה המונחתת האווירית הייתה אמורה לנחות על ה-LZs 'S' ו-'Z' ותנוע לאבטח את אזורי ההצנחה ואזורי ההנחתה לצניחה של הימים הבאים, בעוד ששלושת הגדודים של חטיבת הצנחנים יגיעו ל-DZ 'X' ויתקדמו במסלולים נפרדים אל גשרי ארנהם. הגדוד השני (לוטננט קולונל ג'ון פרוסט) יתקדם בדרך הנהר למרכז ארנהם (נתיב האריה) ויאבטח את הכביש הראשי וגשרי הרכבת, כמו גם גשר פונטון ביניהם. הגדוד השלישי (לוטננט קולונל פיץ') יפנה דרך אוסטרביק לארנהם (נתיב הנמר), יסייע בכיבוש גשר הכביש ויתפוס עמדות במזרח העיר. הגדוד הראשון (לוטננט קולונל דובי) ילך בדרך הנמר מצפון לקו הרכבת כדי לכבוש קרקע גבוהה מצפון ומצפון מערב לארנהם.
את ההתקדמות לארנהם תוביל קבוצת ג'יפים מפלוגת הסיור המוטסת הראשונה (מייג'ור פרדריק גוף) בנתיב הנמר, שינסה לבצע הפיכה על גשר הכביש. ביום השני, חטיבת הצנחנים הרביעית (בריגדיר ג'ון "שאן" האקט) תגיע ל-DZ 'Y', מלווה ביחידות ארטילריה נוספות ושאר חטיבת הנחיתה ב-LZ 'X'. שלושת הגדודים של האקט יתגברו את העמדות מצפון ומצפון מערב לארנהם. ביום השלישי, חטיבת הצנחנים הפולנית העצמאית הראשונה תוצנח מדרום לנהר ב-DZ 'K'. באמצעות גשר הכביש, הם יחזקו את ההיקף ממזרח לארנהם, ויחברו עם הארטילריה שלהם שתוטס בדאונים ל-LZ 'L'. החטיבה המונחתת האווירית הראשונה תיסוג לאחור כדי לחפות על אוסטרביק בצד המערבי של ההיקף וחטיבת הצנחנים הראשונה תיסוג אחורה כדי לחפות על הצד הדרומי של הגשרים. היחידות הנותרות של הדיוויזיה יתקדמו בעקבות הקורפוס ה-30 בשטח במה שהיה ידוע כזנב הים. לאחר שיגיע הקורפוס ה-30 ויתקדם מעבר לראש הגשר, דיוויזיית חיל הרגלים ה-52 (לולנד) תנחת בשדה התעופה דילן כדי לתמוך בכוחות הקרקע מצפון לנהר הריין. המבצע יתוספק על ידי טיסות יומיות של להק 38 ולהק 46 אשר יבצעו את ההנחתה הראשונה ב-LZ 'L' ביום 2 וההצנחה שלאחר מכן על DZ 'V'.
מודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדיוויזיה נאמר לצפות להתנגדות מוגבלת בלבד מצד כוחות המילואים הגרמניים. לא היה צפוי אתגר רציני להפעלתם ולוחמים רבים האמינו שפעילותם תוביל לסיום המלחמה. חלקם - בציפייה לתקופת כיבוש בגרמניה - ארזו ציוד פנאי בערכה או בדאון. קצין המודיעין של בראונינג - מייג'ור בריאן ארקהארט - השיג מידע מקבוצת הארמיות ה-21 בבלגיה ומהתנגדות הולנדית לפיו שריון גרמני קיים סביב ארנהם. המידע היה מגובה בסיור אווירי שהוא הורה להטיס. בראונינג זלזל בו והורה לקצין הרפואה הראשי שלו לשלוח את ארקהארט לחופשת מחלה. SHAEF היה מודע לכך שכמעט בוודאות קיימות שתי דיוויזיות פנצר בארנהם, אך בשל המבצע המתקרב בחר להתעלם מהן. מידע כזה נאסף מיירוטים של אולטרה שלא היה בידי הארמייה המוטסת הראשונה ולכן לא יכול היה להשפיע על החלטות הפיקוד.
כוחות גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרה נבחר אזור ארנהם לאזור מנוחה, התארגנות ואימונים של קורפוס פאנצר אס אס השני בפיקודו של וילהלם ביטריך, אשר הורכב מדיוויזיית פאנצר אס אס העשירית והתשיעית. שתי דיוויזיות אלו הוצאו מקו החזית לאחר שספגו אבדות קשות במהלך המערכה על נורמנדי. מלבד שרידי שתי דיוויזיות האס אס, נמצאו באזור ארנהם גם מספר יחידות גרמניות קטנות יותר, בהם יחידות של בסיסי אימונים.
- דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית – לפי מקורות שונים, כללה הדיוויזיה עד כ־6,000 חיילים בעת הקרב תחת פיקודו של ולטר הרצר.
- דיוויזיית פאנצר אס אס העשירית – שרידי הדיוויזיה כללו 1,000–2,000 חיילים בלבד תחת פיקודו של היינץ הרמל.
- צוות קרב פון טטאו (Kampfgruppe Von Tettau) – צוות קרב מאולתר רב־חיילי, שכלל 7 גדודים מיחידות שונות תחת פיקודו של הנס פון טטאו.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
17 בספטמבר, הנחיתה והמאמץ לכיוון הגשר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבצע החל בהפגזות מסיביות ובפשיטות הפצצה על קווי ההגנה הגרמניים, שביצע חיל האוויר הטקטי השני הבריטי, ועל ידי חיל האוויר השמיני והתשיעי האמריקנים. הללו התמקדו בעמדות נ"מ, ביחידות של חיל מצב ובבסיסים גרמניים. באותו זמן, הגל הראשון של כוחות בעלות הברית סבל מאבדות קלות בלבד בדרכו מבסיסיו בבריטניה ועד ליעד. הראשונים שהגיעו ליעד היו חיילי הפלוגה המוצנחת העצמאית ה־21. הם נחתו ב-12:40 ותפקידם היה לסמן מראש אזורי נחיתה עבור הדאונים והצנחנים בשטחי הנחיתה העיקריים.[1] הנחתת הכוחות המוטסים ביום הראשון למבצע הייתה, בכללה, מוצלחת ונתקלה בהתנגדות מועטה מהצד הגרמני. 331 מטוסים ו־319 דאונים בריטיים, לצד 1,150 מטוסים ו־106 דאונים אמריקנים, הנחיתו כ־20,000 חיילים של בעלות הברית באזור שבין איינדהובן לארנהם.[2] השלב הראשון במאמץ ההנחתה הסתיים לקראת 14:45 כשהכוחות התארגנו יחסית בקלות, והחלו בביצוע המשימות המותכננות להם.
החטיבה המונחתת ה-1 נעה במהירות כדי לאבטח את אזורי הנחיתה. הגדוד ה-2, רגימנט דרום סטפורדשייר עבר לוולפהזה, הגדוד ה-1, רגימנט הגבול אבטח את DZ 'X', פרס את הפלוגות שלו סביב ה-DZ וב-Renkum, והגדוד ה-7, רגימנט הגבול הסקוטי של המלך עברו לאבטח את DZ 'Y'. כאן, הם ארבו לגדוד האס אס Wach ההולנדי כשפנה לכיוון ארנהם מאדה. יחידות של מפקדת התותחנים והדיוויזיה הנוחתים פנו לוולפהזה ואוסטרבייק, שם הקימו קציני רפואה עמדת סיוע רגימנטלית בביתה של קייט טר הורסט.
