ג'יימס ביוקנן

ג'יימס ביוקנן
James Buchanan
	ג'יימס ביוקנן
לידה	23 באפריל 1791; קוב גאפ (אנ'), פנסילבניה
פטירה	1 ביוני 1868 (בגיל 77); לנקסטר (אנ'), פנסילבניה
שם לידה	James Buchanan, Jr.
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	לנקסטר (אנ'), פנסילבניה
השכלה	מכללת דיקינסון
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	אחייניתו הארייט ליין הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית
	4 במרץ 1857 – 3 במרץ 1861; (4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	ג'ון ברקינרידג'
	→ פרנקלין פירס אברהם לינקולן ←
	23 באוגוסט 1853 – 15 במרץ 1856; (שנתיים ו־29 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	פרנקלין פירס
	→ ג'וזף ריד אינגרסול ג'ורג' דאלאס ←
	10 במרץ 1845 – 7 במרץ 1849; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	ג'יימס פולק
	→ ג'ון קלהון ג'ון קלייטון ←
	6 בדצמבר 1834 – 5 במרץ 1845; (10 שנים)
	6 בדצמבר 1834 – 5 במרץ 1845; (10 שנים)
	11 ביוני 1832 – 5 באוגוסט 1833; (שנה ו־7 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	אנדרו ג'קסון
	→ ג'וזף רנדולף ויליאם וילקינס ←
	4 במרץ 1821 – 3 במרץ 1831; (10 שנים)
	4 במרץ 1821 – 3 במרץ 1831; (10 שנים)
חתימה

ערך זה עוסק בנשיא ארצות הברית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ג'יימס ביוקנן (פירושונים).

ג'יימס ביוקנן הבן (באנגלית: James Buchanan‏; 23 באפריל 1791 – 1 ביוני 1868) היה נשיאה ה-15 של ארצות הברית (1857 – 1861), סמוך לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. ייצג את פנסילבניה בבית הנבחרים ולאחר מכן בסנאט. שירת כשגריר ברוסיה תחת הנשיא אנדרו ג'קסון, כמזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא ג'יימס פולק, וכשגריר בבריטניה תחת הנשיא פרנקלין פירס.

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1856, ניצח תחילה את פירס והפך למועמד המפלגה הדמוקרטית ואחר כך ניצח בבחירות עצמן את ג'ון פרימונט מהמפלגה הרפובליקנית ומילרד פילמור, מתנועת שאינם יודעים דבר.

מעט לאחר כניסתו לתפקיד, לחץ על בית המשפט העליון לכיוון החלטה שאיננה מתנגדת לעבדות בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. כמוכן, שיתף פעולה עם הדרום בניסיון להכניס את קנזס לאיחוד כמדינת עבדות. כתוצאה מכך זכה להתנגדות מתנגדי העבדות, כאשר בנוסף לכך גם פרץ במדינה משבר כלכלי, עם תחילת כהונתו, "בהלת 1857".

ביוקנן נמנע מריצה לכהונה שנייה ובבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860 זכה המועמד הרפובליקני אברהם לינקולן, שהתחייב לאסור על העבדות בטריטוריות המערביות. בתגובה, הכריזו שבע מדינות דרומיות על פרישתן מהאיחוד. ביוקנן, שעדיין היה נשיא אותה עת, טרם כניסתו של ממשל לינקולן לתפקיד, טען שהפרישה אמנם לא חוקית, אבל יציאה למלחמה כדי למנוע אותה, גם היא לא חוקית.

חוסר יכולתו של ביוקנן להכריע בין תומכי העבדות ומתנגדיה ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית גרמו לכך שייחשב לנשיא הגרוע בתולדות ארצות הברית. החלטתו לא לפעול כנגד מדינות הדרום הפורשות נחשבת לטעות הגדולה ביותר שנשיא עשה, אי פעם.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס ביוקנן הבן נולד בבקתת עץ בפנסילבניה ב-23 באפריל 1791, לג'יימס ביוקנן האב (1761–1821), איש עסקים, חייל וחקלאי, ולאליזבת' ספיר, אישה מלומדת (1767–1833). הוריו היו ממוצא סקוטי-אירי. הוא היה אחד מבין אחד עשר אחים, והאח הבוגר ביותר שחי עד לגיל מבוגר. מעט לאחר לידתו עברה המשפחה לחווה במרסרבורג, פנסילבניה. אביו של ביוקנן הפך לאדם העשיר ביותר בעיירה, והשקיע בנדל"ן. בית המשפחה הפך לבית מלון מאוחר יותר.

ביוקנן למד בבית הספר של הכפר, וב-1807 החל ללמוד במכללת דיקינסון. אף על פי שכמעט סולק משם בשל התנהגות לא נאותה, הוא הצליח להישאר שם ולסיים בהצטיינות ב-19 בספטמבר 1809. מאוחר יותר באותה השנה, עבר ללנקסטר, שהייתה בירת פנסילבניה. עורך הדין הבולט מהאזור, ג'יימס הופקינס, קיבל את ביוקנן כתלמידו. לאחר בחינה בעל פה, הוסמך ביוקנן לעריכת דין ב-1812. עורכי דין אחרים עברו אל האריסברג לאחר שזאת הפכה לבירת פנסילבניה ב-1812, אולם ביוקנן נשאר בלנקסטר כל חייו. מעמדו הכלכלי השתפר לאחר שהחל לעסוק בעריכת דין, וב-1821 הרוויח יותר מ-11,000 דולר (197,000 דולר כיום) בשנה. ביוקנן עסק בכמה תיקים, והצליח למנוע את פיטוריו של השופט של מדינת פנסילבניה, וולטר פרנקלין.

הקריירה הפוליטית של ביוקנן החלה בבית הנבחרים של פנסילבניה (1814–1816), כחבר במפלגה הפדרליסטית. המועצה המחוקקת נפגשה שלושה חודשים בשנה, וביוקנן הצליח להשיג הרבה לקוחות בזכות מעמדו כמחוקק. כמו אביו, האמין ביוקנן במימון ממשלתי לשיפורים פנימיים, במכסים גבוהים ובבנק לאומי. הוא ביקר את הנשיא הדמוקרטי-רפובליקני ג'יימס מדיסון במהלך מלחמת 1812. כשהבריטים פלשו אל מרילנד השכנה ב-1814, גויס ביוקנן כטוראי במיליציה של פנסילבניה, ביחידה של דרגונים, והגן על בולטימור. ביוקנן הוא הנשיא היחיד עם ניסיון צבאי שלא שירת כקצין.

בתור פעיל בתנועת הבונים החופשיים, ניהל את הלשכה הגדולה של לנקסטר, והיה רב-בונה מחוזי בפנסילבניה.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות בקונגרס ושגריר ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1820, המפלגה הפדרליסטית כבר לא הייתה קיימת במדינה, וביוקנן ניסה להיבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית כ"רפובליקני פדרליסט". במהלך כהונתו בקונגרס, הפך לתומך של אנדרו ג'קסון ותמך בזכויות המדינות. לאחר הבחירות של 1824, עזר ביוקנן בארגון תומכי ג'קסון במפלגה הדמוקרטית, והפך לדמוקרט הבולט במדינת פנסילבניה. בוושינגטון, התקרב לחברי קונגרס דרומיים רבים, כמו ויליאם רופוס קינג מאלבמה. בניגוד לכך, ראה ביוקנן ברוב חברי הקונגרס מניו אינגלנד רדיקלים מסוכנים. הוא התמנה לוועדה לענייני חקלאות בשנתו הראשונה בקונגרס, ולבסוף הפך ליושב ראש ועדת בית הנבחרים לענייני משפט. הוא הוביל להדחתו של השופט ג'יימס פאק מבית המשפט המחוזי של מיזורי בטענה שפאק ניצל לרעה את מעמדו. הסנאט זיכה את פאק. ביוקנן סירב לנסות להיבחר לכהונה שישית, וב-1830 חזר אל חייו הפרטיים.

