ג'אנלוקה ויאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'אנלוקה ויאלי
Gianluca Vialli
מידע אישי
לידה 9 ביולי 1964
קרמונה, איטליה
פטירה 6 בינואר 2023 (בגיל 58)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 1.80 מטר
עמדה חלוץ
מועדוני נוער
1973–1978
1978–1980 		פיזיגטונה
קרמונזה
מועדונים מקצועיים כשחקן*
שנים מועדונים הופעות (ש)
1980–1984
1984–1992
1992–1996
1996–1999 		קרמונזה
סמפדוריה
יובנטוס
צ'לסי
סה"כ 		105 (23)
223 (85)
102 (38)
58 (21)
488 (167)
נבחרת לאומית כשחקן
1985–1992 נבחרת איטליה בכדורגל איטליה 59 (16)
קבוצות כמאמן
1998–2000
2001–2002 		צ'לסי
ווטפורד
* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'אנלוקה ויאלי (באיטלקית: Gianluca Vialli;‏ 9 ביולי 1964 – 6 בינואר 2023) היה כדורגלן ומאמן איטלקי ששיחק בעמדת החלוץ. ויאלי החל את הקריירה שלו בקרמונזה ב-1980, ובשנת 1984 הוחתם על ידי סמפדוריה, במדיה זכה באליפות סרייה א' אחת ובשלושה גביעי איטליה. מאוחר יותר שיחק גם ביובנטוס ובצ'לסי האנגלית, עמן המשיך לזכות בתארים רבים. ויאלי הוא אחד מתשעה כדורגלנים בלבד שזכו בכל שלושת התארים האירופיים המרכזיים – ליגת האלופות, גביע אירופה למחזיקות גביע וגביע אופ"א.

ויאלי שימש בהמשך דרכו כמאמן, וכן בתפקיד מקצועי בנבחרת איטליה שזכתה ביורו, לצידו של חברו הטוב, רוברטו מאנצ׳יני.

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויאלי הצטרף למחלקת הנוער של המועדון המקומי קרמונזה ב-1978. הוא החל לשחק בקבוצה הבוגרת, שהייתה באותו זמן בליגות נמוכות באיטליה, ב-1980. בעונתו הראשונה של ויאלי עלתה הקבוצה לסרייה ב', ובעונות הבאות עשה ויאלי את פריצתו קדימה. בעונת 1983/1984 הוא כבש עשרה שערים במדי קרמונזה, ומשך את עיניה של קבוצת סמפדוריה מהסרייה א' שהחתימה אותו בשורותיה.

בתקופתו בסמפדוריה היה ויאלי חלק מצמד התקפי מוצלח בחוד של סמפדוריה יחד עם רוברטו מנצ'יני, שילוב שזכה לכינוי "The Goal Twins". ויאלי הגיע לתקופת השיא בקריירה שלו, והוביל את סמפדוריה לתקופה המוצלחת ביותר בהיסטוריה שלה. הוא זכה עם הקבוצה באליפות הסרייה א' הראשונה בתולדותיה בעונת 1990/1991, כשהוא עצמו סיים כמלך שערי הליגה עם 19 שערים; כמו כן זכה עמה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1990 לאחר שכבש את שני השערים בניצחון 0–2 בגמר על אנדרלכט, ובשלושה גביעי איטליה בשנים 1985, 1988 ו-1989. הקבוצה אף העפילה לגמר גמר גביע אירופה לאלופות 1992, אך הפסידה במעמד לברצלונה הספרדית.

במהלך תקופתו בסמפדוריה החל ויאלי לשחק גם בנבחרת איטליה, וערך את הופעת הבכורה שלו ב-1985. הוא נכלל בסגל הנבחרת לטורניר מונדיאל 1986, והשתתף גם ביורו 1988 ובמונדיאל 1990. עקב יכולת חלשה שהפגין (החמיץ פנדל במשחק מול ארצות הברית), הוא איבד את מקומו בהרכב לרוברטו באג'ו ולטוטו סקילאצ'י, אך חזר להרכב הנבחרת בשלב חצי הגמר (שבו הפסידה איטליה לארגנטינה) במקומו של באג'ו.

