הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
‹ 1980 ארצות הבריתארצות הברית 1988 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984
6 בנובמבר 1984
בסך הכול היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 53.3% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
 
מועמד רונלד רייגן וולטר מונדייל
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא קליפורניהקליפורניה קליפורניה מינסוטהמינסוטה מינסוטה
סגן ג'ורג' הרברט ווקר בוש ג'רלדין פררו
אלקטורים 525 13
מדינות 49 1+ מחוז קולומביה
מספר הקולות 54,455,472 37,577,352
אחוזים 58.8% 40.6%

חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: רונלד רייגן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1984 היו מערכת הבחירות החמישים לנשיאות ארצות הברית, ונערכו ב-6 בנובמבר 1984. הנשיא המכהן רונלד רייגן, המועמד הרפובליקני, ניצח את סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל, המועמד הדמוקרטי.

רייגן לא זכה להתנגדות בתוך מפלגתו, והוא וסגן הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש נבחרו מחדש בקלות. מונדייל ניצח בבחירות המקדימות את הסנאטור גארי הארט ועוד כמה מועמדים. הוא בחר בג'רלדין פררו, חברת קונגרס מניו יורק, בתור סגניתו, וכך הפך אותה לאישה הראשונה שהתמודדה בבחירות הלאומיות מטעם מפלגה גדולה.

לזכותו של רייגן עמדה ההתאוששות הגדולה מהסטגפלציה של שנות השבעים והמיתון העמוק של 1981–1982, ובנוסף התחושה שהוא משקם את היוקרה הלאומית[2]. מטה רייגן הפיק תשדירים טובים וביטל את הדאגות בנוגע לגילו המבוגר של הנשיא. מונדייל ביקר את המדיניות הכלכלית של רייגן ואת הגירעון הגדול, וקרא להקפאה גרעינית ואשרור התיקון לשוויון זכויות.

רייגן השיג 58.8% מהקולות וניצח ב-49 מתוך 50 המדינות, והפך למועמד המבוגר ביותר שנבחר לנשיאות. 525 האלקטורים (מ-538) שהשיג רייגן הם האחוז החמישי הגבוה ביותר של אלקטורים שהשיג מועמד בבחירות, ואחוזי התמיכה שהשיג הם האחוז החמישי הגבוה ביותר. אף מועמד לא הצליח לשחזר את ההישג של רייגן מאז. מונדייל השיג 40.6% מהקולות, אולם האלקטורים שלו הגיעו רק ממחוז קולומביה וממדינתו - מינסוטה, שבה ניצח בהפרש דחוק של 3,761 קולות, כלומר שרייגן היה במרחק של 1,900 קולות מלזכות בכל 50 המדינות.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים, 1984
רונלד רייגן ג'ורג' הרברט ווקר בוש
לנשיאות לסגנות
נשיא ארצות הברית
ה-40
(1981–1989) 		סגן נשיא ארצות הברית
ה-43
(1981–1989)

פריימריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא רייגן וסגנו בוש בוועידה הרפובליקנית הלאומית

רייגן - הנשיא היוצא - היה המועמד הוודאי מטעם הרפובליקנים וההתנגדות אליו הייתה מועטה. התפלגות הקולות הייתה כדלהלן:

  • רונלד רייגן- 6,484,987 (98.78%)
  • אלקטורים חופשיים- 55,458 (0.85%)
  • הרולד סטאסן- 12,749 (0.19%)
  • בנג'מין פרננדז- 202 (0.00)

רייגן נבחר מחדש בתמיכת 2,233 צירים (כששניים נעדרו). סגנו, בוש, נבחר בהסכמה רחבה, בו זמנית להיבחרו של רייגן. הייתה זאת הפעם האחרונה במאה ה-20 שסגן הנשיא של מפלגה גדולה נבחר בבחירות.

