בריסטול אירופליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בריסטול אירופליין
Bristol Aeroplane Company
נתונים כלליים
מייסדים ג'ורג' וויט
תקופת הפעילות 1910
(כבריטיש אנד קולוניאל אירופליין) – 1959
(מיזוג) (כ־49 שנים)
מיקום המטה פילטון, בריטניה
ענפי תעשייה תעשייה אווירית, מערכות נשק ומכוניות
מוצרים עיקריים מטוסים צבאיים ואזרחיים
מנועי כלי טיס
מערכות נשק מונחות
מסוקים
מכוניות ספורט

בריסטול אירופליין (באנגלית: Bristol Aeroplane Company), אשר נוסדה תחת השם "בריטיש אנד קולוניאל אירופליין", הייתה בין החברות הראשונות לייצור מטוסים בבריטניה ואחת החשובות שבהן. בריסטול ייצרה גם מנועי מטוסים ולאחר מלחמת העולם השנייה התרחבה פעילותה לייצור מכוניות ספורט ומסוקים.

בין המטוסים הנודעים שבנתה בריסטול ניתן למנות את הבוקסקייט (Boxkite), הבריסטול פייטר, הבולדוג, הבלנהיים, הבופייטר והבריסטול בריטניה. חלק גדול מעבודת ההכנה שהובילה לפיתוח הקונקורד בוצע בידי החברה.

ב-1956 פוצלו לחברות-משנה שתי פעילויותיה העיקריות של החברה: בריסטול איירקראפט לייצור מטוסים ובריסטול אירו אינג'יינס (Bristol Aero Engines) לייצור מנועים.
ב-1959 התמזגה בריסטול איירקראפט יחד עם מספר יצרניות מטוסים בריטיות נוספות אשר יצרו את בריטיש איירקראפט קורפוריישן (BAC), בעוד בריסטול אירו איינג'יינס התמזגה יחד עם ארמסטרונג סידלי לחברת בריסטול סידלי. חטיבת מכוניות הספורט הפכה לחברה עצמאית ב-1960 וממשיכה לפעול, תחת בעלים אחרים, גם בימינו.

BAC הפכה למרכיב המייסד לחברה הממשלתית בריטיש אירוספייס ב-1977 (שהפכה ב-1999 ל-BAE Systems). בריסטול סידלי נרכשה על ידי רולס-רויס ב-1966, אשר המשיכה לפתח ולשווק את המנועים שתוכננו על ידי בריסטול.

המפעל הראשי של בריסטול אירופליין שכן בפילטון (Filton), עיירה הממוקמת כ-6.5 ק"מ צפונית למרכז בריסטול. בימינו פועלות החברות BAE Systems, אירבוס, רולס-רויס ו-MBDA (המתמחה בייצור מערכות טילים) במתחם של פילטון בו שכנה החברה בעבר.

האנגרי מטוסים של חברת BAE Systems בשדה התעופה של פילטון, בהם נבנו בעבר הברבזון, הבריטניה והקונקורד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק של מטוס הבריסטול בוקסקייט, המוצג בימינו במוזיאון והגלריה לאומנות של העיר בריסטול.

חברת בריטיש אנד קולוניאל אירופליין, בע"מ נוסדה בפברואר 1910 על ידי סר ג'ורג' וויט, איש עסקים עשיר ויושב ראש חברת החשמליות והקרוניות של בריסטול (Bristol Tramway and Carriage), יחד עם בנו סטנלי ואחיו סמואל, על מנת לנצל מסחרית את הסקטור האווירי המתפתח. בניגוד לייצרניות מטוסים אחרות באותה התקופה, שנוסדו בידי חסידי תעופה חסרי בסיס פיננסי או ניסיון בניהול חברה, כבר מראשית הקמתה נהנתה בריטיש אנד קולוניאל ממימון נרחב ונוהלה בידי אנשי מקצוע מנוסים. סר ג'ורג' הקים את העסק החדש כחלק נפרד מחברת ייצור החשמליות שלו, מתוך הערכה כי השקעה בענף התעופה תיראה כמסוכנת עבור מחזיקי מניות רבים וההון הראשוני לצורך הקמת החברה בסך 25,000 ליש"ט מומן כולו על ידו, על ידי אחיו ועל ידי בנו[1].