לאחר היבחרו מחדש של ג'קסון ב-1832, הציע לביוקנן את תפקיד השגריר ברוסיה. ביוקנן לא רצה לעזוב את המדינה אולם הסכים לקבל את המינוי. הוא שירת כשגריר במשך שמונה עשר חודשים, במהלכם למד צרפתית, שהייתה הלינגואה פרנקה של הדיפלומטיה באותה התקופה, והגיע להסכם סחר ותעבורה ימית עם האימפריה הרוסית.

שירותו בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחזר לארצות הברית, נבחר ביוקנן לסנאט בידי המועצה המחוקקת, כמחליפו של ויליאם וילקינס (שהחליף את ביוקנן כשגריר ברוסיה). ביוקנן נבחר מחדש ב-1836 וב-1842. הוא היה דמוקרט ותומך של ג'קסון, והתנגד לחידוש הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית. הוא התנגד לגינויו של ג'קסון בידי הקונגרס בגלל ביטולו של הבנק. ביוקנן התנגד גם ל"חוק סתימת הפיות", שמנע מעצומות נגד העבדות להגיע לקונגרס, בטענה שזכות המדינה להתערב בעבדות היא כמו זכותה לפגוע בזכות המחאה. ביוקנן חשב שבעיית העבדות בארצות הברית הייתה נחלתן של המדינות, והוא טען שהתנועה לביטול העבדות מעוררת מתח בנושא. הוא תמך בזכויות המדינות וגם ברעיון הייעוד הגלוי, והתנגד להסכמים שהעניקו שטח אל הממלכה המאוחדת. ביוקנן תמך בסיפוחה של טקסס ושל אורגון. לפני הוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1844, ניסה ביוקנן להיות חלופה לנשיא לשעבר, מרטין ואן ביורן, אולם לבסוף נבחר ג'יימס פולק להיות המועמד הדמוקרטי בבחירות.

מזכיר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולק חלק עם ביוקנן השקפות רבות במדיניות החוץ, והוא הציע לביוקנן להתמנות לתפקיד מזכיר המדינה. אף על פי שרצה לשרת בבית המשפט העליון, הסכים ביוקנן לשרת כמזכיר המדינה במהלך כהונתו של פולק. פולק וביוקנן הכפילו את הטריטוריה האמריקנית בעזרת הסכם אורגון והסכם גואדלופה אידלגו. במשא ומתן עם בריטניה על אורגון, הציע ביוקנן פשרה, אולם לאחר מכן דרש את סיפוח אורגון במלואה. לבסוף הסכים ביוקנן להתפשר עם בריטניה בנוגע לגבול המדינה. לאחר פרוץ מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, ייעץ ביוקנן לפולק לא לכבוש טריטוריה דרומית לריו גראנדה ולניו מקסיקו. לקראת סוף המלחמה, תמך ביוקנן בכיבוש רחב יותר, ופולק חשד בו שדאגתו העיקרית היא להפוך לנשיא. ביוקנן ניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1848 (פולק הבטיח לכהן כהונה אחת בלבד), אולם המועמד שנבחר היה הסנאטור לואיס קאס ממישיגן.

שגריר בממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת פולק, וניצחונו ב-1848 של זאכרי טיילור, המועמד הוויגי לנשיאות, חזר ביוקנן לחייו הפרטיים. הוא קנה בית בפרוורי לנקסטר, אירח כמה מבקרים והמשיך לעקוב אחרי הפוליטיקה. ב-1852, נבחר להיות נשיא חבר הנאמנים במכללת פרנקלין ומרשל בלנקסטר, ושירת בתפקיד עד ל-1866. הוא ניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי בבחירות של 1852, ופרסם מכתב בו טען שהצעת וילמוט, שהייתה אמורה לאסור כל עבדות בשטחים שנכבשו ממקסיקו, הייתה פלגנית וקיצונית. ביוקנן נודע בגלל תמיכתו בדרום. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1852, צירים דרומיים רבים תמכו בו אולם הוא לא הצליח להשיג שני שלישים מהקולות כדי להיבחר, ופרנקלין פירס נבחר להיות המועמד. ביוקנן סירב להיות סגנו של פירס, וחברו, ויליאם קינג, נבחר במקום. פירס ניצח בבחירות, וביוקנן הסכים להצעתו לכהן כשגריר בממלכה המאוחדת.

ביוקנן הפליג לאנגליה בקיץ 1853, ונשאר שם במשך שלוש שנים. ב-1850, ארצות הברית ובריטניה חתמו על הסכם שקבע ששתיהן ישלטו בכל תעלה עתידית שתקשר בין האוקיינוסים האטלנטי והשקט במרכז אמריקה. ביוקנן נפגש עם שר החוץ הבריטי בתקווה שהבריטים יעזבו את מרכז אמריקה. בנוסף התמקד בניסיון לספח את קובה. בהתעקשותו של פירס, נפגש ביוקנן עם השגריר בספרד והשגריר בצרפת באוסטנדה, בלגיה, וכתבו מזכר. במזכר אוסטנדה הוצע לרכוש מספרד את קובה, שהייתה באמצע מהפכה וקרובה לפשיטת רגל, בתחושה שהאי נחוץ לארצות הברית כמו כל מדינותיה. בניגוד לדעתו של ביוקנן, קבע המזכר שאם ספרד תסרב למכור את קובה, השגת קובה בכוח תהיה מוצדקת. המזכר אמנם לא יושם, אולם הוא החליש את התמיכה בממשל פירס וברעיון הייעוד הגלוי.

הבחירות ב-1856[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות לפי מחוזות. גוונים כחולים מסמנים את המקומות בהם ביוקנן ניצח, גוונים אדומים לפרימונט, וגוונים צהובים לפילמור.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1856

העובדה שביוקנן שירת מחוץ למדינה הובילה לכך שהיה מנותק מהעימות במדינה לגבי חוק קנזס נברסקה, שפילג את האומה. ביוקנן לא ניסה תחילה להיבחר לנשיאות, אולם בחר לרוץ בכוונה לא לפגוע בתומכיו. הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1856 נפגשה ביוני, וכתבה מצע שתאם להשקפותיו של ביוקנן, כולל תמיכה בחוק העבד הנמלט, חיסול כל תעמולה נגד העבדות, ושליטה במפרץ מקסיקו. הנשיא פירס קיווה להיבחר מחדש, והסנאטור סטיבן דאגלס גם הוא נחשב למועמד חזק. ביוקנן הוביל בסיבוב הראשון, וזכה לתמיכת סנאטורים חזקים כתומאס בייארד, שטענו שהיה מנהיג מנוסה שיוכל למשוך תומכים מהצפון ומהדרום. ביוקנן נבחר לאחר שבעה עשר סיבובי הצבעה, ולסגנו נבחר ג'ון ברקינרידג' מקנטקי.

ביוקנן התמודד מול שני מועמדים במערכת הבחירות: הנשיא הוויגי לשעבר מילרד פילמור ניסה להיבחר מטעם המפלגה האמריקנית (תנועת "שאינם יודעים דבר", ואילו ג'ון פרימונט נבחר להיות המועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית. כנהוג באותה התקופה, לא ערך ביוקנן מסע בחירות אלא כתב מכתבים והתחייב לשמור על המצע הדמוקרטי. בבחירות, ניצח בכל מדינות העבדות פרט למרילנד, וגם בחמש מדינות חופשיות, כולל במדינתו, פנסילבניה. הוא השיג 45% מהקולות, וזכה ברוב האלקטורים, 174, לעומת 114 לפרימונט ושמונה בלבד לפילמור. ביוקנן הוא הנשיא היחיד מפנסילבניה. בנאום ניצחונו, תקף ביוקנן את הרפובליקנים וטען שהם מפלגה מסוכנת ואזורית, שתקפה את הדרום. ביוקנן התחייב שהממשל שלו יחסל את המתיחות האזורית ויחזיר את ההרמוניה לאיחוד. לאחר היבחרו לנשיא, ובעקבות השסע הפנימי בארצות הברית של לפני מלחמת האזרחים, החליט ביוקנן להרגיע את הרוחות על ידי איוש משרות בנציגים משני הצדדים, וניסיון לשכנע את העם לקבל את הפרשנות של בית המשפט העליון לחוקת ארצות הברית. בית המשפט דן באותה תקופה בלגיטימיות של העבדות ובאפשרות הגבלתה, ושני שופטים רמזו לביוקנן מה היא הפסיקה הצפויה.