בעוד החטיבת המונחתת ה-1 נעה מאזורי הנחיתה, חטיבת הצנחנים ה-1 התכוננה לצאת מזרחה לכיוון הגשרים, כאשר לאטברי ופלוגת המפקדה שלו עוקבים אחר פרוסט במסלול האריה. אף על פי שכמה ג'יפים של גדוד הסיור אבדו בטיסה, הפלוגה התגבשה בעוצמה ונסעה בנתיב הנמר.
הגרמנים הופתעו ונתפשו בלתי מוכנים במתקפת הפתע של בעלות הברית, ובתחילה נכנסו לבלבול. מודל, מפקד קבוצת ארמיות B סבר בטעות שהצנחנים נועדו ללכוד אותו, והרחיק את מפקדת הארמייה שלו ממלון טפלבורג שבאוסטרבייק כ-10 ק"מ, לעיר דוטינכם שממזרח לארנהם, משם פיקד אישית על הקרבות.[3] דיוויזיית פאנצר אס אס העשירית נשלחה 15 ק"מ דרומה משם, במטרה לתקוף את כוחות הצנחנים האמריקנים בניימיכן, ולהגן על הפולדר בין נהר הריין התחתי לנהר הוואל). דיוויזיית האס אס ה-9 הייתה בעיצומה של הכנות לחזרה לגרמניה והרמל היה בברלין וניסה להשיג עוד אנשים ואספקה ליחידה שלו. הוא קיבל מיד פקודה לחזור לארנהם בזמן שהדיוויזיה שלו החלה להכין את כוחותיה לקרב. אוברשטורמפיהרר לודוויג שפינדלר - מפקד גדוד ארטילריה משוריינת אס אס ה-9 - ארגן במהירות קבוצת קרב קטנה בת 120 איש בלבד, אך שילבה 16 יחידות נפרדות במהלך הקרב). בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הוא קיבל פקודה להתקדם מערבה לאוסטרבייק ולהקים קו חסימה כדי למנוע מהבריטים להגיע למרכז ארנהם.
גדוד הסיור בן 40 כלי רכב של דיוויזיית האס אס ה-9 בפיקודו של האופטשטורמפיהרר ויקטור גראבנר קיבל פקודה לרדת דרומה לניימכן, ולחצות את גשר ארנהם בשעת בין ערביים, אולם בתחילה לא נצטוו יחידות לאבטח את הגשר עצמו. קוסין, מפקד חיל המצב של ארנהם, נהרג על ידי אנשי גדוד הצנחנים ה-3 כשדהר לעבר מפקדתו, ומותו הוביל להתמוטטות הפיקוד הגרמני. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות קיבלו גדוד הסיור של דיוויזיית האס אס ה-10 פקודה לאבטח את הגשר. בזמן הנחיתות הייתה במקום יחידה מאורגנת אחת בלבד שהתנגדה להתקדמות בעלות הברית לעבר הגשרים (גדוד ההדרכה ה-16 של האס אס חנה בוולפהזה) ומפקדם – ספ קראפט – פעל במהירות להקמת מסך חסימה ממערב לאוסטרבייק.
התקדמות בעלות הברית נתקלה במהירות בצרות. גדוד הסיור נקלעה למארב מהאגף הצפוני של קו החסימה של קראפט ונסוגה. גדודי הצנחנים ה-1 וה-3 נבלמו גם הם על ידי ההגנות של קראפט ובילו את שארית היום בתקיפת הקו שלו. גדוד הצנחנים ה-3 יצא דרומה ועצר באוסטרבייק במשך רוב הלילה בעוד גדוד הצנחנים ה-1 המשיך צפונה אך פגע בכוחותיו של שפינדלר ולא הצליח להגיע לכביש ארנהם-אדה. במקום זאת החליט דובי לנטוש את התוכנית המקורית שלו ולצאת לכיוון הגשר כדי לסייע לפרוסט במקום זאת. הגדוד יצא דרומה לתוך אוסטרבייק בן לילה. רק גדוד הצנחנים ה-2 לא נתקל בהתנגדות, ועקף את ההגנות שעדיין לא הגיעו עד הנהר. הם הואטו על ידי אזרחים הולנדים מריעים ולא הגיעו לגשרים עד לקראת סוף היום. גשר הרכבת פוצץ על ידי מהנדסים גרמנים כאשר בעלות הברית התקרבו אליו וגשר הפונטון חסר את החלק המרכזי שלו. בשעת בין ערביים, אנשי פלוגה בפיקודו של מייג'ור דיגבי טת'ם-וורטר צפו בכוחו של גראבנר חוצה את הגשר, בדרכם לניימכן. רוב הגדוד ויחידות תומכות שונות - כולל שני ג'יפים של הגדוד של גוג, ארבעה תותחי 6 ליטראות, מפקדת הבריגדה (ללא לאטברי), והמהנדסים המלכותיים (בסך הכל מונים כ-740 איש) - עברו למרכז ארנהם עם רדת הלילה.
בעקבות הבלבול של הפקודות הגרמניות, הצליחו הבריטים לאבטח את הקצה הצפוני הבלתי מוגן של גשר הכביש. לוטננט ג'ק גרייבורן הוביל ניסיון לאבטח את הקצה הדרומי של הגשר אך הניסיון לא צלח, וניסיון מאוחר יותר באמצעות להביור הצליח רק להדליק את הקורות הצבועות של הגשר. עם זאת, הבריטים הצליחו לתקן את עמדתם והדפו במהירות את גדוד הסיור ה-10 של האס אס ויחידות גרמניות אחרות כשהגיעו לאבטח את הגשר.
ההתקדמות של בעלות הברית נפגעה קשות על ידי תקשורת לקויה בשלבים ראשוניים חיוניים אלה. טווח מכשירי הקשר של הצנחנים הוגבל באופן מיידי על ידי השטח המיוער וככל שהגדודים התקדמו הם איבדו קשר עם מפקדת הדיוויזיה באזורי הנחיתה. במהלך תשעת הימים הקרובים, תקשורת רדיו בתוך הדיוויזיה, עם המטה של בראונינג בניימכן, עם הקורפוס ה-30 ועם המפקדות בבריטניה תהיה לסירוגין ולא אמינה, ותפגע קשות ביחידות הבריטיות. יוני דואר אף שימשו ליצירת קשר עם בריטניה. חלקית כתוצאה מהמגבלה הזו, ארקהארט החליט ללכת בעקבות חטיבת הצנחנים ה-1 וליצור קשר עם לאטברי. כאשר מצא את מפקדת החטיבה בנתיב האריה, הודיע לו מייג'ור היברט, שבאותו זמן עדיין היה בדרך לגשר, שלאטברי עצמו מבקר בגדוד ה-3. ארקהארט עקב אחרי לאטברי לשם, אך לאחר מכן לא הצליח לחזור למפקדת הדיוויזיה במשך יומיים.
18 בספטמבר, קרבות סביב הגשר[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שחר היום השני, המשיכה דיוויזיית הפאנצר ה-9 של האס אס לתגבר את קו החסימה הגרמני. היחידה של קראפט נסוגה בלילה והצטרפה לקו של שפינדלר, בפיקודו. כוחו של שפינדלר הפך כעת כל כך גדול ככל שיותר אנשים ויחידות הגיעו לחזית החדשה, שהוא נאלץ לפצל אותה לשתי קבוצות קרב: קבוצת קרב אולוורדן וקבוצת קרב הארדר. קו ההגנה חסם כעת את כל הצד המערבי של ארנהם ובדיוק סגר את הפער שניצל פרוסט לצד הנהר בערב הקודם.