כפי שניתן היה לצפות, קשר הדוק התקיים בין שתי החברות על אף כוונת המייסדים, ושתי סככות עבודה ששימשו בעבר לבניית קרוניות בפילטון נחכרו לתחילת העבודה על דגמי המטוסים הראשונים. בנוסף, גויסו אנשי מפתח לעסק החדש מחברת הקרוניות, ביניהם ג'ורג' צ'אלנג'ר, שמונה למהנדס הראשי ולמנהל סדנת העבודה. כמו כן נבנו בתי ספר לטיסה בברוקלנס (Brooklands), ששימש אז כמרכז לתעופה הבריטית, שם שכרה בריסטול האנגר, ובלארקהיל (Larkhill) שם נחכרו ביוני 1910 כ-9,000 דונם של קרקע במישור סליסבורי (Salisbury Plain) ממשרד המלחמה[2]. בתי הספר לטיסה הפכו עד 1914 לטובים מסוגם בעולם, כאשר 307 מתוך 664 אישורי החברות במועדון התעופה המלכותי הונפקו בהם עד לאותה שנה[3].

הבריסטול בוקסקייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הראשון של החברה בבניית מטוס החל בשיפורו של מטוס דו-כנפי שנבנה בצרפת בידי חברת זודיאק (Societe Zodiac) ותוכנן על ידי גבריאל וואיסין (Gabriel Voisin). המטוס הוצג בסלון האווירי בפריס ב-1909 והרשים את סר ג'ורג' בזכות איכות בנייתו. יחידה אחת של המטוס נרכשה והועברה לבריטניה לתצוגה בסלון האווירי באולימפיה במרץ 1910 ובנייתם של חמישה נוספים החלה בפילטון. המטוס הצרפתי נלקח לברוקלנדס לטיסת מבחן, אך התברר מיד כי הפרופיל האווירודינמי אינו מספק וכי המנוע חסר כוח. גם לאחר שהותאמו כנפיים חדשות הצליח המטוס לבצע רק "דילוג" קצר ב-28 במאי ולאחר מכן הוא נזנח.

מכיוון שתנאי למכירת המטוס היה הבטחה ליכולתו לטוס השיג סר ג'ורג' 15,000 פרנק מזודיאק כפיצוי. אז החלה העבודה על המטוס הבא, כאשר השרטוטים הוכנו על ידי ג'ורג' צ'אלנג'ר על בסיס מידות שפורסמו בעיתונות התעופה, פרי תכנון מוצלח של אנרי פרמן (Henri Farman). תוך פחות משבוע היו השרטוטים מוכנים וסר ג'ורג' אישר את בנייתם של 20 יחידות. המטוס הראשון שנבנה נלקח ללארקהיל לטיסת מבחן, אותה ביצע בהצלחה טייס הניסוי מוריס אדמונדס ב-30 ביולי. סדרת הייצור הראשונה ציידה את שני בתי הספר לטיסה ומטוס נוסף לטיסות ראווה. המטוס, אשר כונה בוקסקייט, זכה להצלחה מסחרית ו-76 יחידות נבנו ממנו. מטוסים רבים שירתו בבתי הספר לטיסה ומספר מטוסים הועברו לידי משרד המלחמה הבריטי, כמו גם למספר ממשלות זרות[4].