נשיאותו (1857–1861)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן הושבע לנשיאות ב-4 במרץ 1857, באגף המזרחי של הקפיטול. רוג'ר טוני, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, השביע אותו. היה זה טקס ההשבעה הראשון שצולם.

בנאום כניסתו לתפקיד, התחייב ביוקנן לכהן רק כהונה אחת. הוא מילא את הבטחתו ותמך בסגנו, ג'ון ברקינרידג', בבחירות הבאות. הוא ביקר את המחלוקת בנושא העבדות ועל מעמדה של העבדות בטריטוריות. הוא טען שלקונגרס אין זכות להתערב במעמדה של העבדות, ובנוסף טען שעל הממשלה להבטיח את חופש הביטוי. לטענתו, על תושבי הטריטוריות להיות חופשיים משיקולים זרים ולבחור בגורלם לעצמם, כשהם כפופים רק לחוקה. ביוקנן דרש להסדיר את נושא העבדים הנמלטים ולהגן על זכויות בעלי העבדים בכל המדינה. הוא טען שפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, כשיפורסם, יפתור את הבעיה. למען האמת, ביוקנן ידע על הפסיקה הצפויה, ואף לקח חלק בניסוחה.

ממשלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת נאום ההשבעה שלו, ביקש ביוקנן להימנע מהמלחמות הפנימיות מתקופתו של אנדרו ג'קסון וליצור קבינט הרמוני. ביוקנן רצה להיות המוביל, ובחר אנשים שהסכימו עם דעתו. הוא ציפה להתעסק בעיקר, ולהכתיב, את מדיניות החוץ האמריקנית, ומינה את לואיס קאס המזדקן לתפקיד מזכיר המדינה. ביוקנן וסגנו של קאס, ג'ון אפלטון, היו אלו שהובילו את מדיניות החוץ. ביוקנן בחר בארבעה דרומיים ובשלושה צפוניים לקבינט, ביניהם היה אייזיק טוי, מזכיר הצי, שנחשב לתומך בדרומיים. פרט למינויו של קאס הזקן, רק התובע הכללי ג'רמייה בלאק לא נחשב לתומך בדרומיים, אולם הוא התנגד לתנועה לביטול העבדות. מינוי הדרומיים ותומכי הדרום גרם לכעס רב בצפון, והעובדה שביוקנן לא מינה תומכים בסטיבן דאגלס גרמה לפילוג מפלגתי. ביוקנן היה חייב לדאגלס על כך שדאגלס פרש מניסיון ההתמודדות בוועידה של 1856, אולם לא חיבב את דאגלס וניסה לצמצם את השפעתו. מחוץ לקבינט, הותיר ביוקנן מינויים רבים של פירס, אולם פיטר צפוניים שתמכו בדאגלס. ברקינרידג', סגן הנשיא, לא שיחק תפקיד בממשל.

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן מינה שופט אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, ניית'ן קליפורד, לאחר התפטרותו של בנג'מין קרטיס, שסירב לפסק הדין של דרד סקוט. קליפורד שירת בבית המשפט עד ל-1881, וב-1872 היה הוותיק מבין השופטים. ביוקנן מינה שבעה שופטים מחוזיים אחרים, ושניים לבית המשפט לתביעות קטנות.

פסק דין דרד סקוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, התפתח ויכוח לגבי מעמדה של העבדות בטריטוריות המערביות. התנועה לביטול העבדות עדיין לא הייתה חזקה מספיק, אולם צפוניים רבים החלו לראות בעבדות פגם מוסרי והתנגדו להרחבתה אל הטריטוריות. דרומיים רבים נפגעו בגלל ההתקפה על העבדות וחששו שאיסור על עבדות בטריטוריות יוביל לאיסור על עבדות בדרום. פשרת 1850 פתרה את הנושא באופן זמני, אולם כל הפרה צפונית של חוק העבד הנמלט (שהיה חלק מהפשרה) העלה את המתח בדרום. ב-1852 פורסם הרומן אוהל הדוד תום, שגרם למחלוקת. ב-1854, חוק קנזס נברסקה ביטל את פשרת מיזורי שהגבילה את העבדות לתחום שהיה דרומית מקו הרוחב '36°30, וקבע שכל מדינה חדשה תכריע בעצמה על העבדות בתחומה בעזרת משאל. החוק לא היה אהוד בצפון, כיוון שיכול היה לגרום לעבדות בכל הטריטוריות ולגרום לכך שמדינות עבדות יצוצו מצפון לקו הרוחב '36°30. המפלגה הוויגית חוסלה בתחילת שנות החמישים, והמפלגה הרפובליקנית נוסדה. היא הכילה צפוניים שהתנגדו להרחבת העבדות לטריטוריות. מעטים מתוכם רצו לבטל את העבדות, אולם הדרום ראה במפלגה הרפובליקנית איום, והרפובליקנים לא ניסו למשוך מצביעים בדרום, תמכו במכסי מגן ובמימון ממשלתי לשיפורים פנימיים.

עם כניסתו לתפקיד, קיווה ביוקנן שהמתיחות בנוגע לעבדות תסתיים, וקיווה לחסל את הרפובליקנים. הנושא החשוב ביותר היה מעמד העבדות בטריטוריה, והאם עקרון ריבונות העם אמר שהמועצות המחוקקות יוכלו למנוע כניסת עבדים לתחומן. מאחר שההכרעה בבית המשפט העליון התקרבה, ראה בכך ביוקנן הזדמנות לפתור את הבעיה, והתערב בהליך קבלת ההחלטות לפני השבעתו.

מלבד הבטחתו לא לרוץ לכהונה שנייה, הכריז ביוקנן בהשבעתו כי שאלת העבדות בטריטוריות היא "לשמחתנו, בעלת משמעות מעשית מזערית" וכי בית המשפט העליון יישב דילמה זו ב"מהירות וביעילות". הוא הכריז שכשתהיה החלטה בנוגע לכך, הוא יהיה מחויב אליה. יומיים לאחר מכן פסק השופט רוג'ר ב. טאני בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, שאין בכוח הקונגרס לאסור על עבדות בטריטוריה של ארצות הברית, ובכך למעשה קיבל את העמדה הפוליטית-חוקתית של מדינות הדרום. פסיקה זו גרמה זעם במדינות הצפון. בינואר 1857, הנשיא הנבחר לחברו, שופט בית המשפט העליון ג'ון קטרון, ושאל האם המשפט יוכרע לפני השבעתו של הנשיא במרץ, וביקש הכרעה רחבה בנושא. ביוקנן קיווה כי הכרעת השופטים תסיים את המחלוקת הפוליטית במדינה בשאלת העבדות. קטרון, שהיה מטנסי, כתב לביוקנן ב-10 בפברואר שהרוב הדרומי בבית המשפט יכריע נגד סקוט, וללא תמיכה מהצפון, בית המשפט עדיין יפרסם את פסק הדין. ביוקנן גם לחץ על השופט גרייר (שופט מפנסילבניה, מדינתו של ביוקנן) לתמוך בשופטים הדרומיים ולקבוע כי סקוט הוא עבד, כדי ליצור מראית עין שההחלטה ניתנה משיקולים שאינם מדינתיים – אלא משיקולים משפטיים בלבד. תכתובות אלה בין הרשות המבצעת והרשות השופטת, בהן רשות אחת מנסה להשפיע על השנייה, הן כיום בלתי חוקיות. ביוקנן קיווה שפסק הדין יאפשר לו להתעסק בנושאים אחרים, כסיפוח קובה ורכישת שטחים ממקסיקו.

לבסוף החליט גרייר להיענות לבקשת ביוקנן ולתמוך בפסק הדין. פשרת מיזורי הוכרזה כבלתי חוקתית. הרפובליקנים הפיצו שמועות על מעורבותו של ביוקנן, שהוצתה לאחר שהתלחש עם השופט רוג'ר טאני בהשבעתו, ואברהם לינקולן, בנאומו "בית מפולג", גינה את ביוקנן, השופטים, סטיבן דאגלס ופרנקלין פירס. הוא טען שהם תומכים במתן כוח לבעלי העבדים, ובאוליגרכיה שתסיר כל מגבלה חוקית על עבדות. ביוקנן לא הצליח לפגוע ברפובליקנים אלא רק ללכד אותם יותר נגדו, ותמיכתו בפסק הדין גרמה להתנגדות צפונית כלפיו.