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונדייל מנהל מסע בחירות בפנסילבניה
מועמדים דמוקרטיים, 1984
וולטר מונדייל ג'רלדין פררו
לנשיאות לסגנות
סגן נשיא ארצות הברית
ה-42
(1977–1981) 		חברת בית הנבחרים של ארצות הברית
מניו יורק
(1979–1985)

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונדייל חוגג את ניצחונו באספות הבחירה באיווה

רק שלושה מועמדים דמוקרטים זכו במערכות הבחירות המקדימות- מונדייל, הארט וג'קסון. בתחילת המירוץ, הסנאטור ממסצ'וסטס טד קנדי, שלא הצליח לזכות במועמדות ב-1980, נחשב למועמד המוביל עד שדחה את המועמדות. לאחר מכן מונדייל נחשב למועמד המוביל. מונדייל נתמך בידי מספר גדול מאוד של מנהיגי מפלגה, וגייס יותר כסף מכל מועמד אחר. אבל ג'קסון והארט התגלו כיריבים מפתיעים ובעייתיים.

הניסיון של ארנסט הולינגס, סנאטור מדרום קרוליינה, כמו גם קריאתו להקפאת מסגרת התקציב, הביאו תשומת לב חיובית רבה, אבל שמרנותו לא קסמה לדמוקרטים הליברליים, ובמערכת בחירות שנשלטה בידי גארי הארט, ג'ון גלן ומונדייל, הוא לא התבלט. לאחר שהפסיד בניו המפשייר, פרש הולינגס והעביר את תמיכתו להארט. הוא התייחס לשאר המתחרים בצורה מאוד מזלזלת, וכינה את מונדייל "פודל" ואת גלן (אסטרונאוט לשעבר) "מלך השמיים שהתבלבל בתוך הקפסולה שלו"[3].

אלן קרנסטון, סנאטור מקליפורניה, קיווה להשיג את תמיכת חברי התנועה לפירוז מנשק גרעיני שביקשו את עצירת הפיתוח הגרעיני. גלן ואסקיו קיוו לתמיכת המתונים והשמרנים. אף אחד מהם לא הצליח לגייס כספים כמו מונדייל או לזכות לתמיכה כמו הארט וג'קסון, והם לא זכו במערכות הבחירות.

ג'קסון היה האפרו-אמריקני השני (אחרי שירלי צ'יזהולם) שניהל מסע בחירות לאומי עבור הנשיאות, והאפרו-אמריקני הראשון שהיה מועמד רציני. הוא קיבל 3.5 מיליון קולות במהלך מסע הבחירות, במקום השלישי אחרי הארט ומונדייל. הוא זכה בווירג'יניה, קרוליינה הדרומית, לואיזיאנה ומיסיסיפי המפולגת, שבה היו שתי מערכות בחירות נפרדות עבור הצירים הדמוקרטים. במהלך מערכת הבחירות, ג'קסון אימת את חשיבות האוכלוסייה השחורה למפלגה בדרום. אך במהלך מסע הבחירות שלו, ג'קסון התייחס ליהודים כ"Hymies" ולעיר ניו יורק כ"Hymietown", דבר שהתנצל עליו אחר כך. למרות זאת, משפט זה פורסם, ופגע בו[4]. ג'קסון זכה ב-21% מהקולות בבחירות הארציות אבל קיבל רק 8% מהצירים בוועידה הלאומית, וטען כי נפגע בידי החוקים שאפשרו למונדייל לנצח. בנוסף, הוא אמר שיוברט האמפרי היה ה"פוליטיקאי המשמעותי האחרון שיצא מאזור סנט פול-מיניאפוליס", מה שפגע בתדמיתו של מונדייל[5].