1911-1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ביצועיו שנחשבו כמספקים לתקופה בה טס, לא היה מקום להמשיך ולפתח את הבוקסקייט ועבודה החלה על שני עיצובים חדשים, מטוס דו-כנפי קטן ומטוס חד-כנפי. שניהם הוצגו בסלון האווירי באולימפיה ב-1911 אך אף אחד מהם לא הוטס בהצלחה[5]. באותה תקופה עזב צ'אלנג'ר את בריסטול לטובת חטיבת המטוסים החדשה שהוקמה בחברה לייצור תחמושת ויקרס, כשאת מקומו כמהנדס ראשי תפס, החל מינואר 1912, הרומני אנרי קואנדה[6]. כמו כן, הוקם משרד תכנון נפרד לפרויקטים סודיים בשם מחלקה X, אשר התמקד בעבודה על רעיונו של מהנדס האווירונאוטיקה והממציא דיננסטון בארני למטוס ימי[7]. פרנק בארנוול התמנה למהנדס הראשי בפרויקט זה[8], והפך למהנדס הראשי של בריסטול לאחר שקואנדה עזב את החברה באוקטובר 1914[6]. במרוצת השנים הפך בארנוול לאחד ממהנדסי האווירונאוטיקה הידועים בעולם. בריסטול התרחבה במהירות, וערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנתה כ-200 עובדים[9].

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריסטול F.2

עם פרוץ המלחמה היו ברשות בריטניה כמאה מטוסים בלבד וגיס התעופה המלכותי מנה רק שבע טייסות שהפעילו מגוון של דגמים, אף לא אחד מהם בעל חימוש[10]. מדיניות משרד המלחמה נתנה עדיפות להצטיידות במטוסים שתוכננו ונבנו במוסד המלכותי האווירי (Royal Aircraft Establishment) הממשלתי, ובריסטול בנתה במסגרתו מספר קטן של מטוסי סיור דו-מושביים מדגם B.E.2. עם זאת, לחץ מצד גיס התעופה המלכותי ומצד השירות האווירי של הצי הביאו להזמנה מוגברת של מטוס הסיור שבנתה החברה, הבריסטול סקאוט, ומפעל שני הוקם לבנייתו במתחם חברת הקרוניות בשכונת בריסלינגטון (Brislington) שבעיר בריסטול.

בארנוול חזר מצרפת ב-1915, כאשר יכולותיו כמהנדס הוכחו כבעלת עדיפות על פני מיומנותו כטייס. הפרויקט הראשון עליו עבד לאחר שובו היה הבריסטול.T.T.A, דגם מטוס קרב שתוכנן בהתאם לדרישת משרד המלחמה על מנת להגן על בריטניה מפני פשיטות צפלינים[11]. הפרויקט נכשל, אך ב-1916 החלה העבודה על הבריסטול F.2A שפיתוחו הוביל לבניית הבריסטול פייטר, ממטוסי הקרב הבולטים בתקופה שבין 1914 ל-1918, שגם היווה את חוט השדרה של חיל האוויר המלכותי במהלך שנות ה-20, ונותר בשירות עד 1931. מטוס נוסף שפותח במהלך המלחמה היה הבריסטול סקאוט החד-כנפי, שעל אף היותו פופולרי בקרב הטייסים, הוגבל ייצורו בשל רתיעתו של משרד המלחמה ממטוסים בעלי כנף יחידה ורק 130 יחידות נבנו. מהירותו הגבוהה בגישה לנחיתה, כ-80 קמ"ש, נחשבה כמסוכנת בתנאי השדה ששררו בחזית המערבית והשירות המבצעי של המטוס הוגבל לזירות המזרח התיכון והבלקן[12].