בהלת 1857 ומדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלת 1857 החלה בקיץ של אותה השנה, בעיקר בגלל יבוא יתר מאירופה שחיסל את יתרות המטבע של המדינה, בניית מסילות רכבת אגרסיבית, וספקולציות רבות לגבי קרקעות במערב. הבנקים במדינה נתנו יותר מדי אשראי, כשבעה דולרים על כל דולר מכסף או מזהב. הרפובליקנים טענו שהקונגרס אשם בכך כי הפחית את מכסי המגן. ארבע מאות בנקים וחמשת אלפים עסקים קרסו. הדרום, שהיה מבוסס על חקלאות, נפגע פחות מהצפון התעשייתי, שהוכה באבטלה. בהודעתו הראשונה לקונגרס, טען ביוקנן שיש לבצע רפורמה בכלכלה ולא צעדים להקלת המשבר. הממשלה תשלם את חובותיה ביתרות המטבע שלה, ולא תוסיף עוד מיזמי בנייה. הוא ביקש מהמדינות להגביל את הבנקים במתן אשראי עד פי שלושה לכל דולר, ואסר על שימוש באיגרות חוב של המדינה כביטחונות. הכלכלה התאוששה לבסוף ב-1859, אולם אמריקנים רבים נפגעו מהשפל, והצפון האשים את הדרום במשבר. הדרומיים וביוקנן האשימו את הספקולנטים מהצפון במשבר. כשביוקנן עזב את תפקידו, הגירעון של הממשלה היה 17 מיליון דולרים, יותר מאשר שהיה כשנכנס לתפקידו.

במהלך 1858 ו-1859, התווכח הקונגרס בנוגע למכסי מגן והשקעה בבניית תשתיות. הדרומיים והמערביים הצליחו לשמור על מכסים נמוכים במהלך כהונת ביוקנן. רבים בקונגרס דרשו סלילת מסילת רכבת טרנסקונטיננטלית, אולם הדרומיים וחברי הקונגרס מניו אינגלנד עצרו את החקיקה. בנוסף, הטיל ביוקנן וטו על חוק לחכירת אדמות, שהיה אמור להעניק 160 אקרים מאדמות הציבור למתיישבים שישהו בטריטוריות במשך חמש שנים, ולחוק להקמת אוניברסיטה על קרקע ציבורית. הוא הטיל וטו על חוקים להריסת שרטונים באזור אגם סנט קלייר, בטענה שכל הפעולות הללו אינן בסמכות הממשלה לפי החוקה. לאחר פרישת מדינות הדרום, העביר הקונגרס מכס במרץ 1861, והעלה את המחירים.

המרד ביוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שביוקנן נכנס לתפקידו, התיישבו מורמונים ביוטה. המורמונים התנגדו למעורבות ממשלתית בחייהם, ומנהיגם, בריגהם יאנג, מנע מאנשים מבחוץ להתיישב בסולט לייק סיטי. בספטמבר 1857, המיליציה של הטריטוריה השתתפה בטבח מאונטיין מדוז, מול אנשי ארקנסו שניסו להגיע לקליפורניה. ביוקנן גם התנגד לפוליגמיה של יאנג.

במרץ 1857, נמסרו לביוקנן דיווחים משופטים בטריטורית יוטה שהמורמונים מתכננים מרד. הוא ידע שממשל פירס סירב לצרף את יוטה כמדינה ושהמורמונים חששו בנוגע לאובדן זכות הקניין שלהם. ביוקנן האמין לשמועות ושלח את הצבא בנובמבר כדי להחליף את יאנג. רבים פקפקו בפעולותיו של ביוקנן נוכח הדיווחים העמומים. בנוסף, ממשל פירס ניתק את הדואר ליוטה, וכך יאנג לא ידע שעומדים להחליף אותו. יאנג השמיד רכוש צבאי, וביוקנן החליט לשלוח שליח כדי להרגיע את המצב. המרד הסתיים במהירות. לאחר מכן העניק ביוקנן חנינה לכל מי שהבטיח לכבד את סמכות הממשלה והוציא את הצבא משם. אף על פי שיאנג המשיך להטיף לפוליגמיה, הוא קיבל את הסמכות הממשלתית.

קנזס המדממת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קנזס המדממת

לאחר העברת חוק קנזס נברסקה ב-1854, נוצרו שתי ממשלות מתחרות בטריטוריית קנזס. המתיישבים מתנגדי העבדות ארגנו ממשלה בטופיקה, ואילו המתיישבים שתמכו בעבדות קבעו את מקום ממשלתם בלקומפטון. כדי שקנזס תתקבל כמדינה, היה צורך להגיש חוקה לקונגרס, שרוב תושביה יאשרו. תחת הנשיא פירס, סדרת עימותים אלימים, בשם "קנזס המדממת", התרחשו כשתומכי שתי הממשלות נלחמו. המצב בקנזס גרם לחרדה במדינה, והיו אנשים בג'ורג'יה ובמיסיסיפי שתמכו בפרישה מהאיחוד אם קנזס תצורף כמדינה חופשית. לביוקנן לא היה אכפת בנוגע למעמד העבדות במדינה, אולם הוא רצה שקנזס תצטרף לאיחוד במהירות האפשרית, כיוון שסבר שהיא תתמוך בדמוקרטים. במקום לנסות להקים ממשלה מאוחדת אחת, בחר ביוקנן לתמוך בממשלה בלקומפטון.

עם כניסתו לתפקיד, החליט ביוקנן למנות את רוברט ווקר לתפקיד מושל הטריטוריה במקום ג'ון גרי, כדי להרגיע את המצב ולאשר את החוקה. ווקר, שהיה ממיסיסיפי שתמכה בעבדות, נחשב לאדם שיוכל לעזור למתיישבים תומכי העבדות להשיג אישור לחוקה החדשה. ביוקנן הבטיח לווקר שהצלחה בקנזס תאפשר לו להיבחר לנשיאות ב-1860. ביוקנן הבטיח שמשאל העם על החוקה יהיה הוגן וחופשי. מעט לאחר שהגיע לקנזס, טען ווקר שהאקלים בקנזס גורם לכך שלא תתאים לעבדות, והכעיס את תומכי העבדות. באוקטובר 1857, ארגנה הממשלה בלקומפטון בחירות בטריטוריה, שהובילו לחוקה שתמכה בעבדות, אף על פי שווקר גילה שהיו זיופים בכמה מחוזות.

הוועידה ניסחה חוקה שתמכה בעבדות, ובמקום להסתכן במשאל עם, שלחה אותה ישירות לביוקנן. אף על פי שרצה לצרף את קנזס לאיחוד, אפילו ביוקנן לא יכול היה לאשר את כניסתה ללא משאל עם בנוגע לחוקה. ממשלת לקומפטון הבטיחה לערוך משאל עם מוגבל שבו השאלה לא תהיה בנוגע לחוקה, אלא בנוגע לשאלת העבדות במדינה החדשה. הממשלה מטופיקה החרימה את משאל העם בדצמבר 1857, ואלו שכן הצביעו תמכו בעבדות. כעבור חודש, ממשלת טופיקה ערכה משאל עם משלה, בו נדחתה חוקת לקומפטון.

