הבונקר הגרעיני בהר שאיין
 | |
| מידע על המבנה | |
|---|---|
| סוג | מתקן פיקוד ושליטה תת-קרקעי |
| מיקום | הר שאיין שברכס הרי הרוקי, קולורדו, ארצות הברית |
| תקופת הבנייה | ? – 7 בפברואר 1967 |
| בשימוש פעיל | כן |
| מתכנן | קבלן אזרחי בפיקוחו של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית |
| נשלט על ידי | פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה |
| בעלות נוכחית | חיל האוויר של ארצות הברית |
| גובה | תת-קרקעי בתוך סלע גרניט |
| פתוח לציבור | לא |
| קואורדינטות | 38°44′33″N 104°50′54″W / 38.742475°N 104.848444°W |
  | |
הבונקר הגרעיני בהר שאיין (באנגלית: Cheyenne Mountain Complex) הוא מתקן פיקוד ושליטה תת-קרקעי של חיל האוויר של ארצות הברית הנמצא במדינת קולורדו. המתקן נבנה בשיאה של המלחמה הקרה בשנות ה-60 בתוך סלע הגרניט של הר שאיין שברכס הרי הרוקי, ומוגן מפני התקפה בנשק גרעיני. האתר שיכן מאז מפקדות של יחידות שונות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, ונודע במיוחד כמרכז המבצעים של פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (NORAD).
מבנה המתקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקוד NORAD, המשותף לארצות הברית ולקנדה, הוקם בשנת 1957, ובסיסו נקבע בבסיס חיל האוויר אנט (Ent) בקולורדו. בשלהי העשור הוחלט לבנות עבורו מרכז פיקוד ושליטה שיהיה ממוגן מפני תקיפות של נשק גרעיני של ברית המועצות. עבודות הקמת המתקן החלו בחודש מאי 1961 בהר שאיין, מעט מדרום לעיר קולורדו ספרינגס. בהר נחצבו חללים עבור מבנים, מנהרות קישור ומנהרות גישה. עבודות החציבה והפיצוץ נעשו על ידי קבלן אזרחי בפיקוחו של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית והסתיימו במאי 1964. במהלכן הוצאו מבטן ההר כ-700 אלף טונות של סלעים.[1] בחללים שנחצבו נבנו 15 מבני מתכת, ש-12 מהם בני שלוש קומות כל אחד,[1] וכן אזור שירות נרחב.[2] בניית המתקן הסתיימה בראשית שנת 1966 והוא הפך למבצעי באופן מלא ב-7 בפברואר 1967.
המתקן, בשטח של כ-20 אלף מטרים רבועים, ממוקם תחת 610 מטרים של סלע הגרניט של הר שאיין. למנהרת הגישה אליו יש שני פתחים, צפוני ודרומי, הממוקמים בצלע המזרחית של הר שאיין, בגובה של 2,134 ו-2,164 מטרים מעל פני הים, בהתאמה. הכניסה ממנה למנהרות המתקן היא דרך שלוש דלתות הדף כבדות (ראו להלן). מנהרות גישה מרובות מובילות אל רשת המנהרות העיקרית של המתקן: שלוש מנהרות מקבילות, שאורך כל אחת מהן 180 מטרים, גובהה 20 מטרים ורוחבה 15 מטרים; אלו מצטלבות עם ארבע מנהרות נוספות, כל אחת באורך של 100 מטרים, בגובה של 17 מטרים וברוחב של 10 מטרים. 15 המבנים שבמתקן מוקמו בתוך רשת המנהרות וסביבה. תקרת המנהרות מחוזקת מפני מפולות סלעים באמצעות רשתות מתכת המקובעות למקומן בכ-110 אלף ברגים שננעצו אל תוך הסלע.[1]
אזור השירות של המתקן משתרע מדרום למנהרות העיקריות של המתקן. במתקן עצמו יש מתקני שירות שונים לרבות מרפאה, מזנון וחדר כושר.
בקרבת הפתח הצפוני למנהרת הגישה לבונקר מצויים מגרש חניה למבקרים וכן מנחת מסוקים ותחנת כיבוי אש.
אמצעי הישרדות וקיום במתקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבונקר ותכולתו תוכננו לשרוד לאחר פיצוץ גרעיני שיתרחש בקרבתו, וכן להיות מוגנים מנזקי פולס אלקטרומגנטי הנגרם על ידי פיצוץ גרעיני.