במהלך הלילה, גדודי הצנחנים ה-1 וה-3 חצו דרומה עד למסלול אריה המקורי של גדוד הצנחנים ה-2, בתקווה ללכת בעקבותיהם למרכז ארנהם. הם התקרבו לקו הגרמני בפאתי העיירה לפני האור ובמשך מספר שעות ניסו להילחם ולפרוץ דרך העמדות הגרמניות. הכוח של שפינדלר - שתוגגבר ללא הרף - היה חזק מכדי לחדור בעדו, ובשעה 10:00 נעצרה ההתקדמות הבריטית. אחר הצהריים נערכה מתקפה מתואמת יותר, אך גם היא נהדפה. ארקהארט ניסה לחזור למטה הדיוויזיה שלו באוסטרבייק, אך נותק ונאלץ לתפוס מחסה בגג של משפחה הולנדית עם שני קצינים אחרים. לאטברי נפצע ונאלץ גם הוא להסתתר.
בגשר הכביש, כוחות גרמנים של דיוויזיית האס אס ה-9 כיתרו במהירות את הגדוד של פרוסט, וניתקו אותו משאר הדיוויזיה. בסביבות השעה 09:00, גדוד הסיור ה-9 של האס אס פנה חזרה לעבר ארנהם מדרום לנהר, לאחר שהגיע למסקנה שאין בו צורך בניימכן. אף על פי שידע על הכוחות הבריטיים בגשר, הוא ניסה לחצות בכוח. בקרב שנמשך שעתיים כתוצאה מכך, הוא הוכה בחזרה עם הפסדים כבדים; 12 מתוך 22 המשוריינים של הגדוד שהיו מעורבים בהסתערות הושמדו או הוצאו מפעולה והמפקד שלו, ויקטור גראבנר, נהרג בפעולה. התקפות גרמניות נמשכו סביב ההיקף הבריטי בגשר ארנהם למשך שארית היום, אך הבריטים המשיכו להחזיק בעמדותיהם.
בשטחי הנחיתה, הודיע ראש הסגל של ארקהארט לוטננט קולונל צ'ארלס מקנזי לבריגדיר היקס שבהיעדרם של ארקהארט ולאטברי, הוא ממלא מקום מפקד הדיוויזיה. מקנזי גם יעץ לו לשלוח את אחת מיחידותיו - דרום סטפורדשייר (שלא הייתה שלמה וחיכתה לתגבור בהנחתה השנייה) - לארנהם כדי לעזור בהתקדמות לגשר. הדרום סטפורדשייר יצאו בבוקר והתחברו לגדוד הצנחנים ה-1 בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
כוחות גרמנים החלו לגשש את הגנות החטיבה המונחתת ה-1 במהלך הבוקר. יחידות של צוות הקרב פון טטאו תקפו את עמדות הגבול; אנשי בית הספר למש"ק של האס אס כבשו את רנקום וחיילי הקריגסמרינה זינבו בבריטים כל היום כשהם נסוגו. קרבות קלים פרצו סביב LZ 'X' אך לא מספיק כדי להפריע ברצינות לנחיתה של הדאונים שם. ב-DZ 'Y', גדוד האס אס Wach ההולנדי נלחם עם רגימנט הגבול הסקוטי של המלך, ואיים להכשיל את הגעת ההנחתה השנייה. התמוטטות התקשורת גרמה לכך שאי אפשר היה להזהיר את המטוסים. באותה מידה, לא הייתה דרך לדיוויזיה לדעת שכוחות ההנחתה השנייה התעכבו בגלל ערפל קרקע באנגליה. לפיכך, הגעתה של חטיבת הצנחנים ה-4 בפיקודו של בריגדיר האקט ועוד כמה כוחות ארטילריה לאזורי הנחיתה איחרו מספר שעות. כשהצנחנים אכן הגיעו לאחר השעה 15:00, הם נתקלו באש נ"מ. כמה צנחנים נהרגו בזמן שמטוסים הופלו ושטח השדה שעליו נחתו נשרף. אף על פי כן, הגעתה של חטיבה מלאה הכריעה את ההולנדים שהוקפו ונכנעו בהמוניהם.
למרות הכישלונות, היחידות התאספו עם נפגעים קלים בלבד, אך הנסיבות המשתנות בארנהם הביאו לכך שתפקידיהן שונו במהירות. גדוד הצנחנים ה-11 ושאר הגדוד של דרום סטפורדשייר נשלחו מיד לארנהם כדי לסייע בניסיון הפריצה אל הגשר, שם חברו לגדודי הצנחנים 1 ו-3 לאחר רדת החשיכה. החלטתו של היקס לשלוח את גדוד הצנחנים ה-11 לארנהם (ובכך החלישה את חטיבת הצנחנים ה-4), הרתיעה את האקט, שמחה נגד היקס ללא הועיל. עם זאת, הוא קיבל את הפיקוד על רגימנט הגבול הסקוטי של המלך, שנעו לעבר LZ 'L' כדי לאבטח אותו לנחיתה ביום שלישי. גדודי הצנחנים ה-10 וה-156 נעו צפונה לקו הרכבת כדי לתפוס את עמדות ההגנה המתוכננות שלהם מצפון-מערב לארנהם, אך הגורמים המובילים של גדוד הצנחנים 156 יצרו קשר עם קו החסימה הראשי של האס אס ה-9 לאחר רדת החשיכה ונסוגו ללינת לילה.
זמן קצר לאחר שגל ההנחתה השני הגיע, בוצעה הצנחת האספקה הראשונה על LZ 'L'. אף על פי שרוב האספקה הגיעה, ניתן היה לאסוף רק כמות קטנה מכיוון שהאזור לא היה בשליטה בריטית מלאה. תקשורת הרדיו הלקויה גרמה לכך שלא ניתן היה להתריע בפני ה-RAF ואזורי הצנחה לא מאובטחים היוו בעיה גדולה בימים הבאים.
19 בספטמבר, נחיתות נוספות והתקפת הנגד הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהגיעו הגדוד של דרום סטפורדשייר וגדוד הצנחנים ה-11 לעמדות גדוד הצנחנים ה-1 וה-3 באזורים המערביים של ארנהם, קיוו הבריטים שיהיו להם מספיק כוחות לפרוץ לעמדתו של פרוסט בגשר. לוטננט קולונל דובי מגדוד הצנחנים ה-1 תכנן לתקוף לפני אור ראשון אך דיווח שגוי המצביע על כך שהגשר נפל הוביל לביטול המתקפה. עד שהדיווח תוקן האור הראשון לא היה רחוק, אבל, עם תגבור בגשר בראש סדר העדיפויות, ההתקפה הייתה חייבת להימשך. ההתקדמות החלה בחזית צרה בין קו הרכבת מצפון לנהר מדרום. גדוד הצנחנים ה-1 יוביל, תוך שהוא נתמך על ידי שרידי גדוד הצנחנים ה-3, כשבאגף השמאלי ה-2 הדרומי סטפורדשייר וגדוד הצנחנים ה-11 אחריו. ברגע שעלה האור, גדוד הצנחנים ה-1 זוהה ונבלם באש מקו ההגנה הגרמני הראשי. לכוד בשטח פתוח ותחת אש כבדה משלושה צדדים, התפרק גדוד הצנחנים ה-1 ומה שנותר מגדוד הצנחנים ה-3 נהדף לאחור.