למרות מחאות ווקר ושני מושלים לשעבר מקנזס, החליט ביוקנן לקבל את חוקת לקומפטון. בדצמבר 1857, הוא נפגש עם סטיבן דאגלס, ראש הוועידה בסנאט לענייני טריטוריות, ומנהיג הפלג הצפוני של המפלגה, ודרש שכל הדמוקרטים יתמכו בממשל ביוקנן ויתמכו בצירוף קנזס עם חוקת לקומפטון. דאגלס, שהיה צריך להיבחר מחדש לסנאט ב-1858 וכעס על הזיופים, התנגד לביוקנן ולחוקה. ב-2 בפברואר, העביר ביוקנן את החוקה לקונגרס. בנוסף התנגד ל"ממשלה המהפכנית" בטופיקה, והשווה ביניהם לבין המורמונים. במסגרת ניסיונות הפשרה שלו, הטיל ביוקנן את מלוא כובד משקלו בעד צירוף קנזס לאיחוד כ"מדינת עבדות". הוא הציע מינויים פוליטיים ואפילו כסף בתמורה לתמיכה בעניין. הסנאט אישר את החוקה במרץ, אולם שילוב בין תנועת "שאינם יודעים דבר", הרפובליקנים והדמוקרטים הצפוניים עצר את החוקה בבית הנבחרים. במקום לקבל את תבוסתו, הסכים ביוקנן לחקיקה שתעניק לקנזס אדמות ציבור רבות ומעמד מידי של מדינה בתמורה לקבלת החוקה. למרות התנגדותו של דאגלס, שני בתי הקונגרס אישרו את החוק. באוגוסט 1858, דחתה קנזס במשאל עם את חוקת לקומפטון. הדרומיים זעמו על כך, וטענו שדאגלס הוביל קונספירציה צפונית נגד החוקה, ואילו צפוניים רבים ראו בביוקנן כלי של הדרום.

הקרב על קנזס הפך לקרב על השליטה במפלגה הדמוקרטית. בצד אחד היו ביוקנן, הדרומיים, והצפוניים שתמכו בדרום. בצד השני היו דאגלס, רוב הדמוקרטים הצפוניים וכמה דרומיים. תומכי דאגלס תמכו בעיקרון ריבונות העם, ואילו ביוקנן התעקש שהדמוקרטים יכבדו את ההחלטה בפסק דין דרד סקוט, ולמנוע מעורבות ממשלתית בעבדות בטריטוריות. המאבק נמשך עד סוף נשיאותו של ביוקנן. ביוקנן פיטר את תומכי דאגלס ממשרות ציבוריות באילינוי ובוושינגטון, ומינה את נאמניו במקום.

בחירות אמצע הכהונה ב-1858[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של דאגלס בסנאט הסתיימה ב-1859, והמועצה המחוקקת של אילינוי התכנסה ב-1858 כדי לבחור בו מחדש. הבחירות לסנאט הושפעו מתוצאות הבחירות למועצה המחוקקת, שהתפרסמו בזכות עימותי לינקולן-דאגלס. ביוקנן, שעבד קשה כדי לשלוט באילינוי, הריץ מועמדים למועצה כדי שיתחרו במועמדים מטעם הרפובליקנים ומטעם דאגלס. דבר זה יכול היה לעזור לרפובליקנים לנצח ולחסל את דאגלס. למרות הפיצול ונאומיו של אברהם לינקולן, שהתנגדו לעבדות (אבל לא קראו לביטולה), תומכי דאגלס ניצחו והוא נבחר שוב לסנאט. כחלק ממסע הבחירות שלו, קבע דאגלס את "דוקטרינת פריפורט", שאמרה שלטענתו, למועצות המחוקקות בטריטוריה יש את הזכות לאסור על עבדות בתחומן למרות פסק דין דרד סקוט, כיוון שהם יכולים לסרב להכיר בעבדות כקניין. תומכיו של דאגלס השתלטו על הצפון, מלבד פנסילבניה שנותרה נאמנה לביוקנן. כעת נותרו לביוקנן רק התומכים מהדרום. דוקטרינת פריפורט פגעה בדאגלס בדרום, והחמירה את מצבו לאחר שסירב לתמוך בחוקת לקומפטון.

המחלוקות בין הדמוקרטים הצפוניים לדרומיים הובילה לניצחון רפובליקני בבחירות לבית הנבחרים ב-1858. הסנאטור הרפובליקני ויליאם סיוארד טען שהמאבק בין הרפובליקנים והדמוקרטים הוא מאבק בלתי נמנע בין תומכי העבדות ותומכי החופש. אמנם סיוארד חזר בו מהר, ומעט צפוניים רצו לבטל את העבדות בכל הדרום, אולם הצהרתו והניצחון הרפובליקני גרם לרבים בדרום להאמין שבחירה בנשיא רפובליקני תגרום לביטול העבדות. ההפסדים סיפקו תחמושת למתנגדים הצפוניים לממשל ביוקנן, והרפובליקנים הצליחו לחסום את רוב החקיקה של ביוקנן בחצי השני של כהונתו.

המשך המתח בנוגע לעבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות ב-1858, החליטו הרדיקלים הדרומיים, בהנהגת הסנאטור ג'פרסון דייוויס ממיסיסיפי, להעביר חוקי עבדות שיגנו על העבדות בטריטוריות וימנעו החלטה עממית בנושא העבדות כפי שרצה דאגלס. בפברואר 1859, כשהוויכוח בנושא החל, הכריזו דייוויס ודרומיים אחרי שיעזבו את המפלגה אם המצע ב-1860 יתמוך בריבונות העם, ואילו דאגלס ותומכיו טענו שיעזבו את המפלגה אם תתמוך בחוקי העבדות. הקונגרס התפזר ב-4 במרץ ללא העברת חוקי עבדות. למרות העימותים בנוגע לעבדות בטריטוריה, לאחר שנושא קנזס ירד מעל סדר היום, הדרומיים שתמכו באיחוד נותרו כוח חזק, ואילו הרפובליקנים דאגו בנוגע להתעוררות דמוקרטית בצפון.

באוקטובר 1859, הוביל מתנגד העבדות ג'ון בראון פשיטה על מחסן נשק בהארפר'ס פֵרִי, וירג'יניה, בתקווה לעורר מרד עבדים. תוכניתו נכשלה, ורוב עמיתיו נהרגו או נלכדו. המנהיגים הרפובליקניים הכחישו כל קשר לבראון, שהוצא להורג בדצמבר 1859 בידי מדינת וירג'יניה. אף על פי שמנהיגים מעטים בצפון אישרו את פעולותיו של בראון, הדרומיים כעסו, והאשימו מנהיגים רפובליקניים כסיוארד באחריות על הפשיטה. בהודעתו לקונגרס בדצמבר 1859, ביקר ביוקנן את הפשיטה וטען שהייתה חלק ממלחמה פתוחה שהצפון יזם כדי לבטל את העבדות בדרום, וקרא לחקיקת חוקי עבדות ממשלתיים. סדרת שימועים בסנאט ניקתה את הרפובליקנים מכל אחריות לנושא, אולם הדרומיים המשיכו לחשוד ברפובליקנים.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן נכנס לתפקידו עם מדיניות חוץ שאפתנית, שהתמקדה בהשגת הגמוניה במרכז אמריקה על חשבון בריטניה. הוא קיווה להגיע להסכמים חדשים שלא יגבילו את ההשפעה האמריקנית באזור. הוא גם רצה ליצור שטחי חסות אמריקניים בצ'יוואווה ובסונורה, והחשוב מכל, לרכוש את קובה מספרד. לאחר משא ומתן ארוך מול הבריטים, הצליח לשכנע אותם למסור את איי ביי להונדורס ואת חוף מוסקיטו לניקרגואה. למרות זאת, בית הנבחרים חסם את רצונו להשיג השפעה בקובה ובמקסיקו. ביוקנן שקל לקנות את אלסקה מהאימפריה הרוסית, כמושבה למתיישבים מורמונים, אולם לא הצליח להסכים על מחיר עם הרוסים. בסין, אף על פי שלא היה מעורב במלחמת האופיום השנייה, הצליח להשיג לארצות הברית עמדות סחר בחוזה טיינג'ין. ב-1858, ציווה על מסע ימי לפרגוואי, כדי להעניש אותה על כך שירתה על ספינה אמריקנית. לבסוף התנצלה פרגוואי ושילמה על הספינה.