שני פתחי מנהרת הכניסה נבנו כך שלגל ההדף הגרעיני שיחדור למנהרה דרך אחד מהפתחים תהיה דרך מוצא מהפתח האחר שלה.[2] הכניסות אל הבונקר ממנהרת הכניסה אליו מוגנות על ידי שלוש דלתות הדף ממתכת במשקל של 25 טון ובעובי של כמטר כל אחת,[1] הננעלות במקומן על ידי שורה של בריחים (לאחרונה הן ננעלו במהלך פיגועי 11 בספטמבר).[3] המבנים בתוך הבונקר ממוקמים על גבי בסיסים של קפיצים ענקיים (כ-1,300 מהם בסך הכול),[3] המיועדים לספוג את הזעזוע שייגרם על ידי גל ההדף של התפוצצות גרעינית מבלי שלמבנים עצמם ייגרמו נזקים. כל צנרת השירות והתקשורת של הבונקר נבנתה מחומרים גמישים, המיועדים לעמוד גם הם בזעזועים של התפוצצות גרעינית.
המתקן ערוך לשכן מאות אנשים לתקופה ממושכת ללא מגע עם העולם החיצוני. לצורך כך נמצאות באזור השירות לעת הצורך סוללות חשמליות ולצידן גנרטורים לייצור חשמל למתקן ומאגר גדול של סולר. ארבעה מאגרי מים, שתכולתם יחד היא 5.6 מיליון ליטר, ממולאים במים המופקים ממעיין בבטן ההר, העשוי לספק לבדו את צורכי הבונקר, ומאפשרים גם פעולה לכיבוי דלקות בתוך המתקן. מערכת של מסננים המורכבים במערכת האוורור של הבונקר מיועדת למנוע כניסת נשורת גרעינית או חומרי לחימה כימיים או ביולוגיים לתוכו. למתקן מערכות חימום וקירור משלו.
השימוש במתקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבונקר השתכנו במהלך שנות פעילותו חלקים של יחידות צבאיות ושל סוכנויות אזרחיות שונות, ובהן:
- פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה
- פיקוד צפון של ארצות הברית
- פיקוד החלל של ארצות הברית
- פיקוד החלל של חיל האוויר של ארצות הברית[3]
- מרכז ההתרעה הלאומי להגנה אזרחית
- מרכז ההגנה מפני טילים בליסטיים
- מרכז המבצעים להגנת חלל
- סוכנות הביטחון הלאומי
- משרד הסיור הלאומי
לצורך ביצוע משימותיהם של הגופים ששוכנו בבונקר הותקן בו ציוד בקרה, קשר, פיקוד ושליטה ממוחשב משוכלל, אשר שודרג מספר פעמים במהלך השנים.
בשנים 2006–2008, בעקבות הערכה כי הסיכון להתקפה גרעינית רוסית וסינית על ארצות הברית פחת מאד,[4] הועבר מרכז המבצעים של NORAD מהבונקר אל בסיס חיל האוויר פיטרסון הסמוך, והבונקר הפך למתקן פיקוד חלופי לעת הצורך של NORAD. בעקבות זאת צומצם הסגל הקבוע המצוי בבונקר, שעמד על כ-1,100 איש, מהם כ-230 בקרים,[4] למתכונת שלדית של כ-200 איש, שכ-15% מהם הם קנדים[3] והורדה רמת הכוננות שלו.
המתקן בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבונקר בהר שאיין הופיע ונזכר במספר רב של סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב וספרים, לרבות הסדרה "סטארגייט SG-1", הסרטים "משחקי מלחמה", "היום השלישי" והספר "עריצה היא הלבנה".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המתקן בהר שאיין, באתר NORAD
- מאמר על המתקן בהר שאיין, באתר About.com
- מאמר על המתקן בהר שאיין, באתר Gazette.com, 2006
- מאמר על המתקן בהר שאיין, באתר Denver Post, 2006
- מאמר על המתקן בהר שאיין, באתר Cnet, 2009
- סרטון על המתקן בהר שאיין בערוץ דיסקברי
- הצצה נדירה: הבונקרים הגרעיניים של ארצות הברית, באתר ynet, 23 ביוני 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 http://gazette.com/article/10067#ixzz21Mj83JeC
- ^ 1 2 Daniel Terdiman, America's Fortress: Cheyenne Mountain, NORAD live on, CNET (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Air Force NCO Academy, List of U.S. Air Force Bases and Installations, LiveAbout (באנגלית)
- ^ 1 2 Military to put Cheyenne Mountain on standby, The Denver Post, 2006-07-27 (באנגלית אמריקאית)