גדוד שומריה
גדוד שומריה, גדוד עבודה ב' והקיבוץ השומרי הראשון, המקביל לקבוצת ביתניה עילית, שהתמזגה בו מאוחר יותר, אשר פעל בתקופת העלייה השלישית ואנשיו בין סוללי כביש חיפה-ג'דה, ממקימי קיבוץ בית אלפא, קיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל, וקיבוץ רמת יוחנן.
רקע ומיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלילת הכביש הייתה חלק ממיזם סלילת הכבישים של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל לשיפור התעבורה בארץ ישראל המנדטורית. היה זה הכביש השני בחשיבותו, לאחר כביש טבריה-צמח וכביש טבריה-טבחה, שנסללו על ידי גדוד העבודה במסגרת המיזם. המיזם פתר באופן חלקי את מצוקת התעסוקה בקרב אנשי העלייה השלישית, שרק חלקם מצאו עם בואם לארץ עבודה בחקלאות, ורשם פרק חשוב בספר הזכרונות של העלייה השלישית.
גדוד שומריה (על שם ואדי שומריה הוא נחל יגור הסמוך למחנה הגדוד) התגבש סביב אנשי השומר הצעיר מהעיירות טורקה ובוצ'אץ' שבגליציה המזרחית בספטמבר 1920. מחנה העבודה הכללי לסלילת הכביש חיפה-ג'דה (לימים רמת ישי), התמקם בקילומטר העשירי מחיפה בכיוון עמק יזרעאל, על גבעת 'חרושת גויים' - הכפר ח'רתיה לשעבר והיום קריית טבעון.
מחנה גדוד שומריה בחר להתבדל מהמחנה הכללי ונטה את אוהליו בקילומטר החמישי מחיפה בפאתי בלד א-שיח', בסמיכות לתחנה של רכבת העמק. אחרי שהמחנה הוצף בחורף, אירוע שזכה להתכנות 'ליל ונציה', הוא הועתק לקילומטר השישי, היכן שהיום חדר האוכל של קיבוץ יגור.[2] שטח המחצבה בה חצבו אנשי הגדוד משמש כיום כבית הקברות של הקיבוץ.
הקמה ותקנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרעין הגדוד התלכד סביב מרדכי שנהבי (הלפנביין). שנהבי הקדים ועלה ארצה יחד עם חברו אפרים טרטקובר ומשם העביר מסר לוועידת השומר הצעיר בלבוב בעד עלייה ארצה של השכבה הבוגרת של חניכי הקינים שבגליציה, בלי להתחשב במדיניות הנהלת התנועה הציונית שהעדיפה לעכב את העליה עד הקמת תשתיות מתאימות בארץ ישראל.[3] סמוך לשובו של שנהבי מלבוב הוא נשלח למחנה חיפה-ג'דה והחלו להאסף סביבו 'שומרים' שנדדו בארץ וכמהו לחברותה השומרית. ביולי 1920 החפו (עגנו בחוף) בנמל יפו אבא חושי (שנלר) בראש חברי 'השומר הצעיר' מטורקה והצטרפו לקבוצת שנהבי. עד מהרה העדיפו 'השומרים' סידור עבודה משלהם והבדלות ארגונית מן המחנה הכללי של העובדים. חודשיים וחצי מיום הגעתה של קבוצת עולי טורקה לארץ, ב 6 בספטמבר 1920 הגיעה לחוף יפו קבוצת השומרים מבוצ'אץ' בראשותו של זאב און/איסרזון, לימים חבר משק תל יוסף ומנהל חברת העובדים, וגדוד שומריה החל לפעול בצורה עצמאית מהמחנה שבקילומטר השישי. את הנהלת הגדוד הרכיבו, אבא חושי איש טורקה, שנהבי, יהושע הניג וזאב און (איסרזון) אנשי בוצ'אץ', יוסף רוט ומשה וייס מבולוחוב, עמנואל בלאט מלבוב ויוסף ציפר. שנהבי, שנלר ובלאט ניסחו תקנון לחברי הגדוד. לאומיות וסוציאליזם נקבעו כערכי היסוד. המצטרפים התחייבו לעבור בדיקה רפואית ולהסכים לתקנון. חברים נתקבלו לאחר תקופת ניסיון. רישול ועצלנות היוו עילה להרחקה מן הגדוד. לצד ההנהלה פעלה מועצה עליונה שהורכבה מראשי קבוצות העבודה. התקיים בית דין שבראשו עמד עמנואל בלאט, ובין תחומי שיפוטו: הענקת רישיונות יציאה אל מחוץ למחנה. לכל חבר ניתנה הזכות לחופשה בת שבועיים אחת לשנה.