ועדת קובוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1860, הקים בית הנבחרים את ועדת קובוד, כדי לחקור מקרי שוחד וקניית קולות בידי הממשל. הוועדה, שכללה שלושה רפובליקנים ושני דמוקרטים, הואשמה בחוסר ענייניות פוליטית בידי תומכי ביוקנן. הדמוקרטים שמונו היו ממתנגדי ביוקנן. בנוסף, יושב ראש הוועדה, חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ון קובוד, הואשם בטינה כלפי ביוקנן: הנשיא הטיל וטו על חוק למעל הענקת שטחי ציבור למכללות חקלאיות, שהיה אמור לסייע לחברת הרכבות של קובוד.

הוועדה לא הצליחה לבסס אישומים כנגד ביוקנן, אולם הדו"ח שלה מ-17 ביוני חשף שחיתות וניצול כוח לרעה בקרב חברי הקבינט, והאשמות (ללא ראיות שיכלו להוביל להדחה) מצד הרפובליקנים שביוקנן ניסה לשחד חברי קונגרס כדי שיתמכו בצירוף קנזס לאיחוד. הדו"ח הדמוקרטי שפורסם בנפרד טען שאין מספיק ראיות, אולם שהאישומים קיימים. אחד מהנציגים הדמוקרטים טען שהסכים עם הדו"ח הרפובליקני אולם לא חתם עליו.

ביוקנן טען שעבר את המשבר הזה ללא שום רבב. למרות זאת, הרפובליקנים פרסמו עותקים מהדו"ח במסע הבחירות שלהם לנשיאות.

בחירות 1860[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1860 התכנסה באפריל 1860 בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית. ביוקנן מילא את הבטחתו לכהן רק כהונה אחת, אולם חברי ממשלו חיפשו יורש שימשיך את מדיניותו. לאחר הבחירות ב-1858, סטיבן דאגלס היה המנהיג האהוד של הדמוקרטים הצפוניים, אולם רוב הדרום וביוקנן הסתייגו מעמדתו על העבדות בטריטוריות. אחרי מריבה גדולה, הוועדה אישרה מצע שתמך בעיקרון ריבונות העם והתנגד לחוקי עבדות. שבעה נציגים ממדינות דרומיות פרשו מהוועידה בתגובה למצע. יושב ראש הוועדה, שהיה מנאמניו של ביוקנן, קבע שהמועמד שייבחר יצטרך להשיג רוב של שני שלישים מהצירים, כולל צירי הדרום הפורשים. המשמעות הייתה שהמועמד יצטרך לזכות בחמש שישיות מהצירים שהיו בוועידה. לאחר חמישים ושבעה סיבובים בהם הוביל דאגלס, הוועידה התפזרה עם תוכניות להיפגש שוב ביוני בבולטימור, מרילנד. בוועידה החדשה, רוב הצירים הדרומיים, וכמה צפוניים שתמכו בביוקנן, עזבו את הוועידה לאחר שהוועידה סירבה לקבל את הצירים הנוטשים. הצירים שנותרו תמכו בדאגלס לנשיאות. דאגלס העדיף את אלכסנדר סטיבנס כסגנו, אולם החליט שהצירים הדרומיים שנותרו יבחרו בסגנו, והם בחרו בסנאטור מאלבמה, בנג'מין פיצפטריק. פיצפטריק סירב לכך, והמושל הרשל ג'ונסון מג'ורג'יה הסכים לקבל את המועמדות.

הצירים הפורשים נפגשו גם הם בבולטימור. לאחר שהבטיח שלא האמין בכך שעל הדרום לפרוש אם הרפובליקנים ינצחו בבחירות, נבחר סגן הנשיא ברקינרידג' בסיבוב הראשון של הוועידה. הסנאטור ג'וזף ליין מאורגון נבחר לסגנו. ביוקנן והנשיא לשעבר פרנקלין פירס תמכו בברקינרידג' ובמצע שלו, שקרא להגנה ממשלתית על העבדות בטריטוריות. כמה וויגים לשעבר שלא תמכו בברקינרידג' וברפובליקנים, ולא הצליחו להגיע להסכם עם דאגלס, ייסדו את מפלגת האיחוד החוקתי, ובחרה בג'ון בל כמועמדם הנשיאותי. שמם רמז על המצע הישיר שלהם, שדרש להכיר אך ורק בחוקת ארצות הברית כמסמך המחייב של המדינה, באחדות המדינות ובאכיפת החוקים. הם קיוו שבכך שלא יתמכו או יתנגדו לעבדות או להרחבתה, הנושא ירד מעל סדר היום.

הוועדה הרפובליקנית הלאומית של 1860 בחרה בלינקולן כמועמדה הנשיאותי בסיבוב השלישי, אף על פי שסיוארד הוביל בשני הסיבובים הראשונים. לינקולן טען שיש להגביל את העבדות אך ורק אל הדרום, והבטיח שהרפובליקנים לא מתכננים לבטל את העבדות בדרום עצמו. כשארבעה מועמדים התחרו, קיווה ביוקנן שאף מועמד לא יצליח להשיג רוב מבחינת האלקטורים ושהבחירות יוכרעו בבית הנבחרים.

תוצאות לפי מחוז. גוונים אדומים תומכים בלינקולן, גוונים כחולים בדאגלס, גוונים ירוקים בברקינרידג', וגוונים צהובים בבל.

כמו קודמיו הוויגים, סירב לינקולן לנהל מסע בחירות לאחר הוועידה והותיר זאת לאחרים במפלגתו. בשתיקתו, לא הגיב לינקולן להאשמות הקיצוניים מהדרום שהוא רוצה לבטל את העבדות. בקיץ וסתיו 1860, שקלו כמה מושלים דרומיים לפרוש מהאיחוד, וביוקנן לא פעל נגדם. מצד שני, התמקד דאגלס במסע הבחירות שלו בתקיפת מתנגדי האיחוד, שדאג שינסו לבצע הפיכה לאחר שלינקולן ינצח. ברקינרידג' ובל לא זכו לתמיכה צפונית, ולכן כדי להביס את לינקולן היה צריך שדאגלס ינצח בכמה מדינות צפוניות, אולם ביוקנן סירב לעזור לו. לינקולן לא זכה לתמיכה בדרום, אולם התמיכה מהצפון הספיקה לצורך רוב בחבר האלקטורים. ביוקנן היה הדמוקרט האחרון שנבחר לנשיאות עד ל-1884. אף על פי שלינקולן נבחר לנשיאות, הרפובליקנים לא השיגו רוב בבית הנבחרים או בסנאט, ובית המשפט העליון נותר זהה למה שהיה כשפסק בנושא דרד סקוט. לעבדות בדרום לא הייתה סכנה מידית.

בתחילת אוקטובר, הזהיר וינפילד סקוט את ביוקנן שהיבחרו של לינקולן עלולה לגרום לפרישה של לפחות שבע מדינות מהאיחוד. הוא המליץ לביוקנן לשלוח אל המדינות הללו צבא כדי להגן על הרכוש הפדרלי, אף על פי שהצבא היה במצב קשה באותו זמן. הקונגרס סירב להקצות משאבים לצבא מאז 1857. ביוקנן לא סמך על סקוט, יריבו הפוליטי, והתעלם מהמלצותיו. לאחר היבחרו של לינקולן, שקל ביוקנן לשלוח צבא אל המדינות, אולם מזכיר המלחמה שלו, ג'ון פלויד, שכנע אותו לא לבצע זאת.

פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניצחונו של לינקולן, הדרום התחיל לשקול פרישה ברצינות, והמצב הגיע לנקודת רתיחה לקראת הודעתו האחרונה של ביוקנן לקונגרס. בהודעה האחרונה שלו לקונגרס, ב-3 בדצמבר 1860, נאלץ ביוקנן להתייחס לדבר. שני הצדדים חיכו לראות כיצד ביוקנן יטפל במצב. ביוקנן תלה את המשבר בהתנגדות הצפון לעבדות. הנשיא ביוקנן קבע כי אין למדינות הדרום זכות חוקית לפרוש מן האיחוד, אך חששותיו מעימות אלים גרמו לו לקבוע גם כי לממשלה הפדרלית אין זכות חוקית למנוע זאת מהן, אולם שיש לו זכות להגן על רכוש ממשלתי. הצעתו היחידה לפתור את המשבר הייתה תיקון חוקתי שיאשר את העבדות, את חוק העבד הנמלט ואת זכותם של תושבי המדינות לאשר את העבדות בתחומן. הצפון זעם על תגובתו הרפה לפרישה, והדרום זעם על ביטול זכותו לפרוש מהאיחוד.