זמן קצר לאחר ההפסד עם סמפדוריה בגמר גביע אירופה ב-1992, עבר ויאלי ליובנטוס תמורת סכום שיא עולמי של 12.5 מיליון לירות שטרלינג. בעונתו הראשונה ביובנטוס הוא זכה עם הקבוצה בגביע אופ"א, לאחר ניצחון על בורוסיה דורטמונד בצמד מפגשי הגמר. באותה שנה הוא ערך את הופעתו האחרונה במדי נבחרת איטליה, ולא הושב יותר לסגלה בשל סכסוך עם המאמן אריגו סאקי. בשנת 1995 זכה ויאלי עם יובנטוס בדאבל של אליפות הסרייה א' והגביע האיטלקי, לאחר שהבקיע 22 שערים בכל המסגרות במהלך אותה עונה, והפסיד עמה לפארמה בגמר גביע אופ"א. בעונתו האחרונה ביובנטוס, 1995/1996, הוא זכה לראשונה בקריירה בליגת האלופות, לאחר ניצחון במשחק הגמר על אייאקס אמסטרדם.

בקיץ 1996 הצטרף ויאלי לקבוצה האנגלית צ'לסי תמורת סכום של כמיליון דולר, והיה חלק מפרויקט של המאמן רוד חוליט שנועד לחדש את הקבוצה. בעונתו הראשונה בצ'לסי הוא היה שותף לזכייה בגביע ה-FA; במהלך אותה עונה ובעונה שלאחר מכן הוא הציג מספר משחקים מרשימים במיוחד, כדוגמת רביעיית שערים נגד בארנסלי ושלושער בניצחון על טרומסה הנורווגית במשחק במסגרת גביע אירופה למחזיקות גביע. אף על פי כן, ויאלי לא קיבל מחוליט מקום קבוע בהרכב הקבוצה. לאחר פיטוריו של חוליט בפברואר 1998, מונה ויאלי במקומו לתפקיד המאמן, כאשר היה גם שחקן הקבוצה במקביל.

קריירת אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת הדרכתו של ויאלי כמאמן, זכתה צ'לסי בסיום עונת 1997/1998 הן בגביע הפוטבול ליג והן בגביע אירופה למחזיקות גביע, ובנוסף סיימה במקום הרביעי בפרמייר ליג. בעונת 1998/1999 הוביל ויאלי את צ'לסי לזכייה בסופר קאפ האירופי, וכן למקום השלישי בליגה, ארבע נקודות בלבד מתחת לאלופה מנצ'סטר יונייטד - ההישג הגדול ביותר של המועדון מאז 1970. ויאלי סיים את דרכו כשחקן בסופה של אותה עונה, וערך את הופעתו האחרונה בקריירה במשחק מול דרבי קאונטי.

בעונה הבאה הגיע ויאלי עם קבוצתו לרבע גמר ליגת האלופות, ואף הובילה לניצחון בשלב זה 1–3 על ברצלונה, לפני הדחה בשל הפסד 1–5 במשחק הגומלין. באותה עונה הקבוצה סיימה במקום החמישי בלבד בליגה, אך זכתה בגביע ה-FA לאחר ניצחון בגמר על אסטון וילה. אף על פי כן, ויאלי פוטר מתפקידו חמישה משחקים מפתיחת עונת 2000/2001, בשל יכולת חלשה שהציגה הקבוצה. ויאלי מונה למאמנה של ווטפורד מהליגה הראשונה של הפוטבול ליג בפתיחת עונת 2001/2002, אך פוטר כבר בסיום העונה לאחר שהקבוצה השיגה את המקום ה-14 בלבד בליגה, ובכך סיים את קריירת האימון שלו.

בשנת 2020 הצטרף ויאלי לצוות המקצועי של נבחרת איטליה, כמנהל טכני לצידו של המאמן רוברטו מאנצי׳ני, חברו הטוב עוד מימיהם כשחקנים.