הארט מקולורדו היה האיום הרציני יותר למונדייל, ואחרי שזכה בכמה מדינות נראה כאילו יחטוף את המועמדות ממונדייל. הארט הפתיע רבים כשהגיע למקום השני באספות הבחירה באיווה, כשהוא זוכה ל-16.5% מהקולות והופך ליריבו המרכזי של מונדייל. הארט ביקר את מונדייל ואמר שהוא דמוקרט זקן, משנות הניו דיל שסימל את המדיניות השגויה של העבר, ומיצב את עצמו (כמו ביל קלינטון שמונה שנים לאחר מכן) כדמוקרט מתון, צעיר ורענן שימשוך את המצביעים הצעירים. הוא ניצח במדינות חשובות כמו ניו המפשייר, אוהיו וקליפורניה וגם בכמה אחרות, במיוחד במערב. אך הארט לא הצליח להתגבר על היתרונות הפיננסיים והארגוניים של מונדייל, במיוחד בקרב מנהיגי איגודי עובדים במערב התיכון ובצפון-מזרח המדינה.

הארט גם נפגע בעימות טלוויזיוני עם מונדייל, שבו סגן הנשיא לשעבר השתמש בסלוגן פרסומת כדי לצחוק על מצעו של הארט. כשהוא פונה אל הארט, מונדייל אמר להארט שכל פעם שהוא מדבר על ה"רעיונות החדשים" שלו, הוא נזכר בסלוגן של רשת המזון המהיר "וונדיז": "איפה הבשר?", דבר שעורר צחוק ותשואות מהקהל, ואילו המצע של הארט נתפס כרדוד ולוקה בחסר.

מונדייל חוגג ניצחונות ב-13 במרץ, עם ג'ימי קרטר במטה הבחירות שלו

במהלך עימות אחר, התווכחו מונדייל והארט בלהט על מדיניות ארצות הברית במרכז אמריקה, עד שהמנחה נאלץ לקרוא אותם לסדר.

מונדייל הצליח להוביל על הארט בכמות הצירים, אולם הסיבה להובלה הגדולה שלו (1,564 צירים לעומת 941) הייתה בגלל תמיכת הממסד הדמוקרטי וחוקי בחירת הצירים[6]. לאחר מערכת הבחירות האחרונה בקליפורניה, ב-5 ביוני, בה ניצח הארט, היו חסרים למונדייל ארבעים צירים כדי להיבחר[7]. אולם בוועידה הדמוקרטית הלאומית בסן פרנסיסקו ב-16 ביולי, הוא זכה לתמיכת צירי העל, הלא מחויבים והקשורים לממסד, ונבחר למועמד.

מועמדותו של מונדייל הייתה הפעם השנייה (לאחר היבחרו של קרטר ב-1976) מאז היבחרו של עדלי סטיבנסון ב-1956 (והפעם השלישית מאז היבחרו של ג'ון ויליאם דייוויס ב-1924) שהמפלגה הדמוקרטית בחרה באזרח פרטי לנשיאות (מועמד שלא כיהן בתפקיד ממשלתי רשמי). הוא היה האזרח הפרטי האחרון שנבחר מטעם הדמוקרטים. פרט לג'ימי קרטר, שאר המועמדים הפסידו בבחירות. (הרפובליקנים בחרו באזרחים הפרטיים ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן, בוב דול שהתפטר מתפקידו בסנאט לפני שנבחר להיות מועמד, מיט רומני ודונלד טראמפ, ופרט לדול ולרומני, השאר נבחרו לנשיאים במהלך חייהם)[8]

המירוץ למועמדות הדמוקרטית היה הצמוד ביותר מזה חמישים שנה, והפעם האחרונה שהמועמד מטעם מפלגה מרכזית לא נבחר עד לוועידה.

הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות הקולות בוועידה:

ההצבעות
מועמד נשיאותי סגן הנשיא
וולטר מונדייל 2,191 ג'רלדין פררו 3,920
גארי הארט 1,200.5 שירלי צ'יזהולם 3
ג'סי ג'קסון 465.5
תומאס איגלטון 18
ג'ורג' מקגוורן 4
ג'ון גלן 2
ג'ו ביידן 1
ליין קירקלנד 1

במהלך נאום קבלת המועמדות שלו, מונדייל אמר שהוא מועמד כן ואילו רייגן איננו, ואמר בתור דוגמה שגם הוא וגם רייגן יעלו מיסים, אבל הוא אומר זאת לבוחרים[9]. יש האומרים שמשפט זה פגע במונדייל, ושהבחירה בנושא המיסים הרחיקה ממנו בוחרים.

