גטו ז'טל

הרחוב הראשי של הגטו

גטו ז'טל (בגרמנית: Zhetel Ghetto, בבלארוסית: Дзятлава, ברוסית: Дятлово) היה גטו שהוקם על ידי הנאצים בשנת 1942 בעיירה ז'טל (דזיאטלאווה), 165 ק"מ דרומית-מזרחית להורדנה (אז חלק מברית המועצות וכיום בבלארוס). כמעט 4,000 יהודים נטבחו בו והשאר הצטרפו לפרטיזנים ביערות הסביבה.

יהודי ז'טל תחת הכיבוש הגרמני

היהודים התיישבו לראשונה בז'טל בשנת 1580. היא הייתה עיר הולדתם של יעקב קרנץ ("המגיד מדובנא") וישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים"). בשנת 1926 היו בעיירה 3,450 יהודים מתוך 4,600 תושבים (75 אחוז מהאוכלוסייה). פליטים יהודים רבים הגיעו ממערב וממרכז פולין לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, כך שבזמן הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה ליותר מ-4,500 נפש.

הכוחות הגרמנים כבשו את העיר ב-30 ביוני 1941. ב-14 ביולי, מפקד הצבא המקומי הורה ליהודים לענוד טלאי צהוב על חזית וגב בגדיהם. ב-23 ביולי בחרו אנשי האס אס שהגיעו לעיירה כ-120 מנכבדי הקהילה והאינטליגנציה היהודית. בין העצורים היו אלתר דבורצקי, עורך דין ופעיל תנועת פועלי ציון והרב ג'נקל קפלן. היהודים המקומיים שיחדו את הגרמנים ושחררו את דבורצקי ואת קפלן, בעוד האחרים נלקחו ונרצחו ביער ליד נבהרדק.

בסוף אוגוסט 1941, השלטון הועבר לממשל אזרחי וז'טל הפכה לחלק ממחוז נבהרדק. בשלב זה הוקם בה יודנראט, שלאחר זמן מה דבורצקי הועמד בראשו. אחד מתפקידיו העיקריים של היודנראט היה להבטיח כי כל פקודות הגרמנים יבוצעו בקפדנות. ב-28 בנובמבר, היהודים בעיירה נעמדו בשורה ונאלצו למסור את כל חפצי הערך שלהם לגרמנים. באותו היום היודנראט נאלץ גם לספק ארבעה עשר זגגים ונגרים שנשלחו ליעד בלתי ידוע. ב-15 בדצמבר נלקחו 400 גברים למחנה העבודה דבוז'ץ לעבוד על הקמת שדה תעופה בפיקוח ארגון טוט.

הגטו

ב-22 בפברואר 1942, רשויות הכיבוש הציבו כרזות בהם נאמר כי כל היהודים מצווים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו, שרוכז סביב בית הכנסת בבניין תלמוד תורה. לא הייתה לנאצים תוכנית מפורטת ליישוב מחדש של היהודים בתחומי הגטו. בין חמש לשש משפחות נאלצו לחלוק כל דירה, ומשפחות רבות התפצלו. שמונה אנשים הוכנסו לחדר אחד, שממנו סולקו הרהיטים, ואולתרו מיטות קומתיים. חלק מהמשפחות הכינו מקומות מסתור סודיים, אשר סייעו להם לשרוד במהלך הטבח.

הגטו היה מגודר בחלקו על ידי חוטי תיל, ושני שוטרים מקומיים שמרו על השער. היהודים לא הורשו לדבר עם אזרחים אחרים מחשש שינסו להשיג אוכל מבחוץ. עם זאת, איכרים מקומיים הביאו לגטו מזון על מנת להחליפו בזהב, בגדים ופריטים אחרים. לחלק מהיהודים הונפקו אישורי עבודה והם נאלצו לצעוד בטורים מחוץ לגטו על מנת לבצע עבודות כפייה.

ההתנגדות והפרטיזנים

דבורצקי רקם קשרים עם היהודים שהתגוררו בכפרים הסמוכים וכן עם קבוצה של חיילים לשעבר בצבא האדום, שהיו בתהליכים לארגון כוח פרטיזנים באזור. בסתיו 1941, לפני הקמת הגטו, הוא עצמו הקים בעיר מחתרת יהודית בהיקף של שישים אנשים, שהייתה מחולקת לעשרים קבוצות של שלושה גברים כל אחת, ואף הצטיידה בנשק.