הגדוד ה-2 של דרום סטפורדשייר נותקו באופן דומה ונשמרו לכ-150 איש, כשהם התגברו עד הצהריים. גדוד הצנחנים ה-11 - שעד כה לא היה מעורב עמוק בלחימה - נותר עתה המום בעמדות חשופות תוך ניסיון לכבוש קרקע גבוהה מצפון. לוחמי דרום סטפורדשייר ניסו באופן דומה להבטיח את השליטה בשטח הגבוה אך גורשו. ללא תקווה לפרוץ דרך, 500 האנשים הנותרים מארבעת הגדודים הללו נסוגו מערבה לכיוון הכוח הראשי, 5 ק"מ משם באוסטרבייק. כשהם התקרבו לאוסטרבייק פגש אותם לוטננט קולונל שריף תומפסון, מגדוד התותחנים הקלים ה-1 של איירלנדינג, שריכז את רוב האנשים למסך הגנה תחת מייג'ור רוברט קיין 800 מטר לפני עמדות הארטילריה שלו. הקרב נתן לארקהארט את ההזדמנות להימלט ממקום מחבואו והוא הצליח לחזור למפקדת הדיוויזיה במלון הרטנשטיין באוסטרבייק, שם הצליח לראשונה ללמוד את היקף הכוחות הגרמנים שניצבו מולם. בבריטניה, ערפל קרקע שוב סיכל את התגבור. 35 דאונים של גל ההנחתה השלישי הנושאים את האלמנטים המוטסים של הכוח הפולני התעכבו בהמראה וכל חטיבת הצנחנים לא הצליחה להמריא כלל. היו לכך השלכות חמורות בשטח כאשר הדאונים המושהים יגיעו.
מצפון לקו הרכבת, גדודי הצנחנים 156 ו-10 התחברו לקו ההגנה הגרמני כשניסו לתפוס את הקרקע הגבוהה ביערות מצפון לאוסטרבייק. ההתקדמות של שני הגדודים נבלמה מול עמדות הגרמנים המוגנות היטב ועד אחר הצהריים המוקדמות הם לא התקדמו יותר מעמדותיהם המקוריות. ארקהארט - שהבין את הצורך לנקוט עמדה הגנתית יותר ולמנוע את ניתוק שני הגדודים מצפון למסילת הרכבת - הורה להם לסגת בחזרה לוולפהזה ואוסטרבייק. ביצוע נסיגה קרבית כאשר הגרמנים מצוות קרב קראפט רדפו אחריהם מקרוב, והיחידות נסוגו לאחור על פני LZ 'L', מוגנים על ידי רגימנט הגבול הסקוטי של המלך שהמתינו לבואם של אלמנטים נישאים בדאונים של חטיבת הצנחנים הפולנית. קרבות קשים התפתחו כשהדאונים הגיעו באמצע הנסיגה והאבידות הפולניות היו כבדות. כל ארבע היחידות של בעלות הברית נסוגו דרומה ומערבה לכיוון מעברי הכבישים מעל למעבר הרכבת התלול באוסטרבייק ובוולפהזה והתאספו ביחידות אד-הוק ביער בצד הדרומי, שם בילו רובם את הלילה. כמה יחידות גרמניות עקבו אחריהם על פני מסילת הברזל וגדוד אס אס הגיע לוולפהזה, אך נעצר כאשר הוא נפגע על ידי הלופטוואפה.
אחר הצהריים, ה-RAF טס במשימת האספקה הגדולה הראשונה שלו, תוך שימוש ב-164 מטוסים כדי להטיס 350 טונות של אספקה לבריטים. הגרמנים - שציפו למאמצי אספקה מחודשת - העבירו חמש סוללות נ"מ לאזור במיוחד כדי לתקוף את הטיסות הללו, וכשה-RAF הגיע לאזור, הם הצליחו להפיל 10 מטוסים. למרות אומץ ליבם של הטייסים (סגן טיסה דייוויד לורד קיבל את צלב ויקטוריה לאחר המוות), הכוחות המוטסים השיגו רק 28 טונות של אספקה. ה-Dropzone - Supply DZ 'V' - עדיין היה בידיים גרמניות (הבריטים לעולם לא הגיעו לאזור זה במהלך הקרב) ושום הודעה לא הגיעה לבריטניה להסביר זאת. בגשר המשיכו כוחותיו של פרוסט להחזיק אך ללא אספקה או תגבורת עמדתם הלכה ונחלשה. הגרמנים - כשהבינו שסביר להניח שהתקפות חי"ר לא יסירו את המגינים העקשנים - החלו להרוס באופן שיטתי את הבתים שבהם היו הבריטים באמצעות טנקים, ארטילריה ומרגמות. בהיעדר כיסוי אווירי כלשהו של בעלות הברית, היה יכול הלופטוואפה לבצע גיחות צליפה גם על הבתים הכבושים הבריטיים.
20 בספטמבר, סיום הלחימה בגשר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב זה, הדיוויזיה המוטסת הראשונה הייתה חלשה מכדי לנסות להגיע לפרוסט בגשר. שמונה מתוך תשעת גדודי החי"ר היו מפורקים או מפוזרים קשות ורק אחד - גדוד 1, רגימנט הגבול - עדיין היה קיים כיחידה. ארקהארט קיבל את ההחלטה הקשה לנטוש את גדוד הצנחנים ה-2 שיסתדר בעצמו. על ידי יצירת היקף הגנתי סביב אוסטרבייק ואבטחת מעבר המעבורת בדרייל, קיווה ארקהארט להחזיק מעמד עד שהקורפוס ה-30 יוכל להגיע אליהם ולהקים ראש גשר חדש מעל הריין.
הצד המזרחי של ההיקף החדש הזה היה יציב למדי לאחר הנסיגה של היום הקודם מארנהם, עם יחידות אד-הוק רבות תחת מפקדי פלוגות שהגנו על הגישות לאוסטרבייק. מייג'ור ריצ'רד לונסדייל קיבל את הפיקוד על היחידות המרוחקות ועמדותיהם עמדו בהתקפות גרמניות כבדות לפני שנסוגו חזרה למתחם הדיוויזיה הראשי. גזרה זו סומנה מאוחר יותר לכוח לונסדייל והיא נשארה קו ההגנה הראשי בהיקף הדרום מזרחי. רגימנט הגבול החזיק את רוב הקצה המערבי של העיירה, כאשר יחידות מפוזרות מילאו את הפערים מצפון. ככל שיותר יחידות נסוגו לאזור ההגנה החדש, הן אורגנו מחדש כדי להקים היקף בצורת אגודל תוך שימוש ב-Nederrijn כבסיסו הדרומי.
היחידות המעורבות בוולפהזה החלו לסגת אחורה בבוקר, אך כמה מהם כותרו ונלכדו, כולל כוח אחד של 130 איש. 150 חיילים מגדוד הצנחנים ה-156 - בראשות האקט עצמו - כותרו ותפסו מחסה בשקע כ-440 מטר מערבית להיקף אוסטרבייק. הלוחמים פרצו מהשקע בשעות אחר הצהריים המאוחרות וכ-90 מהם הגיעו לעמדות רגימנט הגבול.
הצנחת האספקה של אחר הצהריים הייתה מעט יותר טובה מזו של היום הקודם. אף על פי שהגיעה הודעה לבריטניה להסדיר אזור הטלה חדש ליד מלון הרטנשטיין, כמה מטוסים טסו ל-LZ 'Z' שם נפלה אספקתם לידיים גרמניות. באוסטרבייק, הגרמנים השתמשו בלוחות סימון בריטיים ונורות כדי למשוך את המטוסים לעמדותיהם והמטוסים לא הצליחו להבחין בין אזורי ההצנחה המדויקים. עשרה מתוך 164 המטוסים המעורבים הופלו סביב ארנהם כאשר רק 13% מהאספקה הגיעה לידיים בריטיות.