פררו עם ראש עיריית בוסטון ריימונד פלין ומושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס במהלך מסע הבחירות

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונדייל בחר בחברת בית הנבחרים מניו יורק, ג'רלדין פררו, בתור סגניתו, והפך אותה לאישה הראשונה שהועמדה לתפקיד זה בידי מפלגה גדולה, ולאיטלקיה-אמריקנית הראשונה שמועמדת בידי מפלגה גדולה. מונדייל רצה לקבוע תקדים במועמדות זאת. מונדייל זיהה את הובלתו של רייגן בסקרים ורצה לקרוץ לנשים, שהיו רוב הבוחרות, באמצעות מועמדות זו. מונדייל גם שקל להעמיד לתפקיד שתי נשים אחרות, אפרו-אמריקנית והיספנית, ובחר בפררו לבסוף כיוון שחשב שתמשוך גם מיעוטים[5][10]. ג'קסון ביקר את ניסיונו של מונדייל לקבוע תקדים, אולם תמך בבחירת אישה לסגנית.

מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים מטעם מפלגת האחדות הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

[11][12][13][14][15][16][17]

חבר בית הנבחרים לשעבר ג'ון אנדרסון מאילינוי
(סירב לרוץ – 26 באפריל 1984)
(תמך במונדייל – 27 באוגוסט)

מפלגת האחדות הלאומית הוקמה לאחר שג'ון אנדרסון התמודד ב-1980 לנשיאות. אנדרסון קיווה שהמפלגה תוכל לנצח את שתי המפלגות הגדולות, שהיו קשורות לקבוצות בעלות אינטרס ולא הצליחו לבצע רפורמה בתקציב. כוונתו הייתה לארגן מפלגה חדשה בקליפורניה, אורגון, וושינגטון, אילינוי, ניו אינגלנד ובמדינות אחרות בהן הצליח. המפלגה זכתה ל-5.8 מיליון דולרים כמימון בחירות, אבל הייתה צריכה להתמודד לפחות בעשר מדינות.

אנדרסון לא רצה לרוץ, וקיווה שפוליטיקאי אחר יוביל את המפלגה, מחשש שמועמדותו תגרום למפלגה להיות מזוהה כ"פולחן אישיות". אף מועמד לא החליט להתמודד ואנדרסון נחשב למועמד המשוער. למרות שאנדרסון זכה לתמיכה מדמוקרטים ומרפובליקנים ב-1980, רוב הבוחרים חזרו אל מפלגותיהם, והוא לא זכה לתמיכה רחבה. בגלל חוסר יכולת להתמודד במדינות, החליט אנדרסון לא לרוץ ולתמוך במונדייל.

אנדרסון קיווה שהמפלגה תצליח להצמיח מועמד ב-1988, אבל המפלגה התפרקה.

המפלגה הליברטריאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דייוויד ברגלן, יושב ראש המפלגה מקליפורניה
  • ג'ין בורנס, מנחה תוכנית רדיו מפלורידה (פרש- 26 באוגוסט 1983)[18]
  • ארל רבנל, אנליסט של מדיניות חוץ מוושינגטון די. סי.
  • מארי רוארט, מדענית מטקסס
  • טוני נייתן, מועמדת לסגנות הנשיאות ב-1972 מאורגון (סירבה להתחרות)

בורנס היה המועמד המוביל, אולם פרש מחשש שהמפלגה לא תוכל לממן את מסע הבחירות שלה. המועמדים האחרים היו ברגלנד, רבנל (שעבדה במחלקת ההגנה בעבר) ורוארט. ברגלנד נבחר ברוב דחוק וסגנו היה ג'יימס לואיס. הם התמודדו ב-39 מדינות.

