דוד קלעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד קלעי
לידה 21 בפברואר 1898
שצ'קוצ'יני, רפובליקת פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בנובמבר 1948 (בגיל 50) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוד קַלָעִי (גולד) (כ"ט בשבט תרנ"ח, 21 בפברואר 1898ח' בחשון תש"ט, 10 בנובמבר 1948) היה פעיל ציוני, איש תנועת העבודה, ממקימי שכונת בורוכוב, ספרן, מתרגם, סופר ומעורכי אנציקלופדיות בהוצאת "מסדה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלעי נולד ב-1898 בעיירה שְׁצֶ'קוֹצ'יני שבפולין, לחיה ויעקב מרדכי, סוחר. קיבל חינוך מסורתי בוורשה; משפחתו גרה בראדומסק. למד בישיבת הרבי מגור ושימש שם ספרן. כתב מאמרים בירחון הרבני "הפלס" וביומון היידי "דער מאמענט". ייסד את אגודת ההסתדרות הציונית בראדומסק. ב-1918 עבר לוורשה והיה ממייסדי "צעירי ציון" בעיר. המשיך לכתוב, ועבד בין היתר בעיתון העברי "הצפירה".

ב-1920[1] עלה לארץ ישראל ונרתם לפעילות ב"אחדות העבודה". היה חבר מערכת ב"קונטרס" ואחר-כך ב"דבר". היה מפעילי הסתדרות העובדים הכללית וניהל את הוצאת הספרים של "אחדות העבודה", בה הוציא במהדורה ראשונה ב-1922 את תרגומו ל"מניפסט הקומוניסטי" של קרל מרקס. היה מנהל הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה.

מ-1922 היה מפעילי הקמת שכונת בורוכוב, שבה בנה את ביתו. בין ראשוני מייסדיה ומחברי התקנון שלה. עסקן פעיל בה כל השנים.

ב-1923 נשא לאשה את פנינה לבית גשאניק (1899–1997).[2]

המשיך בעבודה פובליציסטית בעיתונות וכן בעבודה ספרותית. תרגם ספרים רבים. יסד וניהל את הוצאת הספרים על שם חברו זאב ברזילי ואת הוצאת הספרים "חברה". ב-1928 ערך ביחד עם מנדל פרובסט את התערוכה הראשונה של העיתונות בארץ וחוברת על תולדותיה והתפתחותה.

ערך את ספרי הוצאת שטיבל, ושימש כרכז העריכה של "האנציקלופדיה הכללית" ואנציקלופדיה "נעורים".

חיבר ופרסם את הספרים "העליה השניה", "40 שנות אחד במאי בארץ" ו"איך נוסדה ההסתדרות", שאותם הועיד להיות חלקים של ספר גדול שהתכונן לחבר על תנועת הפועלים בארץ.

תוך כדי עבודתו כמחבר וכעורך יצר הרבה חידושים לשוניים (בייחוד במדעי החברה ובכלכלה) ובענייני כתיב.

קלעי נפטר בשכונת בורוכוב, בח' בחשון תש"ט (10 בנובמבר 1948), בן 50.[3] נקבר בבית הקברות נחלת יצחק.[4]

ליום השנה הראשון למותו[5] הופיע קובץ לזכרו, ובו דברי הערכה עליו ואוסף גדול ממאמריו, מסותיו ואגרותיו בענייני תרבות, ספרות, חברה, כלכלה, התיישבות ועוד.

על שמו נקרא תיכון קלעי בגבעתיים[6] ורחוב בשכונת בורוכוב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הראשון למאי: ראש השנה לעבודה, תל אביב: קואופרטיבי אחדות ('ספריה במדעי החברה'), תרפ"ה. (אחד במאי)
  • העליה השניה, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – המרכז לתרבות, תש"ו. (מהדורה חדשה ומנוקדת, ליובל העליה השנייה: תשט"ו 1954) (הופיע ביידיש: "די צווייטע עליה", תל אביב: הועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – מחלקת החלוץ ('פארן החלוץ'), תש"ז)
  • איך נוסדה ההסתדרות?; צייר: נ’ גוטמן, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – הועד הפועל – מחלקת ההסברה (דפוס אחדות), תש"ו. (מהדורה ג מתוקנת קלות; שתי המהדורות הראשונות הופיעו ב"פנקס קטן", תש"ד ותש"ו.) (סיפור-רפורטז'ה על ועידת היסוד בחיפה, כ"ג–כ"ח בכסלו תרפ"א)

עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד. קלעי ומ[נדל] פרובסט (עורכים), העיתונות הישראלית בארץ-ישראל מאז היותה ועד ראש שנת תרפ"ט, תל אביב: הסתדרות העובדים – ועדת התרבות, תרפ"ט. (לתערוכת העיתונות הראשונה בארץ-ישראל, תל אביב, י"א–כ"ג תשרי תרפ"ט, 25.9-6/10/1928, שסודרה על ידי ועדת התרבות של ההסתדרות)
  • דוד קלעי (עורך), ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי: תל אביב: מסדה (אנציקלופדיה כללית), תרצ"ז 1937.
  • אנציקלופדיה נעורים: ספר המדעים לילד, לנער ולעם; העורך המרכז: ד’ קלעי, תל אביב: מסדה, תרצ"ח–תש"ד, 1938–1944.