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריסטול בולדוג

כאשר הסתיימה המלחמה, העסיקה בריסטול למעלה מ-3,000 עובדים בשני המפעלים ששכנו בפילטון ובבריסלינגטון[9]. מוצריה התקבלו תמיד תחת השם "בריסטול", שהפך לבסוף לשמה הרשמי של החברה החל מ-1920, כאשר בריטיש אנד קולוניאל הפכה לחברת בריסטול אירופליין, בע"מ. באותה תקופה נרכשה, תחת לחץ ממשרד האוויר הבריטי, חטיבת המנועים של קוסמוס אינג'נירינג (Cosmos Engineering Company) ששכנה אף היא בעיר בריסטול ופשטה רגל, רכישה שיצרה את הגרעין ממנו התרחבה פעילות החברה לתחום ייצור מנועי מטוסים. יחסי עבודה טובים שררו בעבר בין שתי החברות, כאשר החל פיתוח מנוע היופיטר שנוסה לראשונה בבריסטול באדג'ר במאי 1919[13]. בריסטול העבירה לבעלותה את צוות התכנון של קוסמוס, מספר קטן של מנועים מוכנים וכלי עבודה תמורת 15,000 ליש"ט. אף על פי שיעברו מספר שנים עד שחטיבת המנועים תהפוך לרווחית, הפך מנוע היופיטר לסיפור הצלחה גדול; למעשה, בתקופה שבין מלחמות העולם הייתה החטיבה מוצלחת יותר מחברת האם שלה ושלטה בשוק המנועים הכוכביים מקוררי האוויר. מלבד אספקת המנועים למטוסיה שלה, הניעו המנוע מסוג פגסוס ויורשיו מספר גדול של מטוסים שנבנו בידי יצרניות אחרות.

המטוס המוצלח ביותר שייצרה בריסטול בתקופה זו היה הבולדוג, שהיווה את חוט השדרה של פיקוד מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי בשנים 1930 ל-1937, אז יצא משירות בקו הראשון. מכיוון שפיתוח הבולדוג החל כפרויקט פרטי של בריסטול ולא כאב טיפוס שמומן בידי משרד האוויר, ניתן היה למוכרו למדינות נוספות, והבולדוג יוּצָא, בין השאר, לדנמרק, אסטוניה, פינלנד ואוסטרליה.

באותה תקופה התפרסמה בריסטול בזכות השימוש שעשתה בשלדות עשויות פלדה ובסגסוגת נתך אלומיניום שהרכיבו את גוף המטוסים. ב-15 ביוני 1935 הפכה בריסטול לחברה בבעלות ציבורית מוגבלת, העסיקה כ-4,200 עובדים, מרביתם במפעל המנועים, והייתה בעמדת יתרון לניצול תוכנית ההתחמשות האדירה שהוציאה הממשלה הבריטית החל מאי אותה שנה. תרומתה העיקרית של בריסטול להתרחבותו של חיל האוויר המלכותי באה לידי ביטוי בייצור המפציץ הקל, הבלנהיים[14].

פרנק בארנוול נהרג באוגוסט 1938 לאחר שהתרסק עם מטוס קל פרי תכנונו[15], ולזלי פרייז תפס את מקומו[16]. בעת פריצתה של מלחמת העולם השנייה ב-1939 היה המפעל בפילטון ליחידת הייצור למטוס יחיד הגדולה ביותר בעולם, עם שטח של כ-250 דונם[14].

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריסטול בופייטר

המטוס העיקרי שבנתה בריסטול במהלך מלחמת העולם השנייה היה הבופייטר הכבד והדו-מושבי, אשר שירת במגוון תפקידים, כגון מטוס קרב ארוך טווח, מטוס קרב לילי, מטוס לתקיפה קרקעית ומפציץ טורפדו. הוא היה בשימוש נרחב בחיל האוויר המלכותי ומדינות חבר העמים הבריטי וכן בחילות האוויר של צבא ארצות הברית. הבופייטר היה פיתוח של מפציץ הטורפדו בופורט, בעצמו נגזרת של הבלנהיים. ב-1940 הוקם מפעל נוסף לייצור הבופייטר בעיירה וסטון-סופר-מארה (Weston-super-Mare) שבמחוז סאמרסט[17]. משרדה הראשי של החברה בתקופת המלחמה שכן באקדמיה המלכותית של מערב אנגליה (Royal West of England Academy), הגלריה לאומנות הראשונה בבריסטול[18].