מפלגת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוניה ג'ונסון התמודדה ב-1984 מטעם מפלגת האזרחים, מפלגת הצרכנים של פנסילבניה ומפלגת השלום והחופש של קליפורניה. ג'ונסון השיגה 72,161 קולות (0.1%) והגיעה למקום החמישי. סגנה מטעם מפלגת האזרחים היה ריצ'רד וולטון ומטעם מפלגת השלום והחופש אמה וונג מאר.

המפלגה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית בחרה בגאס הול לנשיאות ובאנג'לה דייוויס לסגניתו.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונדייל רץ עם מצע ליברלי, שתמך בהקפאת הפיתוח הגרעיני ותמיכה בתיקון לשוויון זכויות. הוא דיבר נגד חוסר ההגינות במדיניות הכלכלית של רייגן ועל הצורך להקטין את הגירעון.

למרות שהבחירה של פררו התקבלה בהתלהבות בקרב פעילים דמוקרטים, סקרים הראו שרק 22% מהנשים התלהבו מבחירתה ו-18% חשבו שזהו רעיון רע. 60% טענו כי לחץ מקבוצות נשים הוביל לבחירתה מול 22% שטענו כי מונדייל בחר במועמדת הטובה ביותר. חברים בסניפי הכנסייה הקתולית ביקרו את פררו הקתולית על תמיכתה בהפלות. במהלך מסע הבחירות נאלצה להתמודד עם האשמות כלפי בעלה, וטענות שהוא היה קשור לפשע המאורגן, אספקת פורנוגרפיה והפרת חוקי התרומות למסע הבחירות. פררו שחררה לציבור את החזרי המס של משפחתה ב-21 באוגוסט 1984, אולם הנזק נעשה.

בניו ג'רזי, רייגן אמר שהעתיד של אמריקה נח בתוך לב המצביעים, ובמסר התקווה שמובע משיריו של ברוס ספרינגסטין, יליד המדינה. רייגן אף השתמש בשירו של ספרינגסטין, "Born in the U.S.A" (שבעצם נכתב נגד מלחמת וייטנאם, ללא ידיעת רייגן) כשיר הבחירות שלו עד שספרינגסטין הדמוקרט קרא לו להפסיק[19].

רייגן גם השתמש בתשדירי בחירות אפקטיביים. שניים מהזכורים בהם היו "בוקר באמריקה", שדיבר על הצלחתו בתחום הכלכלי ועל העתיד הטוב שסיפק לאזרחים, ו"הדוב בעצים" בו טען רייגן כי הוא מוכן לקבל גם הצעות שלום.

רייגן בן ה-73 היה הנשיא המבוגר ביותר אי פעם, ולאחר העימות הראשון עם מונדייל ב-7 באוקטובר, בו רייגן כשל, הועלו שאלות בנוגע לגילו ותפקודו. רייגן טען כי הלך לכנסייה "פה בוושינגטון" (העימות נערך בקנטקי), התייחס למדים הצבאיים כ"בגדי מלתחה" והודה שהוא מבולבל[20]. בעימות עצמו מונדייל ניצח. הוא היה מוכן לתגובתו של רייגן מהבחירות הקודמות, "הנה אתה שוב מתחיל" ("There you go again") וטען שרייגן אמר זאת בנוגע לקיצוץ בתוכנית מדיקר, דבר שאכן ניסה לעשות ולא הצליח בשל הקונגרס הדמוקרטי. מונדייל גם ביקר את העלאת המיסים של רייגן ואת הגירעון, וטען שאם הבוחרים ישאלו את עצמם האם מצבם טוב יותר בהשוואה ללפני ארבע שנים, כפי שרייגן שאל ב-1980, הם יבינו שיש צורך במנהיגות חדשה[20]. אולם ב-21 באוקטובר, בעימות השני, התחמק רייגן מנושא הגיל כשאמר שהוא "לא מתכוון להשתמש למטרות פוליטיות בגילו הצעיר ובחוסר ניסיונו של יריבי". מונדייל עצמו צחק[21], ולאחר מכן טען כי אם היו מצלמים אותו מקרוב היו רואים שבעצם בכה, מפני שהבין שהפסיד בבחירות. רייגן נטרל את נושא הגיל[22].