במהלך החודשים האחרונים של מושב הקונגרס, הוגשו יותר ממאתיים הצעות חוק בנוגע לעבדות. רובן ניסו להגיע לפשרה ולמנוע עימות צבאי. דייוויס הציע אחת שתגן על זכויות הרכוש בנושא העבדים. כמה מחברי בית הנבחרים הציעו להקים ועדה לאומית שתטפל בנושא הפרישה, ותחלק את הרכוש הפדרלי ואת זכויות הניווט בנהר המיסיסיפי.

הסנאט הקים ועדה של שלושה עשר בניסיון לעצור את המשבר. היו בה דמוקרטים צפוניים, דמוקרטים דרומיים ורפובליקנים. ב-18 בדצמבר, הוצעו שישה תיקונים חוקתיים, פשרת קריטנדן. הפשרה הייתה אמורה להגן על העבדות בטריטוריה מדרום לקו הרוחב '36°30, ולאסור עליה מצפון לקו הרוחב, כשהמדינות החדשות יחליטו על העבדות בתחומן. על הקונגרס יהיה איסור לאסור על העבדות בכל מדינה או במחוז קולומביה, או להתערב בנושא סחר העבדים הפנימי. ביוקנן תמך בהצעה, אולם הקיצוניים מהדרום סירבו לוותר על הגנה על העבדות בכל המדינה, ולינקולן סירב להיכנע לאיום הפרישה של הדרום. בהנחיית לינקולן, רוב הרפובליקנים בוועדה דחו את הפשרה, שנדחתה עם שישה מתנגדים ושישה תומכים.

בעוד הקונגרס מנסה להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על שני הצדדים, פרשה המדינה הדרומית הראשונה. עבור דרומיים רבים, ניצחונו של לינקולן הפגין שהצפון סבר שהעבדות הייתה פשע מוסרי שעל הממשלה למגר. קרוליינה הדרומית, שנחשבה למדינה הדרומית הקיצונית ביותר, פרשה מהאיחוד ב-20 בדצמבר 1860. כשהכריזה על פרישתה האשימה את הצפון בניסיון לקחת את הזכות להחליט על חלוקת משאבי המדינה, וטענה שהמפלגה הרפובליקנית רוצה להילחם בעבדות עד שזאת תבוטל סופית.

לאחר ההכרזה על פרישתה, שלחה קרוליינה הדרומית נציגים למדינות דרומיות אחרות. ב-1 בפברואר 1861, פרשו שש מדינות נוספות. ועידות במיסיסיפי, לואיזיאנה ופלורידה תמכו בהיפרדות מוחלטת, ואילו תומכי האיחוד באלבמה ובג'ורג'יה ניסו להילחם בהחלטות. במשאל עם, שני שלישים מהטקסנים תמכו בפרישה, למרות התנגדות המנהיג הוותיק, סם יוסטון. שמונה מדינות העבדות האחרות דחו את הפרישה, אף על פי שקרוליינה הצפונית, וירג'יניה, טנסי וארקנסו פרשו במהלך כהונתו של לינקולן. כפי שסקוט חזה, הממשלות הפורשות החרימו את הרכוש הפדרלי בתחומן. ביוקנן לא פעל לעצור זאת.

לאחר שניסה לשכנע את לינקולן להסכים לוועידה חוקתית או למשאל עם בנוגע לפשרה, החליט ביוקנן לשלוח הודעה מיוחדת לקונגרס, בתקווה שיאשר משאל עם או ינסה להגיע לפשרה אחרת. הוא תמך בוועידת השלום ב-1861, הניסיון האחרון למנוע את המשבר, שהתכנסה ב-4 בפברואר 1861, בבירה. הוועידה התכנסה במשך שלושה שבועות והציעה תיקון חוקתי שלא היה שונה מהפשרה. הנושא המרכזי, העבדות בטריטוריות, טופל כשקו פשרת מיזורי הורחב אל חוף האוקיינוס השקט.

הוועידה השלימה את עבודתה כשנותרו רק כמה ימים לפני פיזור הקונגרס. הסנאט דחה את ההצעה, עם עשרים ושמונה סנאטורים שהתנגדו לעומת שבעה שתמכו, וההצעה לא עלתה לדיון בבית הנבחרים. ב-28 בפברואר 1861, אישר בית הנבחרים תיקון חוקתי לאישור העבדות עם תחום מצומצם יותר, תיקון קורווין. הוא היה אמור להגן על העבדות בתחומי המדינות מניסיון התערבות של הקונגרס. הסנאט אישר את התיקון ב-2 במרץ, אולם המועצות המחוקקות לא אישרו אותו. הקונגרס לא קבע מועד אחרון לאשרור התיקון, שעדיין, מבחינה טכנית, טעון אישור.

כשכל הפשרות נדחו, וכשמדינות דרומיות פרשו, ביוקנן נאלץ להתעסק בנושא המוצבים בדרום, בעיקר פורט סאמטר. שני הצדדים הכירו בכך שפורט סאמטר ומוצבים אחרים בצ'ארלסטון יקבעו האם הדרום יפרוש בשקט או לא. כל עוד היו בשליטה ממשלתית, הם יהיו סמל לכוח צפוני, אולם תקיפה דרומית עליהם תגרום לתגובה בצפון שתוביל למלחמת אזרחים. הצד שירה ראשון יחשב לתוקף וישלם מחיר בנוגע למדינות הגבול, ודרומיים רבים קיוו שביוקנן יוותר על המוצבים בשקט.

מעט לאחר היבחרו של לינקולן, ציווה מזכיר המלחמה פלויד על רוברט אנדרסון לפקד על פורט סאמטר ועל המבנים הממשלתיים באזור. ביוקנן ציווה להחזיק במוצבים ולהימנע מכל פעולה תוקפנית. ב-28 בדצמבר, פינה אנדרסון את פורט מולטרי, הפגיע יותר. בפגישה עם מנהיגים דרומיים, הכיר ביוקנן בכך שפעולותיו של אנדרסון היו נגד פקודותיו, אולם סירב לפטר את אנדרסון או לוותר על המוצבים. מזכיר המלחמה פלויד, שהיה מווירג'יניה, התפטר. ביוקנן שקל לצוות על אנדרסון לחזור לפורט מולטרי, אולם חברי הקבינט הצפוניים שלו, שהיו רוב הקבינט עכשיו, איימו להתפטר. ביוקנן הודיע שיעשה כל שביכולתו על מנת להגן על פורט סאמטר. ב-5 בינואר 1861, החליט לתגבר את פורט סאמטר, ושלח לשם את ספינת "כוכב המערב" עם 250 אנשי צוות ואספקה. ביוקנן לא ביקש מאנדרסון אש לחיפוי, והיא נאלצה לחזור צפונה ללא פריקה של הסחורה. לאחר מכן, התפטר האחרון מחברי הקבינט הדרומיים של ביוקנן. ממשל ביוקנן התעמת בנוגע לתגבורת לאזור, אולם אנדרסון לא ביקש תגבורת וביוקנן היה נחוש שלינקולן יצטרך לטפל במצב. בפברואר, הפכה קרוליינה הדרומית לחלק מקונפדרציית המדינות של אמריקה, ומדינות הקונפדרציה אישרו לנשיא דייוויס לקחת את המוצבים בכל דרך אפשרית. רק לאחר כהונת ביוקנן תקף הדרום. ב-3 במרץ, הגיעה הודעה מאנדרסון אל ביוקנן, בטענה שהאספקה מתחילה להיגמר. למחרת היום, נכנס לינקולן לתפקיד, ונאלץ להתמודד עם המשבר שהפך למלחמת האזרחים האמריקנית.

מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש מדינות חדשות צורפו לאיחוד במהלך כהונתו של ביוקנן:

מינסוטה, ב-11 במאי 1858
אורגון, ב-14 בפברואר 1859
קנזס, ב-29 בינואר 1861

השקפותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן תמך בריסון הממשל העצמי. הוא טען שהחוקה מלאה בריסון, שהאזרחים שמו על עצמם ועל נציגיהם.