בגשר, פרוסט הצליח סוף סוף ליצור קשר רדיו עם מפקד הדיוויזיה שלו ארקהארט וקיבל את הבשורה הקשה שתגבור כוחו מוטל בספק. זמן קצר לאחר מכן, בערך בשעה 13:30, פרוסט נפצע ברגליו מפצצת מרגמה והפיקוד הועבר למייג'ור גוך. למרות ההגנה העיקשת שלהם על הבניינים המעטים שעדיין החזיקו, בשעות אחר הצהריים המאוחרות הפכה העמדה הבריטית לבלתי נסבלת. כאשר אש אחזה ברבים מהבניינים בהם טופלו הפצועים, אורגנה שביתת נשק של שעתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות והפצועים (כולל פרוסט) נלקחו בשבי. במהלך הלילה, כמה יחידות הצליחו להחזיק מעמד עוד קצת ומספר קבוצות ניסו לפרוץ לכיוון אוסטרבייק, אף על פי שכמעט כולן, כולל מייג'ור היברט, נשבו.
עד השעה 05:00 ביום חמישי בבוקר פסקה כל ההתנגדות בגשר. בשעות האחרונות של המאבק נשלחה הודעת רדיו מהגשר. הוא לא נקלט על ידי הבריטים אלא נשמע על ידי הכוחות הגרמניים, שזכרו כי הוא הסתיים במשפטים: "ללא תחמושת. אלוהים ישמור את המלך".
21 בספטמבר, הצנחת הכוחות הפולנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך כל הבוקר, לכדו הגרמנים ניצולים בריטים שהסתתרו סביב גשר ארנהם. לקח להם מספר שעות כדי לפנות את הגשר מהפסולת, מה שאפשר לשריון הגרמני לחצות ולחזק את ניימכן. באופן מכריע, הבריטים החזיקו את הגשר מספיק זמן כדי לאפשר לכוחות הדיוויזיה המוטסת ה-82 ודיוויזיית המשמר המשוריינת לכבוש את גשר ניימכן בעבודה משותפת. כשההתנגדות בגשר נמחצה, היו לגרמנים חיילים זמינים נוספים להטיל לקרב באוסטרבייק, אם כי זה השתנה לפתע אחר הצהריים.
לאחר עיכוב במזג האוויר, הצליחו לבסוף גדודי חיל הרגלים המוצנח של חטיבת הצנחנים הראשונה (הפולנית) של סטניסלב סוסבובסקי להמריא באנגליה. 114 מטוסי C-47 המריאו אך 41 מטוסים פנו לאחור לאחר שמפקדת נושאת הכוחות החליטה שיהיה מסוכן מדי להצניח אם המטוסים יתעכבו זמן רב מדי. השאר נלחצו; לא היו להם את קודי השידור הנכונים והם לא הבינו את ההודעות. אחת ההודעות הבודדות שיצאו מארנהם הזהירה את הפולנים ש-DZ 'K' אינו מאובטח ולנחות במקום זאת על הפולדר ממזרח לדריאל, שם עליהם לאבטח את המעבורת Heveadorp על הגדה הדרומית של הריין. הפולנים צנחו תחת אש בשעה 17:00 וספגו אבדות אך התאספו בסדר תקין. כשהם התקדמו לגדת הנהר, גילו שהמעבורת נעלמה; איש המעבורת הטביע אותו כדי למנוע מהגרמנים את השימוש בו.
הגעתם של הפולנים הפיגה את הלחץ על הבריטים כשהגרמנים נאלצו לשלוח כוחות נוספים מדרום לנהר הריין. מחשש להתקפה על הקצה הדרומי של גשר הכביש או על כביש ניימכן, גדוד של דיוויזיית הגרנדיר אס אס ה-34, גדוד המקלעים ה-47 וקבוצות קרב נוספות עברו את הנהר בן לילה.
באוסטרבייק, עמדות ההגנה אוחדו ואורגנו לשני אזורים. היקס פיקד על הצד המערבי והצפוני של ההיקף, והאקט, לאחר מנוחה מסוימת, על החזית המזרחית. ההיקף לא היה קו הגנה שלם אלא אוסף של כיסי הגנה בבתים ובתעלות שועל המקיפים את מרכז אוסטרבייק, כשבמרכזו מטה הדיוויזיה במלון הרטנשטיין. ההיקף היה בערך 4.8 ק"מ מסביב והוגן על ידי כ-3,600 איש. למרות מאמציהם של הגרמנים, הקו נשאר כמעט ללא שינוי במשך חמשת הימים הבאים, אף על פי שגרמנים מבית הספר לנגדיך הרמן גרינג תקפו את עמדות רגימנט הגבול בצד המערבי ליד הריין, ואילצו אותם לנטוש קרקע גבוהה חשובה אסטרטגית המשקיפה על אוסטרבייק. התגבורת הגדולה ביותר לבריטים הנצורים הייתה היכולת ליצור קשר עם יחידות ארטילריה קדמיות של הקורפוס ה-30. נוצר קשר רדיו עם הגדוד הבינוני ה-64, הארטילריה המלכותית, אשר הצליחו להטיל ירי פגזים כבדים ומדויקים על עמדות גרמניות סביב ההיקף. קישור הרדיו למפקדת הסוללה שימש גם כקו התקשורת הראשי לקורפוס ה-30. כה חשובה הייתה האש הארטילרית שסיפק הגדוד הבינוני ה-64, שלאחר מכן ארקהארט לחץ (ללא הצלחה) כדי שהגדוד יוכל לענוד את תג הפגסוס המוטס על מדיו.
הבריטים היו עדים לצניחה הפולנית אך לא הצליחו ליצור קשר באמצעות רדיו ולכן שחיין (טוראי ארנסט הנרי ארצ'ר) נשלח דרומה לנהר הריין. הבריטים תכננו לספק רפסודות למעבר נהר באותו לילה, שכן הפולנים היו לחוצים נואשות בגדה הצפונית. הפולנים המתינו על הגדה הדרומית, אך עד השעה 03:00 לא נראו שום רפסודות והם נסוגו לדריל כדי לתפוס עמדות הגנה.
22 בספטמבר, הקרב באוסטרבייק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן לילה, הגרמנים מדרום לנהר יצרו קו חוסם לאורך מסילת הברזל, שהתחבר לדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-10 מדרום וטיהרו את גשר הכביש מהפולנים. אולם, הפולנים היו חפורים היטב בדריל, והשריון הגרמני לא היה מסוגל לתמרן מהכבישים הראשיים כדי לתקוף אותם. תקוות התעוררו כאשר שלוש מכוניות משוריינות של פרשי הבית מהקורפוס ה-30 הצליחו לעקוף את ההגנות הגרמניות באי ולהתחבר לכוחו של סוסבובסקי. לאחר רדת החשיכה, עקבו אחריהם טנקים של משמר הדרגונים ה-4/ה-7 המלכותי וחיל רגלים של הגדוד ה-5 של הרגימנט הקל של דוכס קורנוול. ואילו מאחוריהם, שאר דיוויזיית ווסקס ה-43 עשתה את דרכה במסדרון צר.
באוסטרבייק נמשכו קרבות כבדים סביב ההיקף. הפגזה עזה וצלפים הגדילו את מספר הנפגעים בעמדות הסיוע בבתי המלון ובבתי העיירה. ביטריך הורה להגביר את ההתקפות ולהרוס את ראש הגשר הבריטי מצפון לנהר הריין, ובשעה 09:00 החלו ההתקפות הגדולות עם תקיפות צוותי הקרב השונים של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-9 ממזרח ויחידות צוות הקרב פון טטאו מהמערב. היו רק הישגים קטנים אך בעקבות התקפות אלו נערכו התקפות סימולטניות אחר הצהריים כאשר הגרמנים ביצעו מהלכים נחושים בקצה הצפוני והמזרחי. מצפון, הם הצליחו להסיג לזמן קצר את רגימנט הגבול הסקוטי של המלך לפני שהאחרונים תקפו נגד ותפסו מחדש את עמדותיהם. אולם ארקהארט הבין את חוסר התוחלת בהחזקת קו העצים חסר החשיבות הטקטית והורה ליחידות בצפון לסגת אחורה ולהגן על קו קצר יותר. ממזרח, שרידי גדוד הצנחנים ה-10 כמעט הושמדו בעמדתם הקטנה על כביש ארנהם הראשי, אך הגרמנים לא הצליחו להשיג הישג משמעותי.