  • מונדייל ופררו במסע הבחירות בפלורידה
    מונדייל ופררו במסע הבחירות בפלורידה
  • רייגן ובוש עורכים מסע בחירות באוסטין, טקסס
    רייגן ובוש עורכים מסע בחירות באוסטין, טקסס
  • רייגן עונה לשאלה בנוגע לגילו

הביקור בבית-הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן נואם בבית הכנסת "Temple Hillel"

בשבת, 26 באוקטובר רייגן נאם בבית כנסת היכל הִלֵל ("Temple Hillel"), שבלונג איילנד, ניו יורק. זה היה הביקור הרשמי הראשון של נשיא מכהן בבית כנסת, מאז שהנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון ביקר בבית הכנסת טורו ב-1790.
נטען שמטרת הביקור היא להשפיע על הקהילה, שנחשבה "מובלעת דמוקרטית בלונג איילנד- אזור רפובליקאני". לפני נאום הנשיא, חזן בית הכנסת שר את התקווה, ואת המנון ארצות הברית. הנשיא חבש כיפה, הזכיר פעמיים את הביטוי "לעולם לא עוד", ודיבר רבות על מחויבותו למדינת ישראל, לשחרור יהודי ברית המועצות ולמאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות. אחר כך, רב בית-הכנסת העניק לנשיא שי בשם הקהילה- כיפה סרוגה בצבעי דגל ארצות הברית.
אחרי הנאום בבית כנסת, הנשיא סעד סעודות שבת בצהריים בביתו של רב בית הכנסת, הרב מוריס שמואל פרידמן. בני משפחתו של הרב השתתפו בסעודה, כולל בנו, דייוויד פרידמן, לימים שגריר ארצות הברית בישראל[23].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן מקבל את ברכתו של מונדייל בטלפון

רייגן נבחר ב-6 בנובמבר בניצחון מוחץ, כשהוא זוכה ב-49 מדינות (ובכך היה אחד מהקרובים ביותר ליישם את אסטרטגיית חמישים המדינות אשר מטרתה היא לנצח בכל 50 המדינות של ארצות הברית). הוא השיג 525 אלקטורים (מ-538), שיא, והשיג 58.8% מהקולות. למרות פררו, 55% מהנשים בחרו ברייגן[24], והוא קיבל בין 54% ל-61% מקולות הקתולים במדינה, המספר הכי גבוה עבור רפובליקני[25]. מונדייל זכה ב-13 אלקטורים (ממדינתו מינסוטה- בה ניצח בהפרש של 0.18% מהקולות- ומחוז קולומביה), והייתה זאת התוצאה הגרועה ביותר עבור מועמד מרכזי מאז הפסדו של אלף לנדון ב-1936 לפרנקלין דלאנו רוזוולט. מונדייל בחבר האלקטורים יותר מכל מועמד דמוקרטי אחר (פרט לסטיבן דאגלס שהשיג 12 ב-1860, כשהמפלגה הייתה מפולגת) למרות שהיו גם כאלה שקיבלו פחות קולות ממנו (אלטון פארקר, ג'יימס קוקס, ג'ון דייוויס וג'ורג' מקגוורן).

חוקרי מדעי המדינה דיברו על תופעה של כמיליון דמוקרטים שתמכו ברייגן- לבנים דרומיים ופועלים צפוניים שתמכו ברייגן בגלל השיפור במצב הכלכלי, עמדתו בנושא הביטחוני, וראו את הדמוקרטים כתומכי העניים והמיעוטים על חשבון מעמד הביניים. הוועדה הדמוקרטית הלאומית חקרה את הנושא לאחר מערכת הבחירות אולם גנזה את הדו"ח מתוך חשש מפגיעה במצביעים[25].