הגעתי למחנה שומריה שם היה מחנה אוהלים, צריף מרפאה, ואחות שטיפלה בנו ביד קשה. היה עלינו לחצוב האבנים באמצעות פיצוץ סלעי ההר, לעשות חצץ ולסלול. לוזר, לאחר מכן אומן הקרמיקה מקיבוץ רמת יוחנן נפצע ואיבד את עינו מפיצוץ אחד הסלעים. מכיוון שעלה בידי לעשות המיכסה הדרושה לקיום, המליצו עלי שאקבל את ניהול עבודת הסלילה ובא מדריך שלימד אותי אלף בית של העבודה: חופרים, מעמידים אבנים מרובעות כשהחלק הצר כלפי מטה ואחר כך שופכים חצץ ומכסים בחול. זה לא היה עוד כביש אספלט ואת הדבר הזה תפסתי. פעלתי לפי ההנחיות ואחר כך בא מכבש והידק ונוצר הכביש לעמק.
— הפסל משה ציפר חבר 'גדוד שומריה'
המשך הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
את תום סלילתו של הקילומטר הראשון לכביש חגג 'גדוד שומריה' בליל נאומים, שירה, ריקודים ושתיית יין. לפנות בוקר התכנסו במעגל והאזינו לשיחתו של א"ד גורדון.
בדצמבר 1920 הפגין הגדוד את עצמאותו (בתחילת דרכם בארץ היו חברי 'השומר הצעיר' תחת חסות מפלגת הפועל הצעיר) ושלח שני צירים מטעם 'השומר הצעיר', שייצגו למעלה ממחצית חברי הגדוד, לוועידה הכללית הראשונה של פועלי ארץ ישראל. בסיומה של הוועידה הוחלט על הקמתה של הסתדרות כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, היא ההסתדרות. בפברואר 1921 הגיעה מצבת החברים בגדוד 'שומריה' לכדי 120 חברים וחברות. הסתגלותם לעבודה הייתה טובה יחסית, הם עמדו במיכסות, וזאת חרף התנאים הקשים ששררו במחנה בתקופת החורף. אבא חושי, ששמו יצא לפניו כמנהל המשק, לא התקשה למצוא עבורם תעסוקה נוספת בפריקת פחמים בנמל חיפה.
הגדוד המשיך להתנהל כמערכת יעילה, אסתטית ומאוזנת תקציבית. סביבתו האסתטית בידלה אותו לטובה לעומת מחנות סוללים אחרים. האווירה הייתה טובה ואופטימית, ונקלטו חברים חדשים מקרב אנשי 'השומר הצעיר'. וכך תיאר זאת מאיר יערי, מנהיג 'השומר הצעיר', במכתב ששלח מהארץ באביב 1921 להנהגת התנועה בגולה: "העבודה מתנהלת שם כראוי, אך שוררים שם קיפאון רוחני ובינוניות".
הקרע בין קבוצת גדוד שומריה לקבוצת ביתניה עילית[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1921 עמדה להסתיים עונת העבודה בהכשרת הקרקע לנטיעות בביתניה עילית. מאיר יערי, שעמד בראש קבוצת ביתניה המליץ לקבוצתו לעבור למחנה גדוד שומריה ולהצטרף לעבודת סלילת כביש חיפה-ג'דה. בחג הפסח, בעת שאנשי גדוד שומריה עלו לרגל, ברגל, לירושלים, הגיעו למחנה שומריה אנשי ביתניה. משחזרו אנשי הגדוד ומצאו את האורחים שכבר התמקמו בשטח המחנה, ברכו אותם בברכה השומרית: "חזק ואמץ". האידיליה לא שררה זמן רב. אנשי ביתניה ואוהדיהם מקרב אנשי הגדוד, כ-50 במספר, מתוך תחושה של עליונות רוחנית, החלו להנכיח את רוח ביתניה באוהלי גדוד שומריה בן כ-150 החברים. שיחותיהם הליליות הידועות הגדושות בהשתפכויות הנפש[4] לעילוי נפשם במדרגות הקיום האנושי, שבו והתחדשו באוהלי מחנה גדוד שומריה. הגדיל לעשות מאיר יערי מנהיגם, כאשר תכנן למיין את חברי הגדוד, את חלקם לצרף לקבוצת ביתניה ואת חלקם להותיר בחוץ. לכך לא היו יכולים אנשי שומריה להסכים. בוויכוח לילי מר ונוקב, שלימים זכה לכינוי 'ליל השימורים', ו' בטבת תרפ"ב[5], הואשם מנהיג 'השומר הצעיר' מאיר יערי, בהפצת דעות הרסניות, והוא נאלץ לעזוב בחברת אשתו, אנדה. עד כמה מר היה הוויכוח תעיד התאבדותו של חבר הגדוד, שמואל (מילא) הלר, בן בוצ'אץ', באותו 'ליל השימורים'.