שניים מקציני המטה של ארקהארט שחו במהלך היום בריין ויצרו קשר עם המטה של סוסבובסקי. נקבע כי יש לספק שש סירות גומי בגדה הצפונית כדי לאפשר לפולנים לחצות את הנהר ולהיכנס להיקף אוסטרבייק. באותו לילה התוכנית הופעלה אך הכבל שנועד להעביר את הסירות נשבר והמשוטים הקטנים לא הספיקו לחתור על פני הנהר הזורם במהירות. רק 55 פולנים עברו את הנהר לפני השחר ורק 35 מהם הגיעו אל ההיקף.
23 בספטמבר, הקרב על ראש הגשר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לודוויג שפינדלר נצטווה לשנות את התקפותיו דרומה יותר כדי לנסות להרחיק את הבריטים מהנהר, לבודד את הבריטים מכל תקווה לתגבור ולאפשר את השמדתם. עם זאת, למרות מאמציהם, הם לא הצליחו, אם כי הארטילריה וההתקפות המתמידות המשיכו לשחוק את ההגנות הבריטיות עוד יותר.
הפסקה במזג האוויר אפשרה ל-RAF לטוס סוף סוף במשימות קרב נגד הכוחות הגרמניים המקיפים את אנשיו של ארקהארט. מטוסי הוקר טייפון ו-P-47 ת'נדרבולט הפגיזו עמדות גרמניות לאורך היום ומדי פעם ניהלו דו-קרב עם הלופטוואפה מעל שדה הקרב. חיל האוויר המלכותי ניסה לבצע את טיסת האספקה האחרונה שלהם מבריטניה בשבת אחר הצהריים, אך איבד שמונה מטוסים עבור הכוחות המוטסים ברווח קטן. כמה מאמצי אספקה קטנים נעשו משדות תעופה של בעלות הברית באירופה במהלך היומיים הבאים, אך עם השפעות מועטות.
מדרום לנהר התכוננו הפולנים למעבר נוסף. באותו לילה, הם חיכו להגעת ספינות סער מהקורפוס ה-30, אך אלה הגיעו רק לאחר חצות, ורבות מהן היו ללא משוטים. המעברים החלו בשעה 03:00, עם תמיכה באש של דיוויזיית ווסקס ה-43. במהלך שעות החשיכה הנותרות, רק 153 לוחמים הצליחו לחצות - פחות מ-¼ מהתקוות לתגבורת.
24 בספטמבר, קריסת המערך הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר ביקר הורוקס בעמדות הפולניות בדריל כדי לראות את החזית בעצמו. מאוחר יותר, הוא ערך ועידה בהשתתפות בראונינג, מייג'ור-גנרל אייבור תומאס מהדיוויזיה ה-43 (ווסקס) וסוסבובסקי בוולבורג. בפגישה שנויה במחלוקת בה הוצא סוסבובסקי פוליטית, הוחלט כי יתבצע ניסיון מעבר נוסף באותו לילה. כאשר הגרמנים ניתקו את כביש האספקה הצר ליד ניימכן מאוחר יותר באותו יום, נראה כי הורוקס הבין את חוסר התוחלת של המצב ונערכו תוכניות להסיג את הדיוויזיה המוטסת הראשונה.
באוסטרבייק המצב היה נואש; האקט נפצע בבוקר ונאלץ לוותר על הפיקוד המזרחי. ה-RAF ניסה לספק תמיכה צמודה סביב ההיקף שרק סייעה בהחזקת המתחם, אך הפגזה וצליפה הגדילו את האבדות משעה לשעה. תחנות הסיוע התמלאו על ידי 2,000 נפגעים בריטים, גרמנים והולנדים. מכיוון שעמדות סיוע רבות היו בקו החזית, בבתים שהשתלטו עליהם מוקדם יותר בקרב, נוצר המצב המוזר שבו נפגעים פונו קדימה ולא אחורה. ללא פינוי, הפצועים נפצעו לעיתים קרובות שוב וחלק מהעמדות החליפו ידיים בין הבריטים לגרמנים מספר פעמים כאשר נלחמו על ההיקף.
במהלך הלחימה סביב אוסטרבייק, התקיימו הפסקות אש קצרות ומקומיות סביב עמדות הסיוע כדי לאפשר לפצועים להגיע אליהם, אך ביום ראשון ביקש קולונל גרים ווראק - קצין הרפואה הבכיר - רשות מארקהארט לארגן הפסקת אש. ווראק נלקח לראות את ביטריך שהסכים והציע לווראק אספקה רבה ככל שיכול היה לשאת. בין השעות 15:00–17:00 החלה הפסקת אש כללית סביב ההיקף וכ-450 פצועים באלונקות ופצועים מהלכים פונו מההיקף. הגרמנים השתמשו בג'יפים ובאמבולנסים על מנת לקחת מקרים חמורים היישר לבית החולים סנט אליזבת בארנהם, שם עבדו יחד צוות רפואי בריטי, גרמני והולנדי.
באותו לילה, בעלות הברית בצד הדרומי של הנהר ניסו לבצע מעבר נוסף. התוכנית קראה לגדוד ה-4 של רגימנט דורסט ולגדוד הצנחנים הפולני ה-1 לעבור בשעה 22:00 באמצעות סירות ורכבי DUKW. סוסבובסקי זעם על כך שנאלץ לוותר על השליטה באחד מגדודיו וחשב שהתוכנית מסוכנת אך התנגדותו נדחתה. הסירות הגיעו רק 1:00 לפנות בוקר, וכמה מהם הושמדו או אבדו בדרך; בשינוי התוכנית של הרגע האחרון, הוחלט כי רק לוחמי רגימנט דורסט יעברו. הסירות הקטנות, ללא צוותים מיומנים, הזרם החזק והבחירה הגרועה של אתר הנחיתה בגדה הצפונית גרמו לכך שמבין 315 האנשים שניסו לחצות, רק קומץ הגיע לקווים הבריטים בצד השני. ה-DUKW ורוב הסירות נחתו רחוק מדי במורד הזרם ולפחות 200 איש נלכדו בשבי.
25 בספטמבר, הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הלילה, עותק של תוכנית הנסיגה נשלח מעבר לנהר לארקהארט. למרות התוכן המתסכל בעליל, ארקהארט ידע שאין ברירה אחרת, שלח לתומס ברדיו בשעה 08:00 והסכים לתוכנית בתנאי שתצא לפועל באותו לילה. הכוחות המוטסים יצטרכו לסבול יום נוסף בהיקף שלהם. לוחמים נוספים פונו מעמדות הסיוע במהלך היום אך לא הייתה הפסקת אש רשמית ולעיתים הדבר נעשה תחת אש. בשעה 10:00, הגרמנים החלו בהסתערות המוצלחת ביותר שלהם על ההיקף, כשהם תקפו את הקצה הדרום מזרחי עם חיל רגלים שנתמך על ידי טנקי טיגר שזה עתה הגיעו. ההתקפה הזו דחפה את הקווים החיצוניים של המגינים ואיימה לבודד את עיקר הדיוויזיה מהנהר. התקפות נגד חזקות מצד המגינים וירי פגזים מרוכזים מדרום לנהר הדפו בסופו של דבר את הגרמנים.