פרויקטים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הקימה בריסטול חטיבת מסוקים נפרדת, תחילה בפילטון ומ-1955 במפעל בווסטון-סופר-מארה. בניהולו של חלוץ המסוקים ראול האפנר (Raoul Hafner) נבנו הבלוודר (Belvedere) והסיקאמור (Sycamore). החטיבה נקנתה על ידי וסטלנד ב-1960[19].

פרויקט נוסף שנפתח על ידי בריסטול לאחר המלחמה היה בתחום כלי הרכב, ובמסגרתו נעשה שימוש בתכנוני מנוע וגוף מכונית של BMW מלפני המלחמה כדי לבנות את הבריסטול 400[20]. המנוע אשר פותח לצורך פרויקט זה מצא את דרכו לדגמי מכוניות מוצלחות רבות של חברות רכב אחרות, כגון קופר, פרייזר נאש[21] ו-AC, ובשנים 1954 ו-1955 הניע את אב הטיפוס למכונית הספורט בריסטול 450 לניצחונות במרוץ 24 השעות של לה מאן בקטגוריית 2 ליטר[22].

ב-1953 הציע יצרן הרכב האמריקני ס.ה. ארנולט (S.H. Arnolt), אשר מכר מכוניות ספורט בריטיות, לחטיבת כלי הרכב של בריסטול לתכנן מכונית ספורט שתיבנה ברישיון עבור השוק המקומי. ממכונית הארנולט-בריסטול, כפי שכונתה, נבנו 142 יחידות לפני סגירת הפרויקט ב-1959[23][24][25].

ב-1960 ניצלה חטיבת המכוניות מהפסקת פעילותה כתוצאה מהמיזוג הקרב והפכה לחברה עצמאית בערבון מוגבל על ידי סר ג'ורג' (השלישי לשמו), תוך שהיא ממשיכה לפעול מהמתחם בפילטון. סר ג'ורג' פרש ב-1973 וטוני קרוק (Tony Crook) רכש את מניותיו והפך לבעלים היחיד ולמנהל התפעול[26].

מתוך כוונה להחזיק את קווי הייצור בתעסוקה וכנקודת גישור לקראת השינויים הצפויים בבניית מטוסים צבאיים ואזרחיים לאחר המלחמה, עסקה בריסטול בנוסף גם בייצור בתים להקמה מהירה[17], כלי שיט ופלסטיקה, אך בסופו של דבר נמכרו חטיבות אלה[27].

בריסטול הייתה מעורבת בתחייתה של תעשיית המטוסים האזרחיים בבריטניה. אב טיפוס למטוס נוסעים, הברבזון (Brabazon), טס לראשונה ב-1949 והיה אחד הגדולים לסוגו באותה תקופה. הפרויקט הסתיים בכישלון ובוטל ב-1953, אך באותו הזמן הפכו פיתוחים אחרים של החברה, מטוס הנוסעים בריטניה, ומטוס התובלה פרייטר להצלחות מסחריות ונבנו במספרים גדולים במהלך שנות ה-50[28].

בריסטול הייתה אחת מהחברות הראשונות בבריטניה שנכנסו לתחום הטילים, ששיאו בייצור הבלאדהאונד, טיל הקרקע אוויר הבריטי המבצעי הראשון שנכנס לשירות ב-1958[29][30]. חטיבת המנועים ייצרה מנועים רקטיים ומנועי מגח סילון להנעת טילים. חטיבת הנשק המונחה הפכה בסופו של דבר לחלק מחברת MBDA ‏(Matra BAe Dynamics Alenia).

בסוף שנות ה-50 לקחה החברה חלק בפרויקט הכנה ללימוד מאפיינים לבניית מטוס על קולי. אב הטיפוס, שסומן כ-Type 223, תרם מאוחר יותר לפיתוח הקונקורד. מטוס לצורכי מחקר, Type 188, נבנה בשנות ה-50 כדי לבחון את השימוש בפלדת אל חלד לטיסות במהירות של מעל מאך 2.0. כאשר המריא אב הטיפוס לראשונה ב-1962, כבר הייתה בריסטול חלק מ-BAC‏[31].