ויאלי היווה השראה לשחקנים בטורניר יורו 2020 ובסרט תיעודי של חברת נטפליקס שליווה את הנבחרת האיטלקית, מתוארת תרומתו לנבחרת ונאומו מעורר ההשראה לפני משחק הגמר, בו גברה איטליה על אנגליה בבעיטות הכרעה מ- 11 מטרים.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 פרסם ויאלי ספר בשם "The Italian Job", שעוסק בהבדלים בין הכדורגל האיטלקי והאנגלי. ב-2007 הוא הוזכר כמועמד לאימון קבוצת קווינס פארק ריינג'רס לאחר פיטוריו של ג'ון גרגורי, אך סירב להתמנות לתפקיד.

בנובמבר 2018 חשף ויאלי שהוא התגבר בהצלחה על מאבק בן שנה בסרטן הלבלב. ב-21 בדצמבר 2021 הוא חשף כי הוא נאבק בסרטן הלבלב בפעם השנייה. הוא נפטר ממחלתו ב-6 בינואר 2023, בגיל 58.[1]

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן
כמאמן
תארים אישיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'אנלוקה ויאלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ynet ספורט, בגיל 58: ג'אנלוקה ויאלי, מגדולי שחקני הכדורגל האיטלקי בכל הזמנים, הלך לעולמו, באתר ynet, 6 בינואר 2023


מאמני צ'לסי
רוברטסון (1905—1906) • לואיס (1906—1906) • קאלדרהד (1907—1933) • נייטון (1933—1939) • בירל (1939—1952) • דרייק (1952—1961) • דוקרטי (1961—1967) • סקסטון (1967—1974) • סוארט (1975) • מקרידי (1975—1977) • שליטו (1977—1978) • בלנצ'פלאואר (1978—1979) • הרסט (1979—1981) • גולד (1981) • ניל (1981—1985) • הולינס (1985—1988) • קמפבל (1988—1991) • פורטרפילד (1991—1993) • וב (1993) • הודל (1993—1996) • חוליט (1996—1998) • ג'אנלוקה ויאלי (1998—2000) • ריקס (2000) • ראניירי (2000—2004) • מוריניו (2004—2007) • גרנט (2007—2008) • סקולארי (2008—2009) • וילקינס (2009) • הידינק (2009) • אנצ'לוטי (2009—2011) • וילאש בואש (2011—2012) • די מטאו (2012) • בניטס (2012—2013) • מוריניו (2013—2015) • הידינק (2015—2016) • קונטה (2016—2018) • סארי (2018—2019) • למפארד (2019—2021) • טוכל (2021—2022) • פוטר (2022—2023) • למפארד (2023) • פוצ'טינו (2023—)
מלך השערים של גביע אירופה למחזיקות גביע
1961: האמרין • 1962: גרץ' • 1963: אספרוחוב וגריבס • 1964: מסקרניאס • 1965: קרקהופס, מאשק ומראץ • 1966: אמריך • 1967: קלאסן • 1968: זלר • 1969: רוהל • 1970: לובאנסקי • 1971: לובאנסקי • 1972: אוזגוד • 1973: לוצ'אנו קארוג'י • 1974: היינקס • 1975: ואן דר קיילן • 1976: רנסנברינק • 1977: מילאנוב • 1978: חריטר, ואן דר אלסט וקלר • 1979: אלטובלי • 1980: קמפס • 1981: קרוס • 1982: וורדקרס ושנגליה • 1983: סנטיאנה • 1984: חראצ'וב, מקגי ומורוזוב • 1985: גזאייב, גריי ופננקה • 1986: בלאנוב, בלוחין, ליפמן וזאברוב • 1987: בוסמן • 1988: קסקאוול • 1989: סטויצ'קוב • 1990: ויאלי • 1991: באג'ו • 1992: ליפצ'יי • 1993: צ'רניאטינסקי • 1994: אנדונוב, ג'ס, קירסטן ומזרחי • 1995: רייט • 1996: סאמק • 1997: פאולר • 1998: לואיסו • 1999: מזרחי
מלך השערים של הסרייה א'
1924: שנפלד • 1925: מאניוצי • 1926: הירסר • 1927: פולוני • 1928: ליבונאטי • 1929: רוזטי • 1930: מאצה • 1931: וולק • 1932: סקיאביו ופטרונה • 1933: בורל • 1934: בורל • 1935: גואיטה • 1936: מאצה • 1937: פיולה • 1938: מאצה • 1939: פוריצ'לי ובופי • 1940: בופי • 1941: פוריצ'לי • 1942: בופי • 1943: פיולה • 1946: גאבטו • 1947: מאצולה • 1948: בוניפרטי • 1949: ניירס • 1950: נורדאהל • 1951: נורדאהל • 1952: הנסן • 1953: נורדאהל • 1954: נורדאהל • 1955: נורדאהל • 1956: פיבאטלי • 1957: דה קוסטה • 1958: צ'ארלס • 1959: אנג'לילו • 1960: סיבורי • 1961: בריגנטי • 1962: אלטפיני ומילאני • 1963: נילסן ומנפרדיני • 1964: נילסן • 1965: מאצולה ואורלנדו • 1966: ויניציו • 1967: ריבה • 1968: פראטי • 1969: ריבה • 1970: ריבה • 1971: בונינסניה • 1972: בונינסניה • 1973: סבולדי, פוליצ'י וריברה • 1974: קינאליה • 1975: פוליצ'י • 1976: פוליצ'י • 1977: גרציאני • 1978: רוסי • 1979: ג'ורדאנו • 1980: בטגה • 1981: פרוצו • 1982: פרוצו • 1983: פלאטיני • 1984: פלאטיני • 1985: פלאטיני • 1986: פרוצו • 1987: וירדיס • 1988: מראדונה • 1989: סרנה • 1990: ואן באסטן • 1991: ויאלי • 1992: ואן באסטן • 1993: סיניורי • 1994: סיניורי • 1995: בטיסטוטה • 1996: פרוטי וסיניורי • 1997: אינזאגי • 1998: בירהוף • 1999: אמורוזו • 2000: שבצ'נקו • 2001: קרספו • 2002: טרזגה והובנר • 2003: ויירי • 2004: שבצ'נקו • 2005: לוקארלי • 2006: טוני • 2007: טוטי • 2008: דל פיירו • 2009: איברהימוביץ' • 2010: די נטאלה • 2011: די נטאלה • 2012: איברהימוביץ' • 2013: קבאני • 2014: אימובילה • 2015: טוני ואיקרדי • 2016: היגוואין • 2017: דז'קו • 2018: אימובילה ואיקרדי • 2019: קוואליארלה • 2020: אימובילה • 2021: רונאלדו • 2022: אימובילה • 2023: אוסימהן
נבחרת איטליה – מונדיאל 1986

