החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם
תאריך 11 באוגוסט 2006 עריכת הנתון בוויקינתונים
ישיבה מספר 5,511
קוד S/RES/1701(2006) (מסמך)
נושא המצב במזרח התיכון
סיכום הצבעה

15 הצביעו בעד
0 הצביעו נגד
0 נמנעו
0 נעדרו

תוצאה התקבלה
הרכב מועצת הביטחון
חברות קבועות הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
צרפתצרפת צרפת
רוסיהרוסיה רוסיה
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברות לא קבועות ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה
הרפובליקה של קונגוהרפובליקה של קונגו הרפובליקה של קונגו
דנמרקדנמרק דנמרק
גאנהגאנה גאנה
יווןיוון יוון
יפןיפן יפן
פרופרו פרו
קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר
סלובקיהסלובקיה סלובקיה
טנזניהטנזניה טנזניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

החלטה 1701 היא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שאושרה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-12 באוגוסט 2006, קראה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה במלחמת לבנון השנייה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול בשטח לבנון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיגה מרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הנסיגה מרצועת הביטחון

עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בשנת 2000 האו"ם אישר שישראל מילאה את חובותיה בנסיגה עד לקו הגבול המוכר. גבול זה, "הקו הכחול", אינו חדש. הוא הולך בתלם סימון גבול ותיק, עוד מהסכם ניוקומב-פולה משנת 1923 (הסכם גבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל למנדט הצרפתי בלבנון וסוריה). קו זה, שחופף לקו הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות משנת 1949, אומץ גם בהסכם ישראל-לבנון 1983.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

ב-12 ביולי 2006 תקף חזבאללה סיור של צה"ל בשטח ישראל, סמוך לגבול, הרג שלושה מחיילי הסיור וחטף שניים. במקביל ירה חזבאללה פצצות מרגמה ורקטות באזור הר דב כפעולת הסחה. בניסיון לחלץ את החטופים נכנס צה"ל לשטח לבנון, אך נאלץ לסגת בעקבות אש מסיבית של חזבאללה, ממנה נהרגו עוד חמישה חיילי צה"ל. בעקבות אירועים אלה החלה ישראל בהפצצה אווירית מסיבית של יעדי חזבאללה. חזבאללה הגיב בירי רקטות כבד על יישובי הצפון והאירועים התפתחו לכדי מלחמה בין הצדדים. ישראל הפציצה מטרות צבאיות ואזרחיות בלבנון ואילו חזבאללה ירה רקטות ללא אבחנה לשטח ישראל. בשלב מסוים, כוחות זרוע היבשה של צה"ל נכנסו לדרום לבנון בכוונה לטהר מעוזי חזבאללה, וקרבות קשים התפתחו. המלחמה נמשכה כחודש, עד 14 באוגוסט, ונהרגו בה 44 אזרחים ישראלים, 119 חיילי צה"ל, מאות לוחמי חזבאללה וכ-1,100 אזרחים לבנונים. בתחילת המשבר תמך רוב העולם בישראל והצדיק את פעולותיה, אך ככל שהמשבר התמשך התכרסמה תמיכה זו והחלה פעילות בינלאומית להשגת הפסקת אש. ב-10 באוגוסט מגעים קדחתניים בין ארצות הברית הפרו-ישראלית לצרפת הפרו-לבנונית, שניסו לאזן בין דרישות ישראל לעמדה הלבנונית, הולידו טיוטה להחלטה על הפסקת אש. ב-12 באוגוסט אושרה ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם. במקביל לאישור ההחלטה החלה ישראל במבצע קרקעי רחב שכוונתו הייתה להביא את צה"ל עד לנהר הליטני, אך מבצע זה הופסק עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ב-14 באוגוסט בשמונה בבוקר.

נוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהחלטה דובר על תגבור כוח יוניפי"ל ב-15,000 חיילי או"ם חמושים עם סמכות להפעלת נשק וסיוע של האו"ם לפריסת צבא לבנון בדרום לבנון. לפי סעיף 12 להחלטה: כוח האו"ם "ינקוט את כל הפעולות הנדרשות להבטיח ששטחי הפעילות שלו לא ינוצלו לביצוע פעולות עוינות מכל סוג, ויסתייע באמצעים רבי-עוצמה למניעת ירי". עוד קובע הסעיף את חובת הכוח "להגן על אזרחים מפני איום מתפתח של אלימות פיזית". פריסת הכוח תיעשה בד בבד עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, ועד שהכוח יתפרס ישראל אינה מחויבת לסגת.

כמו כן קבעה ההחלטה שיש למנוע הכנסת נשק לאזור ללא הסכמה של ממשלת לבנון והטילה אמברגו מלא על העברת נשק לחזבאללה.

בנוסף להחלטה זו הופיעו בה שתי קריאות כלליות בחלק ההצהרתי, הלא מחייב של ההחלטה:

  • קריאה לשחרור החיילים החטופים ללא תנאי
  • קריאה ליישום מלא של החלטה 1559, לרבות פירוק המיליציות החמושות בלבנון.

בעקבותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לבנוןלבנון לבנון: ב-12 באוגוסט אישרה ממשלת לבנון את החלטת האו"ם[1].
  • חזבאללהחזבאללה חזבאללה: בנאום שנשא הודיע ראש הארגון חסן נסראללה כי ארגונו יקבל את ההסכם בתנאי שישראל תיסוג מלבנון ותפסיק את פעולותיה[2]. עם זאת, חזבאללה מסרב להתפרק מנשקו ולפרז את דרום לבנון מאנשיו והאמל"ח ובכך מפר את ההחלטה.
  • איראןאיראן איראן: התנגדה להחלטה וכינתה אותה "כניעה" לישראל.
  • ישראלישראל ישראל: ב-13 באוגוסט אישרה ממשלת ישראל את החלטת האו"ם[3].
  • הפסקת אש נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט בשעה 8:00 בבוקר. לאחר מכן אירעו מספר תקריות אש בין צה"ל לחזבאללה בהן נהרגו 11 מחבלים. ביניהן פעולת קומנדו של סיירת מטכ"ל במסגרתה נהרגו קצין צה"ל, סא"ל עמנואל מורנו ו-3 מחבלים. כמו כן, חשיפה של מערכת בונקרים של חזבאללה סמוך לגבול.
  • במהלך חודש ספטמבר התפרסו כוחות יוניפי"ל מתוגברים וכוחות צבא לבנון בדרום המדינה, אך לא פעלו למניעת תקריות עם חזבאללה.
  • ב-1 באוקטובר 2006 בשעה 02:30 לפנות בוקר, יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר.

חרף ההחלטה, חזבאללה שיקם בהדרגה את כוחו וגם התעצם משמעותית בדרום לבנון[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוני סופר וסי"צ, ממשלת לבנון קיבלה את החלטת מועצת הביטחון, באתר ynet, 12 באוגוסט 2006
  2. ^ רועי נחמיאס, נסראללה: נפסיק את האש כשצה"ל ייסוג, באתר ynet, 12 באוגוסט 2006
  3. ^ רוני סופר, הממשלה אישרה הצעת הפסקת האש של האו"ם, באתר ynet, 13 באוגוסט 2006
  4. ^ אבי יששכרוף, ושוב אתכם: דרום לבנון שוב בידי החזבאללה, באתר הארץ, 9 ביולי 2010