מיזוג והלאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריסטול בריטניה

ב-1959 נאלצה בריסטול להיענות לדרישת ממשלת בריטניה ולמזג את חטיבת ייצור המטוסים שלה יחד עם החברות אינגליש אלקטריק, האנטינג איירקראפט ו-וויקרס ארמסטרונג כדי ליצור את בריטיש איירקראפט קורפוריישן (BAC). חלקן של ויקרס ואינגליש אלקטריק במניות החברה החדשה היה 40% ו-20% הנותרים בשליטת בריסטול[32][33].

ב-1977 הולאמה בריטיש איירקראפט קורפוריישן וייצרה יחד עם סקוטיש אוויאיישן והוקר סידלי את חברת בריטיש אירוספייס, שהפכה ב-1999 לחלק מחברה בבעלות פרטית, BAE Systems.

חטיבת המנועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת בריסטול איינג'יינס הייתה בתחילת דרכה ישות נפרדת, קוסמוס אינג'ינירינג (Cosmos Engineering), בעצמה חטיבת ייצור מנועים בתוך חברת מכוניות שהתקיימה לפני מלחמת העולם הראשונה בשם ברזיל-סטורקר (Brazil-Straker). ב-1917 התבקשה קוסמוס על ידי משרד המלחמה לחקור את כדאיות השימוש במנועים כוכביים מקוררי אוויר. בניהולו של רוי פדן (Roy Fedden), החלה העבודה על מה שהפך לקוסמוס מרקיורי, מנוע טבעתי בעל 14 צילינדרים מסודרים בשתי שורות, שנכנס לייצור ב-1918. שימוש מועט נעשה במנוע זה, אך גרסה פשוטה יותר בעלת תשעה צילינדרים, שנודעה בהמשך כבריסטול יופיטר הייתה בבירור עיצוב מוצלח.

סיום מלחמת העולם הראשונה והתכווצות שוק ההזמנות הצבאיות הביא את קוסמוס לפשיטת רגל, ותחת לחץ מצד משרד האוויר נרכשה האחרונה בידי בריסטול אירופליין. מנוע היופיטר התחרה כנגד מנוע הארמסטרונג סידלי יגואר במהלך שנות ה-20, אך בריסטול השקיעה משאבים רבים יותר בעיצוב שלה ולקראת סוף העשור השיגה עליונות. בניצוחו של רוי פדן, פיתחה בריסטול במהלך שנות ה-30 את סדרת המנועים מדגם בריסטול פרסיאוס, אשר התבססו על עיקרון שסתומי שרוול, הפכו למנועי הבוכנה החזקים ביותר בעולם והמשיכו להמכר אל תוך שנות ה-60[34].

ב-1956 שונה שמה של חטיבת המנועים לבריסטול אירו אינג'יינס, אשר הפכה לחברה נפרדת מבריסטול איירופליין וב-1958 התמזגה עם חברת ארמסטרונג סידלי כדי ליצור את בריסטול סידלי, במקביל למיזוג אותו עברה גם חברת האם-לשעבר יחד עם מספר יצרניות מטוסים נוספות שיצרו את BAC.

ב-1966 נרכשה בריסטול סידלי בידי רולס-רויס, שהותיר את האחרונה כחברה היחידה לייצור מנועי מטוסים בבריטניה. רולס-רויס המשיכה לייצר ולשווק את מנועי בריסטול תחת חסותה כחברה בבעלות ציבורית מוגבלת, כגון מנועי הסילון אולימפוס (בו נעשה שימוש בקונקורד)[31] והפגסוס (בו נעשה שימוש במטוס הממריא אנכית, ההרייר)[34]. השמות הקלאסיים שהועדפו על ידי בריסטול שמרו על מורשתם בסדרות הייצור של רולס-רויס כאשר נקראו על שם נהרות בבריטניה.