כשרייגן נשאל ב-1984 מה הוא רוצה לחג המולד, הוא התבדח וטען ש"מינסוטה הייתה יכולה להיות נחמדה"[26]. רייגן הפסיד במינסוטה גם בבחירות הללו וגם ב-1980, והייתה זאת המדינה היחידה בה מעולם לא זכה. הוא בנוסף הנשיא הראשון מאז וודרו וילסון שכיהן שתי כהונות ולא ניצח במינסוטה. הייתה זאת הפעם האחרונה בה מועמד רפובליקני הצליח לנצח בכל מדינה בצפון מזרח ארצות הברית ובמדינות החוף הפסיפי, לנצח לפחות במחוז אחד בכל מדינה, ולנצח בהוואי, מסצ'וסטס, ניו יורק, אורגון, רוד איילנד ווושינגטון. הייתה זאת גם הפעם האחרונה עד 2016 בה ניצחו הרפובליקנים בוויסקונסין, האחרונה עד 2004 בה זכו באיווה, והאחרונה בה ניצחו בווירג'יניה המערבית עד לשנת אלפיים. הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה המועמד המנצח ניצח בהפרש דו ספרתי בקולות (עשרה מיליון ויותר). למרות ההפסד הדחוק במינסוטה, ניצח רייגן בחמישה מתוך שמונה מהמחוזות שלה בקונגרס (ניקסון ניצח במחוז אחד בלבד במסצ'וסטס ב-1972), ורייגן הוא המועמד היחיד שזכה ברוב המחוזות של הקונגרס בכל מדינה.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה מספר האלקטורים השותף מדינת השותף מספר האלקטורים של השותף
רונלד רייגן רפובליקנית קליפורניה 525 ג'ורג' הרברט ווקר בוש טקסס 525
וולטר מונדייל דמוקרטית מינסוטה 13 ג'רלדין פררו ניו יורק 13
דייוויד ברגלנד ליברטריאנית קליפורניה 0 ג'ים לואיס קונטיקט 0
לינדון לארוש עצמאי וירג'יניה 0 בילי דייוויס מיסיסיפי 0
סוניה ג'ונסון האזרחים איידהו 0 ריצ'רד וולטון רוד איילנד 0
בוב ריצ'רדס הפופוליסטית טקסס 0 מאוורין סאלמאן קליפורניה 0
דניס סרטה הברית החדשה ניו ג'רזי 0 ננסי רוס ניו יורק 0
גאס הול הקומוניסטית ניו יורק 0 אנג'לה דייוויס קליפורניה 0
מלווין מייסון העובדים הסוציאליסטים קליפורניה 0 מטילדה צימרמן ניו יורק 0
לארי הולמס עולם העובדים ניו יורק 0 גלוריה לה ריווה קליפורניה 0

מפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תוצאות הבחירות בחלוקה על פי מדינות ארצות הברית: רייגן-אדום, מונדייל-כחול
    תוצאות הבחירות בחלוקה על פי מדינות ארצות הברית: רייגן-אדום, מונדייל-כחול
  • תוצאות לפי מחוזות. מחוזות בגוונים כחולים תמכו בעיקר במונדייל, גוונים אדומים בעיקר ברייגן.
    תוצאות לפי מחוזות. מחוזות בגוונים כחולים תמכו בעיקר במונדייל, גוונים אדומים בעיקר ברייגן.
  • הפרש הניצחון בכל מדינה
    הפרש הניצחון בכל מדינה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984 בוויקישיתוף

