הוויתו על ידי טהרה

בהלכות מקוואות, אחד מכללי היסוד הוא הוויתו על ידי טהרה. כלל זה, נלמד מהפסוק בפרשת אמור ”אך מקווה ובור מים יהיה טהור”, שממנו נלמד בתלמוד כי על המקווה להיווצר על ידי דברים טהורים שאינם מקבלים טומאה בשום אופן, כמו למשל כלי גללים (כלי העשוי מצואת בהמה) או כלי אדמה, ולא למשל כלי ברזל או כלי זכוכית. לפי רוב הפוסקים, גם פלסטיק נחשב לדבר שאינו מקבל טומאה.

הכלל

בשונה מדין הפוסל מים שבאו על ידי אדם "הווייתו על ידי אדם" שבו הבעיה העיקרית היא שהמים נוצרים על ידי כוח האדם, כוונתו ותכנונו, הרי שדין הווייתו על ידי טהרה הוא דין פיזי יותר. כך למשל, מים שבאו למקווה בכוח דבר שמקבל טומאה, אך עבר בינתיים על גבי דבר נוסף שאינו מקבל טמאה ומשם הגיעו המים למקווה, אין המקווה פסול, וכן ההפך: גם אם המים באו מעצמם למקווה מכוח הגשם, אך הם עברו מעשית בדופן המקווה על ידי דבר המקבל טומאה, המים פסולים.

אקטואליה

בימינו, התחבטו הפוסקים האם מותר לייצר מקווה המורכב מבטון שבו ישנם גם חלקי ברזל המחזקים את דופני המקווה. השאלה היא האם אין בכך חיסרון ב"הוייתו על ידי טהרה" - על מקווה להיעשות על ידי דברים שאינם מקבלים טומאה, וברזל הוא מהכלים שמקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. הפוסקים הביאו ראיה, מדופני המקוואות שתיקן בעל התניא היו נאחזים על ידי מסמרי ברזל המעמידים את קרקעית המקווה במקומה. מהמקווה של הבעל התניא נראה לכאורה, כי כאשר הברזל רק מחזק ומעמיד את דופני המקווה במקומם (אך הוא לא הדופן עצמו) אין בעיה של "הוויתו על ידי טהרה".

בשנת תש"ע יצא הרב משה ברנדסדורפר נגד טכניקה חדשה במקוואות, המעבירה את המים לבור הטבילה על ידי צינור המכונה "גיברייט" השייך לחברת geberit, שדרך התקנתו היא באופן שמובאים שני צינורות נפרדים, ולאחר התקנתם במקום מלחימים את שני הקצוות על ידי התקנת מכשיר מיוחד המוצמד לקטע בו מתחברים שני הצינורות, ועל ידו מחממים את שני הקצוות, ממיסים אותם, ובכך מחברים אותם. לאחר מכן, נותר הכלי מחובר לצינורות, ולא ניתן להפריד אותו. לפי דעתו של הרב ברנדסדורפר, ייתכן שחיבור הצינורות במקום זה, שנעשה על ידי מתכת נחשב לכלי מתכת המקבל טומאה, ואחד מפסולי המקווה, הוא אם נוצר על ידי דבר המקבל טומאה ואין הווייתו על ידי טהרה. פסיקתו עוררה סערה הלכתית.

זריעה בזוחלין

אחת מהבעיות החמורות העומדות בפני אלו המכשירים את המקווה, היא לאלו המכשירים את המקווה בבור זריעה. קיימים פוסקים האומרים, שמכיוון שמים ש"זוחלין" (אינם "אשבורן", כלומר אינם מכונסים בהשקט במקום אחד) אינם נחשבים למים כשרים, אז גם כאשר מכשירים מים שאובים או טמאים במים "זוחלין", הזריעה לא תועיל. הסברא בזה היא, שכדי להכשיר מים שאובים, יש להקפיד שיחול בשעת ההכשרה על המים הכשרים שם הלכתי של "מקווה" (מים שנקוו וכונסו ואינם זוחלין ממקומם), ולכן ברור שמים שאינם נשבים למקווה אינם מערבים מקווה.

לבעיה זו מצא החזון איש פתרון, שיפתחו ברז לתוך תחתית מי הבור הגשמים הקרוי "בור זריעה", כך שהמים השאובים "נזרעים" לתוך החלק התחתון של המקווה שהוא אינו נחשב ל"זוחלין", ורק החלק העליון נחשב לזוחלין. אך גם פתרון זה אינו מושלם, מפני שיש הסוברים ש"זחילה" בחלק ממי הבור משפיעה על כל מי הבור. ולכן כיום נהוג לזרוע את המים בבור הזריעה, לפני שנפתח החור המעביר את המים למקווה, כך שיש לפחות רגע אחד שבו המים נמצאים בבור הזריעה ואינם נחשבים ל"זוחלין", וברגע זה נזרעים המים השאובים במי הגשמים שב"בור הזריעה" ושוב הם כשרים.

הבעיה במצב זה היא הכלל שמקווה צריך להיות הווייתו על ידי טהרה. כאשר אדם פותח את נקב המקווה, הוא גורם שהמקווה יעשה על ידי אדם, שהוא מקבל טומאה. מכיוון שכך נהגו, לעשות פטנט כזה: כאשר אדם פותח את חור הטבילה, נופלים המים הראשונים לחור שמונע מהמים להגיע למקווה. לאחר שהמים שבאו על ידי הכוח הראשון, שנוצר על ידי מעשה האדם, נפלו לחור, סותמים את החור היטב, והמים שבאים מכאן והלאה למקווה הם מים כשרים.