חטיבת המסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריסטול בלוודר

דרכה של חטיבת המסוקים של בריסטול החלה כבר בשנת 1944, כאשר לחברה הצטרף מתכנן המסוקים ראול האפנר מהמכון הנסיוני לכוחות מוטסים (Airborne Forces Experimental Establishment), יחד עם כמה מאנשי צוותו. בהנהלתו של האפנר, תכננה חטיבת המסוקים שני דגמים שנמכרו בהצלחה. הדגם הראשון סומן כ-Type 171, סבל מקשיים בשלבי הפיתוח הראשונים כאשר רוטור העץ של אב הטיפוס כשל בטיסת הבכורה ב-1949, אך בסופו של דבר נכנס לשירות צבאי תחת השם סיקאמור. 183 יחידות נמכרו לחיל האוויר ולצי המלכותי, לרפובליקה הפדרלית של גרמניה ולמדינות נוספות[35][19].

לאחר דגם ה-Type 171 החלה בריסטול לתכנן מסוק גדול יותר בעל זוג רוטורים המסודרים בטאנדם (זה אחר זה). התוצאה הייתה Type 173, מסוק בעל 13 מושבים שביצע את טיסת הבכורה שלו ב-1952 בפילטון, וחמש יחידות נבנו לצורך בחינת ביצועיו. על אף שלא היה ל-Type 173 ביקוש מצד חברות תעופה לטיסות אזרחיות, הוביל עיצובו לפיתוח גרסה צבאית, Type 192, אשר נכנסה לשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי תחת השם בלוודר[36]. טיסת הבכורה התקיימה ב-1958 אך בשל ביצועיו הלא מספקים והתחרות מול חברות המסוקים סיקורסקי, וסטלנד ובל נבנו ממנו רק 26 יחידות[37][19].

בניסיון נוסף להוציא לפועל את רעיון מסוק להטסת נוסעים בשוק האזרחי, פיתחו האפנר וצוותו מסוק גדול יותר, את ה-Type 194. המסוק כבר היה בשלבי תכנון מתקדמים כאשר התרחש תהליך המיזוג של החטיבה, בהשפעת ממשלת בריטניה, עם יצרניות מסוקים בריטיות נוספות (וסטלנד, פיירי וסאונדרס-רואי) שיצרו את תאגיד וסטלנד מסוקים ב-1960. פירוש הדבר היה ש-Type 194 התחרה בעיצובי המסוקים הגדולים יותר של וסטלנד ופיירי, הוסטלנד וסטמיניסטר והפיירי רוטודיין. פרויקט Type 194 בוטל[38][39][40].

בתחילת פעילותה, הייתה חטיבת המסוקים ממוקמת במתחם הייצור העיקרי של בריסטול איירופליין בפילטון, אך החל מ-1955 הועברה למפעל אולד מיקסטון (Old Mixton) אשר בעיירה וסטון-סופר-מארה (Weston-Super-Mare) בו נבנו מטוסי בופייטר בתקופת המלחמה. בימינו, שוכן באתר אשר שימש את החטיבה בווסטון-סופר-מארה מוזיאון מסוקים גדול[41].

מוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל קרקע אוויר בריסטול בלאדהאונד

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים ורקטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barnes, Christopher Henry. Bristol aircraft since 1910. Putnam, 1988. ISBN 0851778232
  • Boyne, Walter J. Air Warfare: an International Encyclopedia: A-L. ABC-CLIO, 2002. ISBN 1576073459
  • Driver, Hugh. The Birth of Military Aviation: Britain, 1903-1914. Boydell & Brewer Ltd, 1997. ISBN 086193234X
  • Gunnell, John. Collins, Tom. Standard Guide to British Sports Cars. Krause Publications, 2004. ISBN 0873497570
  • Orlebar, Christopher. The Concorde Story. Osprey Publishing, 2004. ISBN 1855326671