ביקור הנשיא רייגן בבית הכנסת "Temple Hillel", סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
  2. ^ Raines, Howell (7 בנובמבר 1984). "Reagan Wins By a Landslide, Sweeping at Least 48 States; G.O.P. Gains Strength in House". The New York Times. נבדק ב-21 במרץ 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Skipper, John C. The Iowa Caucuses: First Tests of Presidential Aspiration, 1972–2008, pg. 72–73
  4. ^ Larry J. Sabato's Feeding Frenzy (21 ביולי 1998). "Jesse Jackson's 'Hymietown' Remark – 1984". Washington Post. נבדק ב-26 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Thomas, Evan; Allis, Sam; Beckwith, David (2 ביולי 1984). "Trying to Win the Peace". Time Magazine. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Kurt Andersen, "A Wild Ride to the End", Time, May 28, 1984
  7. ^ Ruth Marcus, "Parsing Tsunami Tuesday", Washington Post, January 16, 2008
  8. ^ Mondale's Acceptance Speech, 1984, AllPolitics
  9. ^ Howell Raines (20 ביולי 1984). "Party Nominates Rep. Ferraro; Mondale, in Acceptance, Vows Fair Policies and Deficit Cut". New York Times. p. A1. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Church, George L.; Magnuson, Ed (23 ביולי 1984). "Geraldine Ferraro: A Break with Tradition". Time. נבדק ב-26 במרץ 2011. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  11. ^ New York Times, June 11, 1983
  12. ^ New York Times, November 9, 1983
  13. ^ New York Times, April 20, 1984
  14. ^ New York Times, April 27, 1984
  15. ^ New York Times, May 4, 1984
  16. ^ New York Times, August 28, 1984
  17. ^ "Former Congressman John Anderson Runs for President Again in 1984". Archives.nbclearn.com. נבדק ב-18 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ https://news.google.com/newspapers?id=dU4tAAAAIBAJ&sjid=VM8FAAAAIBAJ&pg=3911,4640110&dq=gene-burns+radio&hl=en
  19. ^ "Born In The U.S.A. by Bruce Springsteen Songfacts". Songfacts.com. נבדק ב-18 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 "1984 Presidential Candidate Debate: President Reagan and Walter Mondale – 10/7/84". Debates. October 7, 1984. https://www.youtube.com/watch?v=OGvBFQQPRXs. Retrieved January 15, 2011.
  21. ^ Reagan, Ronald; Mondale, Walter (27 באפריל 2009). 1984 Presidential Candidate Debate: President Reagan and Walter Mondale – 10/21/84. The Ronald Reagan Presidential Foundation. Event occurs at 32:55. {{cite AV media}}: (עזרה)
  22. ^ Mondale, Walter. "1984: There You Go Again... Again / Debating Our Destiny Transcript". PBS Newshour (Interview). Interviewed by Lehrer, Jim. אורכב מ-המקור ב-2000-12-12. נבדק ב-29 בפברואר 2012. {{cite interview}}: (עזרה)
  23. ^ הקשר בין משפחת פרידמן למועמדים רפובליקנים
  24. ^ Martin, Douglas (27 במרץ 2011). "Geraldine A. Ferraro, First Woman on Major Party Ticket, Dies at 75". The New York Times. pp. A1. נבדק ב-26 במרץ 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 Prendergast, William B. (1999). The Catholic vote in American politics. Washington DC: Georgetown University Press. pp. 186, 191–193. ISBN 0-87840-724-3.
  26. ^ "Minnesota heads Reagan's wish list". The Tuscaloosa News. Tuscaloosa, Alabama. Associated Press. 4 בדצמבר 1984. p. 27. נבדק ב-18 ביולי 2012. {{cite news}}: (עזרה)


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 • 1792 • 1796 • 1800 • 1804 • 1808 • 1812 • 1816 • 1820 • 1824 • 1828 • 1832 • 1836 • 1840 • 1844 • 1848 • 1852 • 1856 • 1860 • 1864 • 1868 • 1872 • 1876 • 1880 • 1884 • 1888 • 1892 • 1896 • 1900 • 1904 • 1908 • 1912 • 1916 • 1920 • 1924 • 1928 • 1932 • 1936 • 1940 • 1944 • 1948 • 1952 • 1956 • 1960 • 1964 • 1968 • 1972 • 1976 • 1980 • 1984 • 1988 • 1992 • 1996 • 2000 • 2004 • 2008 • 2012 • 2016 • 2020 • 2024
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הבחירות_לנשיאות_ארצות_הברית_1984&oldid=37879839"