בנק מרכזי

בנק מרכזי הוא הסמכות המוניטרית המרכזית במדינה. תפקידיו כוללים את האחריות לקביעת המטבע של המדינה, אחראי על התשלומים המתבצעים על ידיו, (הן ביחס לכסף נייר והן ביחס לכסף אלקטרוני) מפקח על המוסדות הפיננסיים במדינה, ועל המגזר הפיננסי בשלמותו, וכן על מדיניות אספקת האשראי של המדינה. בנק זה מתפקד גם כמלווה של מוצא אחרון – זאת אומרת ספק האשראי במקרה שבו אין כל דרך אחרת להשיגו (למשל, בזמן המשבר הכלכלי של 2008).

מהות הבנק המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנק המרכזי הוא גוף בעל חשיבות מכרעת במערכת פיננסית מבוססת אשראי, מכיוון שהוא מחזיק מונופול ליצירת אשראי לא מוגבל. הבנק המרכזי יוצר כסף, כחוב-נושא-ריבית ומלווה אותו למדינה ולבנקים מסחריים. כל שנה, רווחי הריבית של הבנק המרכזי מחולקים למשרד האוצר, לבעלי המניות בבנק המרכזי או נצברים להון-העצמי של הבנק עצמו.

בכלכלה, הבנק המרכזי מפקח על מערכת הבנקאות באותה המדינה וקובע את יחס הרזרבה, שמהווה תקרה למתן אשראי על ידי בנקים פרטיים. מכיוון שהבנק המרכזי לא מוגבל על ידי יחס הרזרבה, הריבית בה הוא מלווה היא בהכרח הנמוכה ביותר במשק האשראי, וממנה נגזרים רווחי יתר המוסדות הפיננסים, שבתורם מלווים אשראי זה, בריבית גבוהה יותר, ליתר המשק.

כמו כן, הבנק המרכזי מלווה לבנקים המקומיים תמורת פיקדונות שהם מנהלים אצלו במטבע המקומי. כדי לווסת ולדאוג למדיניות שער החליפין של המטבע של המדינה, שומר הבנק המרכזי פיקדונות במטבעות זרים. לעיתים נוהגים בנקים מרכזיים להתערב בתהליך קביעת שער החליפין למטבע חוץ, על ידי רכישת מט"ח בכמויות גדולות.

בראש הבנק המרכזי ניצב הנגיד (בחוץ לארץ נקרא התפקיד יו"ר או נשיא הבנק) שאחראי על השגת היעדים שהוגדרו לבנק המרכזי. בדרך כלל היעדים הללו כוללים את יציבות המחירים באותו המשק, כלומר יעד אינפלציה שנתית. הנגיד מתייעץ עם מועצה של בכירי הבנק בבואו לקבוע את גובה הריבית במשק.

מגמות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1990 החלה מגמה כלל עולמית של הגברת העצמאות של הבנק המרכזי. בעוד בין השנים 1970–1989 שונה מעמדם של בנקים מרכזיים בשמונה מדינות בלבד, בין השנים 1990–2000 שונה מעמד הבנק המרכזי באופן המחזק את עצמאותו ב-17 מדינות שעברו הליך השתחררות משלטון קומוניסטי, 13 מדינות במערב אירופה, 11 מדינות באמריקה הלטינית, 9 מדינות באפריקה ו-4 מדינות באסיה. חוקרים העלו מספר סברות לגבי הגורמים להליך כלל עולמי זה. אלו כוללים: התרחבות של שוק ההון הגלובלי המחייב מדינות להיות אטרקטיביות למשקיעים הבינלאומיים, לחץ מצד הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית והתגברות התמיכה התרבותית בליברליזם כלכלי. דניאל ממן וזאב רוזנהק ציינו שהבנקים המרכזיים היו במקרים רבים הסוכנים להבאת גורמים אלו אל תוך המדינות ושימוש בהם כדי להגביר את עצמאותם^[1].

עם התגברות תהליך הגלובליזציה, משתנה גם יכולתם של הבנקים המרכזיים ברחבי תבל, לשלוט במדיניות הריבית שלהם. הריבית על הדולר האמריקני הנקבעת על ידי הבנק הפדרלי, הלוא הוא - הבנק המרכזי של ארצות הברית, היא גורם בעל חשיבות רבה למדיניות המוניטרית של בנקים מרכזיים רבים ברחבי העולם. גם מדיניות זאת אינה עצמאית לגמרי והיא מושפעת מהיקפי רכישות איגרות החוב של הממשל האמריקני על ידי בנקים מרכזיים אחרים ברחבי תבל.

באירופה חל תהליך של התכנסות של מספר בנקים מרכזיים ליחידה אחת מרכזית שנקראת: הבנק המרכזי האירופי (או ECB, כלומר European Central Bank), אותו הבנק מנהל את המדיניות המוניטרית של גוש האירו והוא אחראי למטבע האירו.

השקעה בזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקן הזהב שהתמוטט בשנות ה-70, הביא את הבנקים המרכזיים להשקעות שונות, בעיקר במטבעות זרים, לדוגמה, בנק ישראל מחויב על פי חוק להציג את יתרות מטבע החוץ שברשותו^[2]
פרט ליתרות מטבע החוץ, הבנקים המרכזיים רוכשים גם זהב על מנת לגוון את תיק ההשקעות. כמות הזהב יכולה לתת אינדיקציה על הסיכונים הגאופוליטיים בעולם, כאשר בתקופות אי ודאות מתקיימת רכישות מוגברות של הזהב. בשנת 2018, נשבר שיא רכישות הזהב מאז 1971^[3]

המדינה עם אחזקות הזהב הכי גדולות היא ארצות הברית אשר מחזיקה כ-8100 טון, רובם מאוחסנים בפורט נוקס.