הדיבוק בביצועה של להקת הגדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעם הראשונה[6] בה הועלתה הצגת הדיבוק על במה ארץ ישראלית הייתה בפברואר 1922 במחנה הגדוד בוואדי שומריה[7]. לידיו של יהודה יערי מייסדה והרוח החיה בלהקת הגדוד, ובמאי ההצגה, הגיע הכרך הראשון של התקופה ובו תרגומו העברי של ביאליק ל'הדיבוק'. הטקסט עורר ביערי התלהבות והוא הדביק בה את חבריו והוחלט להפוך את הטקסט הכתוב להצגה. יערי ליהק את עצמו לתפקיד 'חנן', את 'לאה' שיחקה, רחל שינדלר, 'הרבי ממירופול' גולם על ידי אבא חושי, את 'סנדרקה' שיחק משה הלנברג, ואת 'חברתה של לאה', חנה מן (מונטג) - תפקיד שלא קיים במחזה המקורי ויערי יצר אותו כיוון שלא הצליח לאייש את תפקיד ה'סבתא של לאה'. 'להקת יודקה' כפי שנתכנתה להקת הגדוד בפי עצמה, העלתה את ההצגה פעמיים נוספות בנהלל ועין חרוד, ואף את הצגת הגולם מפראג[8].
סיום הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף 1921 הסתיימה סלילת כביש חיפה-ג'דה. חברי גדוד שומריה עברו לאזור נהלל, שם סללו את כביש הגישה לכפר, ניקזו ויבשו את האדמות. ב-1922 נענתה דרישתם להכלל בין הגופים העולים להתיישבות בעמק יזרעאל והם הקימו את קיבוץ בית אלפא.
קובע חוקר תנועת 'השומר הצעיר', פרופ' מתתיהו מינץ:
- למרות שבקבוצת ביתניה התרכזה העילית האינטלקטואלית השומרית של העלייה השלישית הרי שגדוד שומריה היה בגדר בשורה חדשה. הוא צבר עוצמה מכוח ארגון העבודה, המשק והמוסדות שידע לארגן. גדוד שומריה הוא האב טיפוס והשורש של הקיבוץ השומרי לעתיד, ולא ביתניה. ביתניה הייתה אפיזודה שחלפה ללא טביעת עקב.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מתתיהו מינץ, התנועה השומרית 1921-1911 (1995), התנועה הציונית.
- צדוק אשל, אבא חושי איש חיפה, 2002, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
- שלמה טנאי, הפסל כחלוץ אלמוני, עיתון 77 לספרות ותרבות, גיליון 40-41, 1983.
- צילה רוזנבליט, זאב און - האיש בראי תקופתו, הוציא לאור יואב שמחוני, 1998.
- צבי קרניאל, ימי בראשית, הוצאת קיבוץ רמת יוחנן, 1992.
- יעקב דוידון, אהבה מאונס, ביתן, 1983
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארכיון השומר הצעיר יד יערי
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "האוהלים הפנימיים ללא שוליים, הרוח שורקת והגשם דולף. בלילות קר, המטבח וחדר האוכל הותקנו באוהל מרובע שאף הוא פתוח לרוח, הרוח מכבה את הפרימוסים, האוכל ספוג עשן... המזון מורכב בעיקרו משימורים, שיירי הצבא הבריטי אותם מספק "המשביר". רבים חולים בצהבת. מסביב למחנה ביצות, היתושים מזמזמים, רבים חולי קדחת ורופא אין." עדותו של אבא חושי.
- ^ צבי קרניאל, ימי בראשית, הוצאת קיבוץ רמת יוחנן, 1992
- ^ ההכרעה על ההגשמה, באתר השומר הצעיר Hashomer Hatzair
- ^ התפרסמו בקובץ 'קהליתנו', ועובדו למחזה של יהושע סובול, 'ליל העשרים', שהוצג בתיאטרון חיפה, כאשר סובול בשם חופש היצירה מתזמן את מועד השיחות לתקופה בה שהתה הקבוצה בביתניה עילית
- ^ תאריך מותו של שמואל הלר כפי שמצויין על מצבת קברו בבית העלמין היהודי הישן של חיפה
- ^ הבכורה של הבימה ל'דיבוק', לימים הצגת הדגל של התיאטרון הלאומי, הייתה אף היא בראשית 1922 במוסקבה
- ^ קתדרה 26, פרדי רוקם
- ^ יעקב דוידון, אהבה מאונס, ביתן, 1983