1 גאלי • 2 ברגומי • 3 קבריני • 4 קולובאטי • 5 נלה • 6 שיראה • 7 טריצ'לה • 8 ורכובוד • 9 אנצ'לוטי • 10 באני • 11 בארזי • 12 טנקרדי • 13 דה נאפולי • 14 די גנרו • 15 טארדלי • 16 קונטי • 17 ויאלי • 18 אלטובלי • 19 גלדריסי • 20 רוסי • 21 סרנה • 22 זנגה • מאמן: ביארזוט

איטליהאיטליה
נבחרת איטליה – יורו 1988

1 זנגה • 2 בארזי • 3 ברגומי • 4 קראברו • 5 פרארה • 6 פרי • 7 פראנציני • 8 מלדיני • 9 אנצ'לוטי • 10 דה אגוסטיני • 11 דה נאפולי • 12 טאקוני • 13 פוסי • 14 ג'אניני • 15 רומאנו • 16 אלטובלי • 17 דונאדוני • 18 מאנצ'יני • 19 ריציטלי • 20 ויאלי • מאמן: ויצ'יני

איטליהאיטליה
נבחרת איטליה – מונדיאל 1990 (מקום שלישי)

1 זנגה • 2 בארזי • 3 ברגומי • 4 דה אגוסטיני • 5 פרארה • 6 פרי • 7 מלדיני • 8 ורכובוד • 9 אנצ'לוטי • 10 ברטי • 11 דה נאפולי • 12 טאקוני • 13 ג'אניני • 14 מארוקי • 15 ר' באג'ו • 16 קרנבאלה • 17 דונאדוני • 18 מאנצ'יני • 19 סקילאצ'י • 20 סרנה • 21 ויאלי • 22 פליוקה • מאמן: ויצ'יני

איטליהאיטליה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27אנלוקה_ויאלי&oldid=37302412"