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קארל מרכס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי: בצירוף תמונות ורשומות ביוגרפיות; תרגם מגרמנית: ד’ קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב. (מהדורה ב: תל אביב : הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי ('ספריה במדעי החברה'), תרפ"ז)
  • פרדיננד לאסאל, פרוגרמה של פועלים: על הקשר המיוחד בין תקופת ההיסטוריה ההווה ובין הרעיון של מעמד הפועלים; תרגם מגרמנית: ד’ קלעי, תל אביב: דפוס קואופרטיבי אחדות ('ספריה במדעי החברה'), תרפ"ה.
  • מקס בר (אנ'), תולדות הסוציאליות והמלחמות החברתיות; תרגם: ד’ קלעי, 5 כרכים, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי ('ספריה במדעי החברה'), תרפ"ח–תר"ץ. (התוכן: כרך א: "ימי קדם", תרפ"ח; כרך ב: "ימי הבינים", תרפ"ט; כרך ג: "הזמן החדש מהמאה הי"ד עד ה-י"ח", תרפ"ט; כרך ד: "הזמן 1750–1860", תרפ"ט; כרך ה: "הזמן האחרון עד 1920", תר"ץ)
  • וילהלם דיבליוס, השלטון האנגלי תרגום: ד’ קלעי, תל אביב: חברה, תרצ"א.
  • סיגריד אונדסט, ויגה-ליוט וויגדיס: רומן אהבה; תרגם מגרמנית: ד. קלעי, ברלין–תל-אביב: א.י. שטיבל, תרצ"ב.
  • אוטו באואר, קפיטליזם וסוציאליזם אחרי מלחמת העולם, כרך א: "רציונליזציה – רציונליזציה כוזבת"; תרגם; ד’ קלעי, תל אביב: חברה, תרצ"ג 1932.
  • תאודור מומסן, דברי ימי רומא; מתורגמים בידי ד"ר צ’ ויסלבסקי, ד’ קלעי וד"ר צ’ רודי; בעריכת פ. לחובר וד"ר צ’ ויסלבסקי, 4 כרכים, תל אביב: א’ שטיבל, תרצ"ה. (הופיע במהדורות והוצאות נוספות)
  • קרל מרקס, מלחמת האזרחים בצרפת: אגרת המועצה העליונה של התאגדות-הפועלים הבינלאומית, בתוספת שתי אגרות של המועצה העליונה על מלחמת גרמניה-צרפת; תרגום: ד’ קלעי; הערות: מ’ דורמן; מבוא מאת פרידריך אנגלס, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"א.
  • פועה רקובסקי, לא נכנעתי: ספר זכרונות; תרגם מכתב-יד: דוד קלעי, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב 1951.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד קלעי: קובץ, ליום השנה הראשון למותו, ח’ חשון תש"ט – ח’ חשון, תש"י; המלב"ד: אברהם לוינסון, תל אביב: נ’ טברסקי, תש"י 1949.[7] (דברי זיכרון והערכה, וחלק ממאמריו ורשימותיו) (384 עמודים)
  • שמואל לחובר, 'ביבליוגרפיה של ספרי דוד קלעי ז"ל, תרגומיו ומאמריו', עמ' 373–380.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד קלעי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "לורשה ולרדומסק! באנו כולנו הנה בשלום. אני הסתדרתי במערכת "הקונטרס" ישראל ... דוד קלעי (גולד)" (דרישות שלום מא"י | לורשה ולרדומסק, הצפירה, טור 2, 13 באוקטובר 1920).
  2. ^ פנינה קלעי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  3. ^ דוד קלעי, דבר, 11 בנובמבר 1948; דוד קלעי, על המשמר, 11 בנובמבר 1948.
  4. ^ דוד קלעי באתר חברה קדישא ת"א–יפו; אחרי מיטתו של דוד קלעי, על המשמר, 12 בנובמבר 1948.
  5. ^ שמואל לחובר, משכיל הרבים (דוד קלעי, שנה למותו), דבר, 31 באוקטובר 1949.
  6. ^ גבעתיים: בית ספר תיכון ע"ש ד. קלעי ז"ל, דבר, 3 בפברואר 1953.
  7. ^ אברהם לוינסון, בנתיבי תרבות | ספר לפעילי תרבות: (על ספר קלעי), דבר, 24 בנובמבר 1949.