ארקהארט גיבש את תוכנית הנסיגה שלו על השיטה המוצלחת בה השתמשו בפינוי גליפולי במהלך מלחמת העולם הראשונה. היחידות הצפוניות ביותר ייסוגו ראשונות לאחור, וינועו דרך הקבוצות הדרומיות יותר שלאחר מכן ייסוגו מאחור. טייסי הדאונים יארגנו את הנתיבים לנהר וכל המבצע יכוסה על ידי מטח ארטילרי אינטנסיבי מהקורפוס ה-30. מדרום לנהר הפינוי אורגן ואויש על ידי פלסי הדיוויזיה ה-43 ולוחמי ההנדסה המלכותית הקנדיים, תוך שימוש ברפסודות ובסירות סער. כדי למנוע מהגרמנים ללמוד על המבצע, התוכנית לא הוכרזה עד אחר הצהריים ומספר לוחמים (פצועים בעיקר) נשארו לספק אש חיפוי במשך הלילה. הלוחמים נצטוו לעמעם את המגפיים וכלי הנשק שלהם כדי לעזור להם לעקוף את חדירות הגרמנים להיקף. כמה לוחמים ניצלו את ההזדמנות להתגלח לפני שנסוגו, מה שסיפק דחיפה מורלית למדי.
עד השעה 21:00 החל לרדת גשם כבד, מה שעזר להסוות את הנסיגה. ההפגזה החלה והיחידות החלו לסגת בחזרה לנהר. מחצית מסירות הפלסים היו רחוקות מדי מערבה לשימוש (דיוויזיה 43 שהאמינה בטעות שנקודות המעבר ששימשו את חיילי רגימנט דורסט בלילה הקודם היו בידי הבריטים), והאטה את הפינוי. הגרמנים הפגיזו את הנסיגה, והאמינו שמדובר בניסיון אספקה. בשעה 05:00 הופסקה הפעולה שמא האור המתקרב יאפשר לגרמנים לירות על הסירות בצורה מדויקת יותר. סך הכל פונו 2,163 לוחמים מהכוחות המוטסים, 160 פולנים, 75 לוחמים מרגימנו דורסט ועוד כמה עשרות חיילים מעורבים, אך כ-300 לוחמים נותרו מאחור בגדה הצפונית כאשר המבצע הופסק ו-95 לוחמים נהרגו במהלך הפינוי.
במהלך הבוקר של 26 בספטמבר, הגרמנים הגבירו את התקפותיהם וניתקו את ראש הגשר מהנהר. רק בצהריים הם הבינו שהבריטים נסוגו. בהמשך היום הם ריכזו כ-600 איש, רובם הפצועים בתחנות הסיוע ואלו שנותרו מאחור בגדה הצפונית, וכן כמה כיסי התנגדות שלא היו בקשר רדיו עם מפקדת הדיוויזיה ולא ידעו על הנסיגה.
האבדות בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתשעת ימי הקרב בארנהם נהרגו כ-2,000 חיילי בעלות הברית, חלקם מתו מפצעיהם או מתו בשבי הגרמני לאחר המבצע. מספר זה איננו כולל את חללי הדיוויזיות האמריקניות והבריטיות שלחמו דרומה משם, בגזרות האחרות של מבצע מרקט גארדן.
שיוך החללים ליחידות[4]:
- הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1 – 1,174
- אגד טייסי הדאונים הבריטי (היחידה אליה השתייכו החיילים שאומנו להטיס את דאוני הדיוויזיה המוטסת) – 219
- חטיבת הצנחנים הפולנית העצמאית ה־1 – 92
- חיל האוויר המלכותי הבריטי – 368
- חיל השירותים הבריטי (שאנשיו איישו את מטוסי התובלה הבריטיים עם צוותי האוויר שלהם) – 79
- פיקוד הובלת הגייסות ה־9 האמריקני – 27
- הקורפוס הבריטי ה־30 – 25
מספר ההרוגים הגרמניים המדויק אינו ידוע, האומדן המשוער עומד על 1,300 לפחות.[5] בנוסף לכך, במהלך הקרב נהרגו כנראה גם 453 אזרחים הולנדיים.[6]
בסך הכל, מבין 10,000 חיילי הדיוויזיה המוטסת ה־1 הבריטית, נחלצו ושבו אל קווי בעלות הברית פחות מ־2,200 חיילים, השאר נהרגו או נשבו.[7]
רוב חללי הקרב קבורים בבית הקברות הצבאי ארנהם־אוסטרבייק, שבו היו ב-2009 1,759 קברים, מהם 245 קברי חיילים אלמונים. כ־300 חללים נקברו בבתי קברות אחרים בהולנד, בגרמניה, בבלגיה, בבריטניה ובארצות הברית. חיילים אלה נהרגו בעת הטיסה אל שטח הפעולה בארנהם, בעת שניסו להימלט מנפילה בשבי הגרמני, מתו לאחר שנפלו בשבי או נפטרו לאחר זמן מפצעים שנגרמו להם בקרב.[8]
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלות הברית נסוגו מהגדה הדרומית של הריין והחזית נותרה על "האי" בין נהרות הריין והוואל. הגרמנים תקפו נגד באוקטובר בקרב על מבלט ניימכן ונהדפו; קו החזית באזור נשאר יציב עד לאחר החורף. ראשי הגשר על פני מאס והוואל שימשו בסיס חשוב לפעולות נגד הגרמנים על הריין ומבצע Veritable לתוך גרמניה.
החטיבה הפולנית הועברה לניימכן כדי להגן על נסיגת הכוחות הבריטיים במבצע ברלין לפני שחזרה לאנגליה בתחילת אוקטובר. זמן קצר לאחר מכן, הבריטים הטילו את אשמת הכישלון בארנהם כשעיר לעזאזל על סוסבובסקי והבריגדה הפולנית על, אולי כדי לכסות את מחדליהם. ב-17 באוקטובר, הודיע מונטגומרי לאלן ברוק - ראש המטה הכללי הקיסרי - שהוא מרגיש שהכוחות הפולניים "לחמו בצורה קשה מאוד" בארנהם ושהוא לא רוצה שהם יהיו תחת פיקודו. דייוויד בנט כתב שמונטגומרי כמעט בוודאות ניזונה ממידע שגוי גס שתמך בדעות הקדומות שלו.
חודש לאחר מכן כתב בראונינג מכתב ארוך, ביקורתי מאוד על סוסבובסקי, לסגנו של ברוק. בו, הוא האשים את סוסבובסקי בכך שהוא קשה, בלתי מסתגל, מתווכח ו"מסרב למלא את חלקו המלא במבצע אלא אם כן נעשה הכל עבורו ועבור החטיבה שלו". ייתכן שבראונינג רצה להאשים באופן לא הוגן את סוסבובסקי, אם כי ייתכן שבאותה מידה זו הייתה עבודתם של קציני הדיוויזיה ה-43. בראונינג המליץ להחליף את סוסבובסקי - והציע במקומו את לוטננט קולונל ג'צ'ניק או את מייג'ור טון - ובדצמבר פיטרה אותו ממשלת פולין הגולה, בצעד שנעשה כמעט בוודאות בלחץ בריטי.
קרלו ד'אסטה כתב "סוסבובסקי, קצין מנוסה ומוכשר ביותר, הודח מכיוון שהוא הפך למבוכה לחוסר הכשירות של בראונינג עצמו. לו היו שומעים לעצתו של סוסבובסקי הקרב עשוי היה להסתיים בניצחון, אפילו בשעה האחת עשרה". אף על פי שייתכן שיהיה הוגן לומר שקשה היה לעבוד עמו עם סוסבובסקי, השעיר לעזאזל שלו נחשבת לחרפה על ידי היסטוריונים רבים. בריאן ארקהרט - שעשה כל כך הרבה כדי להזהיר את הממונים עליו מפני הסכנות של ארנהם - תיאר את הביקורת על סוסבובסקי והבריגדה כ"גרוטסקית" ואת פיטוריו כ"מעשה מביש".