עם ההעברה לגטו, קבוצת המחתרת של דבורצקי העמידה לעצמה את המטרות הבאות: ראשית, להכין את המרד המזוין במקרה שהגטו יעמוד לפני חיסול. שנית, לאסוף כסף כדי לקנות נשק ולהביאו אל הגטו. שלישית, לשכנע את האוכלוסייה הנוצרית במקום לא לשתף פעולה עם הגרמנים. הקבוצה יצרה קשר עם מנהיג הפרטיזנים הסובייטים באזור, ניקולאי ווקהונין. הם ידעו כי מספר יהודים שברחו לערי האזור הסתתרו ביער ליפיצ'אני הסמוך. ב-20 באפריל 1942, נאלצו דבורצקי ושישה חברי המחתרת בגטו לברוח ליער לאחר שנודעה לגרמנים על קיומה. הוא נהרג ממארב של הפרטיזנים הלא יהודים זמן קצר לאחר מכן.

לאחר זמן מה, הוקמה ביער הסמוך פלוגת פרטיזנים שהורכבה מיותר ממאה יהודים ונקראה "גדוד ז'טל". היחידה חולקה לשלוש מחלקות. היו גם כמה נשים בגדוד, שתפקדו כאחיות, טבחיות, מזכירות וכובסות וכמה מהן אף לקחו חלק בפעולות לחימה. הבסיס של היחידה היה כעשרים קילומטרים לז'טל ביער ליפיצ'אני. כל פעולותיהם תואמו עם פרטיזנים סובייטים אחרים שפעלו באזור, במיוחד עם יחידת אורלנסקי המנותקת בפיקודו של ניקולאי ווקהונין. הם תקפו את פסי הרכבת בקווי לידא-ברנוביץ', ברנוביץ'- מינסק ווולקוביסק-ביאליסטוק ושיבשו את תנועת הרכבות הגרמניות.

טבח ז'טל וחיסול הגטו

ב-29 באפריל 1942, הגרמנים עצרו את חברי היודנראט ובשחר ה-30 באפריל, הכלואים בגטו התעוררו ביריות. הגרמנים הודיעו כי על כל היהודים ללכת לבית הקברות הישן, שהיה ממוקם בתוך גבולות הגטו. באותו זמן הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם החלו להוציא יהודים מבתיהם באמצעות מכות ובעיטות, וירו במי שלא ציית. הסלקציה נעשתה בחוץ: נשים, ילדים, וזקנים נשלחו שמאלה, ועובדים מיומנים וצעירים נשלחו ימינה.

כ-1,200 מאלה שנשלחו ימינה צעדו לאורך הרחובות אל יער קורפיש בגבולה הדרומי של העיר, בו הוכנו מראש מספר בורות ירי. הגרמנים ירו בהם בקבוצות של עשרים. במהלך הירי, קומיסר המחוז הגרמני הופיע ושחרר את מי שהיו להם תעודות המציינות את מקצועם, כמו גם את בני משפחותיהם. כך חזרו כמאה איש לגטו. הטבח בוצע על ידי כוחות גרמניים מקומיים והמשטרה הפולנית.

הטבח השני התחיל ב-6 באוגוסט 1942 ונמשך שלושה ימים. במהלך פינוי הגטו, בסביבות 2,000-3,000 יהודים נורו לתוך שלושה קברי אחים בבית העלמין היהודי במבואותיה הדרומיים של ז'טל, כ-1,000 איש בכל פעם. רק כ-200 בעלי מלאכה יהודים הועברו לגטו נבהרדק. זה היה סופו של הגטו וסופה של הקהילה היהודית בז'טל. כמה מאות יהודים שהסתתרו בבונקרים שהוכנו מראש ברחו עם גמר הטבח, בהם הרב קפלן ובני משפחתו. הם הרכיבו מחנה ביער נקרשקי, שבו הצליחו לשרוד עד השחרור.

השמועה על "פרטיזני ז'טל המבודדים" התפשטה בקרב היהודים במחנות העבודה דבוז'ץ ונבהרדק ובמקומות אחרים, ומספר יהודים ניסו להצטרף אליהם. רבים מהם נתפסו בדרכם ליער על ידי התושבים המקומיים ונמסרו לגרמנים. פרטיזני ז'טל נקמו בתגובה במשתפי הפעולה המקומיים ולפעמים גם דאגו להודיע לאנשי הכפר על נסיבות הנקמה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גטו ז'טל בוויקישיתוף

• זדז'יינצ'יול (Zdzięcioł), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• תמרה ורשיטסקאיה, זדז'נצ'ול, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1307–1309), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• רקע היסטורי: יהודי ז'טל באתר ארגון יוצאי ז'טל
• הפרטיזנים של בלארוס: פרקים 6 ו 7 אודות גטו ז'טל
• ספר יזכור לקהילת ז'טל, בספריית העיר ניו יורק