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בריסטול אירופליין בוויקישיתוף
  • אתר חברת המכוניות בריסטול (אורכב 30.01.2018 בארכיון Wayback Machine)
  • "Bristol cavalcade A Retrospect of Aircraft, Engine, and Armament Development Over Forty Years" (pdf). Flight Global Archive, Flight. בפברואר 1950. {{cite web}}: (עזרה)
  • British helicopters, aviastar.org
  • The Bristol Aero Collection
  • Wansborough-White (12 בפברואר 1960). "Fifty Bristol Years" (pdf). Flight Global Archive. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Driver, עמודים 104-106
  2. ^ Driver, עמוד 107
  3. ^ Wansborough-White, "Fifty Bristol Years". flightglobal.com. עמוד 206
  4. ^ Driver, עמודים 107-112
  5. ^ Driver, עמודים 112-113
  6. ^ 1 2 Barnes, עמודים 20–21
  7. ^ Wansborough-White, עמוד 207
  8. ^ Driver, עמודים 114-115
  9. ^ 1 2 Robinson, Anthony. The illustrated encyclopedia of aviation, part 4. Cavendish, 1979. ISBN 0856855774. עמוד 427
  10. ^ Rinaldi, Richard A. Order of Battle of the British Army 1914. Ravi Rikhye, 2008. ISBN 0977607283.
    מטוסי הגיס צוידו במקלעים רק מ-1915. עמודים 300-301
  11. ^ Barnes, עמודים 101-103
  12. ^ Wansborough-White, עמודים 207-208
  13. ^ Barnes, עמודים 30, 135-137
  14. ^ 1 2 Barnes, עמודים 34-35
  15. ^ הספד לפרנק בארנוול, flight, ‏ .11 באוגוסט 1938 flightglobal.com
  16. ^ Wansborough-White, עמוד 211
  17. ^ 1 2 Parry, Simon W. Beaufighter in Focus. Red Kite / Air Research, 2002. ISBN 095380612X. עמוד 22
  18. ^ History - Royal West of England Academy
  19. ^ 1 2 3 McGowen, Stanley S. Helicopters: An Illustrated History Of Their Impact. ABC-CLIO, 2005. ISBN 1851094687. עמודים 71-73
  20. ^ Gunnell, עמוד 51
  21. ^ Gunnell, עמוד 73
  22. ^ "Bristol Type 450". Bristol Owners Club website
  23. ^ Gunnell, עמודים 25-26
  24. ^ "American Sports Car Has European Origins". Popular Mechanics, April 1954, p. 86, bottom page.
  25. ^ "Arnolt-Bristol Sports Car". UK Bristol Owners Club, section 9
  26. ^ Bristol Owners Club : History of the Bristol Marque
  27. ^ Uttley, Matthew. Westland and the British Helicopter Industry, 1945-1960: Licensed Production Versus Indigenous Innovation. Routledge, 2001. ISBN 071465194X. עמוד 62
  28. ^ Wansborough-White, עמודים 211-212
  29. ^ Boyne, עמוד 267
  30. ^ Wansborough-White, עמוד 212
  31. ^ 1 2 Orlebar, עמוד 32
  32. ^ Gardner, Charles. British Aircraft Corporation: a history. Batsford, 1981. עמוד 38
  33. ^ Wilson, Michael. Fraser, Robert. Privatization: the UK experience and international trends. Longman, 1988. ISBN 0582026253. עמוד 19
  34. ^ 1 2 Boyne, עמוד 198
  35. ^ Bristol Type 171 "Sycamore". aviastar.org. על פי אתר זה נבנו 177 יחידות מהסיקאמור
  36. ^ Bristol Type 173. avistar.org
  37. ^ Bristol Type 191/192 "Belvedere".avistar.org
  38. ^ "Type 194". Aviation Archive. אורכב מ-המקור ב-2016-03-03. נבדק ב-2012-06-03.
  39. ^ "Type 194". Aviation Archive. אורכב מ-המקור ב-2016-03-04. נבדק ב-2012-06-03.
  40. ^ Barnes, עמודים 371-375
  41. ^ The Helicopter Museum - Bristol Aircraft Company
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בריסטול_אירופליין&oldid=37835211"