קרב ארנהם היווה ניצחון לגרמנים (אם כי הוא התמתן על ידי ההפסדים שלהם דרומה יותר) ותבוסה של הארמייה השנייה. פרשנים והיסטוריונים צבאיים רבים סבורים שהכישלון באבטחת ארנהם לא היה באשמת הכוחות המוטסים (שהחזיקו מעמד זמן רב יותר מהמתוכנן), אלא במבצע כולו. ג'ון פרוסט ציין כי "הטעות הגרועה ביותר הייתה חוסר העדיפות שניתנה לכידת גשר ניימכן" ולא היה מסוגל להבין מדוע בראונינג הורה לבריגדיר גנרל ג'יימס גאווין, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-82 לאבטח את רמת גרוסביק לפני גשר ניימכן. בניתוח שלו של הקרב, האמין מרטין מידברוק ש"כישלונו של בראונינג לתת לדיוויזיה המוטסת ה-82 עדיפות רבה יותר בתפיסת הגשר בניימכן" היה רק מאחורי החולשה של התוכנית האווירית בחשיבותה.
בהערכתו את נקודת המבט הגרמנית בארנהם, רוברט קרשו הגיע למסקנה ש"הקרב על הוואל בניימכן הוכיח את עצמו כאירוע המכריע" וכי ארנהם הפכה לעניין פשוט של בלימה לאחר שהבריטים נסוגו לתוך היקף אוסטרבייק. לאחר מכן, זה היה רק "הצגה צדדית למשבר שנחקק על הוואל". היינץ הרמל טען כי "בעלות הברית נעצרו בדרום מעט צפונית לניימכן - זו הסיבה שבגללה ארנהם יצאה כפי שהיא". גאווין העיר כי "לא היה כישלון בארנהם. אם, היסטורית, נותרה השלכה של כישלון זה היה הכישלון של כוחות הקרקע להגיע בזמן כדי לנצל את ההישגים הראשוניים של הדיוויזיה המוטסת".
התוכנית האווירית הייתה חולשה גדולה באירועים בארנהם. מידברוק מאמין שהסירוב לשקול הנחתת לילה, שתי גיחות ביום אחד או התקפה ראשונית בסמיכות לגשר ארנהם היו "טעויות בסיסיות" וכי אי הנחיתה קרוב יותר לגשר גרם לאיבוד הנכס היקר ביותר של הכוח המוטס - ההפתעה. פרוסט האמין שהמרחק מאזורי ההנחתה לגשר והגישה הארוכה ברגל הם "מקרה בולט" והיה ביקורתי מאוד על "חוסר הנכונות של חילות האוויר לטוס יותר מגיחה אחת ביום [אשר] היה אחד הגורמים העיקריים שהפחיתו את ההצלחה".
כישלונן של בעלות הברית לאבטח גשר מעל הריין התחתון הביא את סופו של מבצע מרקט גארדן. בעוד שכל שאר המטרות הושגו, הכישלון באבטחת גשר הכביש של ארנהם מעל הריין גרם לכך שהמבצע נכשל במטרתו הסופית. מונטגומרי טען כי המבצע הצליח ב-90% ובעלות הברית כוננו מבלט עמוק לתוך שטח הכיבוש הגרמני שזכה לחיזוק מהיר. מילטון שולמן הבחין כי הפעולה תקעה טריז לעמדות הגרמניות, ובודדה את הארמייה ה-15 הגרמנית מצפון לאנטוורפן מארמיית הצנחנים הראשונה בצד המזרחי של הבליטה. זה סיבך את בעיית האספקה של הארמייה ה-15 והפחית את הסיכוי שהגרמנים יוכלו לארגן מספיק חיילים להתקפת נגד רצינית כדי להשתלט מחדש על אנטוורפן. צ'סטר וילמוט הסכים לכך, וטען שהמבלט היה בעל ערך טקטי עצום לצורך דחיקת הגרמנים מהאזור שמדרום למאס והסרת האיום של התקפת נגד מיידית נגד אנטוורפן. קרשו כתב שהאגף הצפוני של החומה המערבית לא אוגף והארמייה ה-15 הצליחה להימלט. ג'ון וורן כתב שבעלות הברית שלטו במבלט שהוביל לשום מקום. ג'ון וואדי כתב שהוויכוח האסטרטגי והטקטי על מבצע מרקט גארדן לעולם לא ייפתר.
ארנהם תוארה כ"שינוי טקטי של התוכנית, שנועד לענות על מצב מקומי נוח במסגרת התוכנית הראשית של המערכה" אך התוצאה "הפיגה את התקווה שהאויב יובס לפני החורף". הארמיות האמריקאיות הראשונה והשלישית אכן נבלמו, הראשונה באאכן ובארדנים, השנייה במץ ומדרום לננסי. הכישלון לאגף את קו זיגפריד הכתיב לבסוף את ההפוגה בהתקדמות הכללית שממנה חשש מונטגומרי וגרם לכך שהגנרל דווייט אייזנהאואר פנה לנמל אנטוורפן, שלמרות כיבושה של לה האבר ב-12 בספטמבר שהשתהה זמן רב, של ברסט ב-18 ושל קאלה ב-30, נותרה, בתור הנמל הקרוב, הגדול והשמור ביותר מבין הנמלים, הפתרון הדרוש לקשיי האספקה.
הקרב בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מ־1947 נערכת פעם בשנה, בשבת הראשונה של חודש ספטמבר, צעדת המוטסת (אנ') לציון הקרב והלוחמים בו. הצעדה עוברת באתרי הקרב. לטענת מארגני הצעדה, זוהי צעדת הזיכרון החד־יומית הגדולה בעולם, ומשתתפים בה (נכון ל־2016) כ־36,000 איש.[9]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוני ברבש:ארנהם – כישלון בצד הגבורה, הוצאת אוריון, 2017.
- מקס הייסטינגס, ארמגדון, כנרת, זמורה־ביתן, דביר הוצאה לאור 2007 בתרגום כרמית גיא, עמ' 69–105
- סא"ל איתן, מערכת ארנהם, מערכות 152, יוני 1963
- Badsey, Stephen. 1993. Arnhem 1944: Operation Market Garden. London: Osprey.
- Jarmain, Michael. 2010. The development of British Airborn forces in World War 2 and the concept, expectations & reality of their participation in operation Market Garden & Varsity. Thesis paper. University of Wales. עותק מקוון.
- King, Sanchez F. 2002. "Operation "Anger": the little known Canadien victory at Arnhem in 1945". The Army Doctrine and Training Bulletin, Vol. 4, No. 4. Canda. עותק מקוון
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על הקרב באתר 'פגסוס ארכייב', עמותת הדיוויזיה המוטסת הבריטית.
- קרב ארנהם באתר ההיסטוריה של ה־BBC.
- מפה אינטראקטיבית של הקרב באתר ה־BBC.
ארנהם, הקרב על, ארנהם, הולנד, 1944, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Waddy, John (1999). A Tour of the Arnhem Battlefields. Pen & Sword Books Limited. ISBN 0-85052-571-3.
- ^ מקס הסטינגס, ארמגדון, כנרת, זמורה־ביתן, דביר הוצאה לאור 2007 בתרגום כרמית גיא, עמ' 76.
- ^ הסטינגס, שם, עמ' 78.
- ^ Middlebrook, p339-440
- ^ Waddy, p167
- ^ Middlebrook, p441
- ^ ראיין, עמ' 403.
- ^ Waddy, p191
- ^ The History of the Airborne March, אתר Airborne March
