גזרת הים
גזרת הים הייתה איסור בצו אפיפיורי על העברת יהודים ואולי גם סחורות של סוחרים יהודים במזרח הים התיכון מאירופה (בעיקר מערי המסחר של איטליה כונציה וג'נובה) לארץ ישראל במאה ה-15, בעקבות סכסוך על המקומות הקדושים בירושלים והמצב הגאופוליטי במזרח הים התיכון.
איסור זה נשאר בתוקפו, לסירוגין, למעלה מיובל שנים: מ-9 במרץ 1427 עד 1467-1485[1].
הרקע לגזירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר ציון הוא מקום מקודש הן ליהודים, שמציינים במקום את קבר דוד, והן לנוצרים, המאמינים גם ששם נערכה הסעודה האחרונה. במקום היה במאה ה-15 מבנה צלבני ובו התמקמו גם הפרנציסקנים. היהודים קיימו במקום תפילות וטקסים, והוא היה אחת התחנות בעלייה לרגל. בין המחצית השנייה של המאה ה-14 ועד 1427 התקיימו סכסוכים בין יהודים לנוצרים על החזקה במקום ועל זכויות התפילה והביקור. ב-1427 פנה נגיד היהודים אל הסולטאן הממלוכי (ג'קמק) וביקש להגיע לפשרה. תשובתו של הסולטאן, לפי פליקס פברי הייתה: "גם אנו חושבים את דוד לקדוש, ממש כמו הנוצרים והיהודים, ואנו מאמינים בכתבי הקודש ממש כמוהם. על-כן לא היהודים ולא הנוצרים יהיו בעלי המקום הזה, אלא ניקח אותו לעצמנו."[2] לפי ניתוח אחר[3] בתקופה זו היה לממלוכים עניין פוליטי לפגוע בנוצרים, כחלק מהתחרות שלהם עם האימפריה העות'מאנית, והם הענישו את הנוצרים בעקבות "בנייה בלתי חוקית". לפי ניתוח זה, ההיטפלות להשתדלות היהודים היא רק תעמולה נוצרית.
ואכן, הנזירים סולקו מהמקום וב-1452 המקום הפך למסגד. כך החלה סדרת סכסוכים בינלאומיים, בהם השתדלו גופים נוצריים אצל השלטון הממלוכי לקבל לידיהם את המקום. גם יהודים עשירים ניסו לשחד את הסולטאן לבל יתן יד לדחיקתם של יהודים. ב-1462 מדווח הנוסע גיום אוליבר: "הם (המוסלמים) מונעים את הנוצרים מלהיכנס שם (למבנה קבר דוד) תחת עונש מוות". במשך תקופות קצרות חזרה למקום שליטה פרנציסקנית, אך לבסוף נושלו הפרנציסקנים סופית וחלקם נאסרו.
גזירת הגזירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשלכות על העם היהודי היו קשות, שכן הזעם הנוצרי הופנה אל היהודים. בשנת 1428 הוציא בוונציה האפיפיור מרטינוס החמישי, צו (בולה אפיפיורית) המטיל חרם על רבי-חובלים נוצרים להוביל באוניותיהם יהודים העושים דרכם לארץ-ישראל. כמה מרבי החובלים הרחיקו לכת, מתוך קנאות יתרה, עד כדי הטלת נוסעים יהודיים לים[1]כמו כן הוטלו מיסים כבדים על יהודי איטליה כ"פיצוי" לפרנציסקנים. גזירות אלה, שנקראו גזירת הים, בוטלו רק בשנות השמונים של המאה ה-15. בשנת 1488 דיווח עובדיה מברטנורא:
משכבר הימים קברות המלכים גם היו תחת ידם של הפרנציסקנים...ובא יהודי עשיר, אשכנזי, שביקש לקנותם מידי הסולטאן הממלוכי...ונתקוטט עם הכומרים... [עקב סכסוך זה] לקחו אותם [את הקברים] מיד הכומרים והם עתה תחת יד הישמעאלים. ויוודע הדבר בוויניציאה כי היהודים הבאים מאדום (אירופה) גרמו לקחת קברות המלכים מתחת יד האדומים [הנוצרים], אז גזרו לבלתי תת-יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם, ועכשיו תודה לאל חי, בטלה הגזירה.
— עובדיה מברטנורא. בתוך ירושלים עיר ועם עמ' 140
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף דרורי, ירושלים לדורותיה (יחידה 7), האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ה, עמודים 97–98.
- "זאת ירושלים", יד בן-צבי, כרך ב'.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהושע פראוור, "מנזר הפראנציסקאנים ב"הר ציון" ויהודי ירושלים במאה הט"ו", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יד (א-ב), החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תש"ח