אחד מהנושאים הגדולים באותם הימים היה מכס המגן. ביוקנן התנגד לסחר חופשי ולמכסים גבוהים, בטענה שכל אחד מהם יפגע בצד אחד במדינה לטובת הצד האחר. כסנאטור טען שהוא נחשב לתומך הפרוטקציוניזם במדינות אחרות, אולם שנחשב לאויב הפרוטקציוניזם בפנסילבניה.

ביוקנן, כמו רבים בתקופתו, נקרע בין רצונו להרחיב את המדינה ובין התעקשותו להבטיח למתיישבים את זכויותיהם, כולל זכותם להחזיק בעבדים. הוא טען שיעודה של ארצות הברית הוא להתרחב, ולמרות זאת טען שצירוף טקסס, למשל, אמור להגביל את העבדות.

למרות זאת, תמך בבעלי העבדים. בהודעתו לקונגרס טען שהאדונים מטפלים באדיבות ובאנושיות בעבדיהם.

לאחר היבחרו, הבטיח לסנאטור דרומי שמטרתו היא למנוע ניסיון התערבות בנושא העבדות ולחסל את המתיחות האזורית. ביוקנן נחשב בעיני הצפוניים לצפוני בעל עקרונות דרומיים.

ביוקנן התעקש ששאלת העבדות היא נקודת התורפה של המדינה, ושהאיחוד יפגע בגללה. בתור תושב פנסילבניה התנגד לעבדות, אולם טען שאין בסמכותו להכריע בשאר המדינות, שזכויותיהן מקודשות.

ביוקנן טען שמתנגדי העבדות מנעו פתרון לבעיית העבדות. לטענתו, החלה להתפתח בדרום המדינה תמיכה בשחרור הדרגתי של העבדות, אולם מתנגדי העבדות גרמו לתסיסה שמנעה מהתנועה להתפתח.

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים פרצה חודשיים לאחר פרישתו של ביוקנן. הוא תמך בארצות הברית, בטענה שהמתקפה על פורט סאמטר הייתה הכרזת מלחמה שהותירה את המדינה ללא ברירה אלא לפעול. הוא דרש מהדמוקרטים מפנסילבניה להצטרף לצבא.

את שארית ימיו השקיע בניסיון להגן על עצמו מפני האשמה במלחמת האזרחים, שנחשבה ל"מלחמת ביוקנן". כל יום קיבל מכתבים כועסים ומאיימים, וחנויות הציגו את בני דמותו עם עיניים אדומות, פלצור מסביב לצווארו והמילה "בוגד" על מצחו. הסנאט הציע לגנות אותו, הצעה שלא עברה, והעיתונים טענו שתמך בקונפדרציה. חמישה מחברי הקבינט שלו, שעבדו גם בממשל לינקולן, סירבו להגן עליו.

ביוקנן נפגע מההתקפות ובריאותו הידרדרה, אולם באוקטובר 1862 החל להגן על עצמו בחלופת מכתבים עם וינפילד סקוט, שפורסמה בעיתונות. הוא פרסם ביוגרפיה ב-1866, שעיקרה היה להגן על עצמו מפני האשמות במלחמה.

ביוקנן הצטנן במאי 1868, וגילו המתקדם החמיר את מצבו. הוא מת ב-1 ביוני 1868, בגיל שבעים ושבע, ונקבר בבית הקברות בלנקסטר.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן היה הנשיא הרווק היחיד, והתעורר עניין רב בחייו האישיים. ב-1818, פגש באן קרוליין קולמן בפונדק, והחל לצאת איתה. אן הייתה בתו של תעשיין עשיר מפילדלפיה. ב-1819 התארסו השניים, אולם השניים בילו זמן מועט מאוד יחד, בשל מעורבותו הפוליטית של ביוקנן. נפוצו שמועות שהוא רוצה לשאתה לאישה רק בזכות עושרה של משפחתה או שבגד בה.

לאחר שביוקנן ביקר את אשתו של חברו, החליטה ארוסתו לבטל את הנישואין, וזמן קצר אחר כך היא חלתה ומתה. ביוקנן נדר שלא לשאת אישה אחרת וטען כי רגשותיו נטמנו בקבר.

השמועות רמזו שלביוקנן היה רומן עם אלמנתו של ג'יימס פולק, שרה צ'יילדרס פולק, אולם הן היו לא מבוססות. אחרים טענו שמותה של אן מנע שאלות מביכות על מיניותו של ביוקנן. אף על פי שהיו שטענו שביוקנן היה א-מיני או צליבט, היו שטענו שהוא הומוסקסואל או ביסקסואל.

המקור לכך הייתה חברותו הקרובה עם ויליאם רופוס קינג, סגנו של פרנקלין פירס. במשך 15 שנים טרם נבחר לנשיא, חלק ביוקנן מקום מגורים בוושינגטון עם קינג. אנדרו ג'קסון כינה אותם זוג. הם נחשבו לקרובים מאוד, וקרוביו של הנשיא טענו שמשהו לא בריא בגישתו.

ביוקנן אימץ את השקפותיו של קינג בנוגע לדרום. שניהם רצו להיות הנשיא וסגן הנשיא ב-1844.

קינג חלה ב-1853 ומת מעט לאחר תחילת כהונתו של פירס, ארבע שנים לפני היבחרו של ביוקנן. נטען שאחייניותיו של קינג השמידו מכתבים שלו ושל ביוקנן.

במהלך נשיאותו של ביוקנן, אחייניתו היתומה, הארייט ליין, הייתה המארחת הרשמית בבית הלבן.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מותו, טען ביוקנן שההיסטוריה תשפוט אותו לכף זכות. אולם כיום הוא נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים ביותר, אם לא הגרוע ביניהם, בשל חוסר יכולתו לפעול בנוגע לפרישת מדינות הדרום. ההיסטוריונים מציינים לרעה את יכולתו להגשים חזון, מנהיגותו, מדיניות הפנים שלו, מדיניות החוץ שלו ואת מורשתו. הוא נחשב לאדם חלש, עוד הרבה לפני שנבחר לנשיאות.

כותב הביוגרפיה של ביוקנן טען שביוקנן נבחר לנשיאות במהלך תקופה מתוחה בחיי האומה, והעובדה שמנע את התפרצות המתח נחשבת לטובה. למרות זאת, המתיחות בין הצפון לדרום גרמה לכך שכישרונותיו, שבתקופה שקטה יותר היו גורמים לו להיזכר כנשיא מוצלח, נעלמו בגלל אירועי מלחמת האזרחים וכהונתו של לינקולן.

כותב ביוגרפיה אחר טען שביוקנן לא היה בלתי החלטי, כמו שרבים טוענים, אלא החליט לטובת הדרום ולעיתים הפגין חוסר נאמנות, כנדרש מעובד ציבור שהיה אמור להגן על כל המדינה. הוא החשיב אותו למסוכן ביותר מבין הנשיאים, שלא היה מוכן להתפשר.

ביוקנן זכור יותר בשל ההזדמנויות שהחמיץ ולא בשל המעשים שלו. הוא ביטל חוקים שלינקולן חתם עליהם, שאישרו מחקר חקלאי והתרחבות מערבה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Philip Shriver Klein, President James Buchanan, a Biography, Pennsylvania State University, 1962 (הספר בקטלוג ULI)
Elbert B. Smith, The Presidency of James Buchanan, University Press of Kansas, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
Jean H. Baker, James Buchanan, Times Books, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
John W. Quist (ed.), Michael J. Birkner (ed.), James Buchanan and the Coming of the Civil War, University Press of Florida, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Thomas J. Balcerski, Bosom Friends: the Intimate World of James Buchanan and William Rufus King, Oxford University Press, 2019 (הספר בקטלוג ULI)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס ביוקנן בוויקישיתוף

ג'יימס ביוקנן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
נאום ההשבעה של ביוקנן (באנגלית)
היסטוריונים בארה"ב בחרו: לינקולן - הנשיא הטוב ביותר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2009
ג'יימס ביוקנן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'יימס ביוקנן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ג'יימס ביוקנן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.