בית דג'אן

**בית דג'אן** (יישוב לשעבר)
**بيت دجن**
	מראה כללי של הכפר לפני 1935
טריטוריה	המנדט הבריטי
מחוז	מחוז לוד
נפה	נפת יפו
שפה רשמית	ערבית
תאריך ייסוד	המאה ה-16
שטח	17,327 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מבצע חמץ
תאריך נטישה	25 באפריל 1948
יישובים יורשים	בית דגן, משמר השבעה, גנות, חמ"ד ומספר שכונות של ראשון לציון
דת	מוסלמים
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	3,480 (1945)
קואורדינטות	32°00′13″N 34°49′45″E / 32.00350833°N 34.82926111°E
אזור זמן	UTC +2
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת גוש דן רגילה) בית דג'אן

ערך זה עוסק בכפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית דג'ן.

מראה כללי של האתר בו שכן מרכז הכפר, 3/2010

בית דג'אן (בערבית: بيت دجن) היה כפר ערבי כ-9 קילומטרים דרומית-מזרחית ליפו, בסמוך לכביש מראשון לציון ליהודיה (היום כביש 412) וגם בסמוך לדרך ההיסטורית בין יפו לירושלים דרך רמלה (היום כביש 44). הכפר היה שייך לנפת יפו המנדטורית, שמו מגיע ככל הנראה משמו של האל הכנעני דגון. במהלך מלחמת העצמאות הכפר נכבש ותושביו ברחו לרמלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך, ובטקסטים מצריים ואשוריים קדומים, מוזכר היישוב בית דגון, ששמו התגלגל כבית דגאנא בתקופה האשורית וכ-Keparadagon ("כפר דגון") בתקופה הרומית. בתקופה זו התקיים במקום יישוב שומרוני שבו הקים בבא רבא בית כנסת במאה ה-4.

התקופה המוסלמית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליף האומיי השאם אבן עבד אלמלכ בנה בכפר ארמון, והצלבנים בנו בו מבצר בשם קסאל מַאֵן. במקום נשארו שרידי מבנים עתיקים מערות ובורות.

הגיאוגרף הערבי בן המאה ה-10 מוקדסי הזכיר בכתביו דרך באזור רמלה בשם דרב דג'ון, שהובילה לכפר דג'ון שבו היה מסגד שישי. במקום אחר, הוא כותב שרוב תושבי העיירה בזמנו היו שומרונים. באותה העת, אחד משמונת שערי העיר רמלה נקרא באותו השם, דג'ון.^[1]^[2]^[3]

במאה ה-11, בית דג'ן שימשה כמפקדה של הצבא הפאטמי בארץ ישראל.^[4]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1596, במפקד האוכלוסין שערך השלטון העות'מאני, גרו בכפר 633 איש.

המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במפקד האוכלוסין המנדטורי של 1931, נמנו בבית דג'אן 2,626 מוסלמים, 27 נוצרים ו-11 יהודים שהתגוררו ב-591 בתים.^[5] לפי סקר הכפרים 1945 מנתה אוכלוסיית בית דג'אן 3,480 נפשות, מתוכם 130 נוצרים והיתר מוסלמים. בתקופת המנדט הבריטי גדלה אוכלוסיית בית דג'אן ב-127%^[6] הכפר היה בעל שטח נרחב של 17,327 דונם, מתוכם היו 1,975 דונם בבעלות יהודית .^[7]

בתקופת המרד הערבי הגדול שימש הכפר כמחסה לפורעים שבין שאר פעולותיהם ירו על נוסעים יהודים בכביש.^[8] במסגרת הקמת מצודות למשטרה הבריטית בהתאם לתכנונו של סר צ'ארלס טגארט הוקמה בשנים 1941-1940 מצודת משטרה בצומת שמדרום לכפר שבו הצטלבו הדרכים הראשיות מיפו לרמלה ומיהודייה לראשון-לציון.

ב-1927 פרסמה רשות העתיקות דו"ח לפיו במרכז הכפר עמד מסגד שכונה ג'אמע עבד אלע'ר. תחת המסגד הייתה קריפטה שהובילה לתא תת-קרקעי שהכיל קבר קדוש.^[9]

ממערב לכפר ומצפון לצומת הראשי הוקמה ב-1944 בלב הפרדסים מטוויית 'גולדן ספינדל' על ידי חברת 'האחים אבו לבן', שמנהלה היה אחמד אבו לבן מוסלמי תושב יפו, שהיה חבר במועצת עיריית יפו וחבר הוועדה הלאומית שלה. במטווייה ייצרו בדים באמצעות מכונות חדישות יחסית. חומרי הגלם והעובדים המקצועיים הובאו מסוריה. בתחילת מלחמת העצמאות פינו בעלי החברה חלק ממכונות הייצור וציוד יקר ערך של המטווייה לשכם, והמפעל שבק חיים. במבני המטווייה התמקמה מחלקה של אנשי כנופיות ערביות, שהיו תחת פיקודו של חסן סלאמה, מפקד הכנופיות הערביות במחוז לוד.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות הותקפו מספר פעמים מכוניות של יהודים שנסעו סמוך לכפר ביריות ובמוקשים.^[10]

בית הקרן הקיימת על יד בית דגן היה בית מבודד בשטח הערבי ושימש כחלק ממערך אבטחת הדרך לירושלים. בבית שהו נוטרים יהודים והוא היה נתון להתקפות מתמידות מצד הכפר בית דג'ן הסמוך. בדצמבר 1947 התמקם בו כוח פלמ"ח בתחילת ינואר פוצץ אחד מחדרי הבית ולוחם אחד נהרג.^[11] באמצע פברואר 1948 הוחלף כוח הפלמ"ח במחלקה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הבית בן שלוש הקומות הפך למשלט קדמי. ערביי הסביבה תקפו את הבית כמה פעמים ואף הצליחו ב-19 בפברואר להחריבו באמצעות מכונית תופת, אך המגינים הצליחו להדוף בגבורה ובעקשנות את כל ההתקפות, אף על פי שהיו נצורים במקום לסירוגין במשך כשישה שבועות עד תום מבצע חמץ^[12] בתחילת מרץ נפגע יהודי נוסף בבית מזריקת רימון.^[13] ניסיונות נוספים לכיבוש המקום נעשו במחצית השנייה של חודש מרץ.

בחודשים ינואר ופברואר פוצצו אנשי ההגנה כמה בתים בכפר ששימשו מרכז לכנופיות וכעמדות ירי לעבר הכביש.^[14]

בתחילת מרץ 1948 הגיעו לכפר לוחמים עיראקים. בסוף אפריל 1948 עברו תושבי בית דג'ן בחסות המשטרה הבריטית לרמלה. בריחתם הושלמה ב-1 במאי.^[15]^[16]

ב-15-15 במאי נכבש הכפר על ידי חטיבת 'קרייתי. בזמן ההפוגה הראשונה נהרסו בתי הכפר שהיה קרוב לחזית במטרה למנוע חזרת התושבים והשתלטות האויב.^[15] ביוני אותה שנה סיכם בן-גוריון לעצמו כי הבתים נהרסו, ככל הנראה על סמך דיווח של יוסף ויץ, אולם בספטמבר מצאו את הכפר מתאים ליישוב של עולים יהודים.^[17] כמה מבתי הכפר עוד עומדים על תלם; חלקם נטושים, חלקם מיושבים, וחלקים בשימוש כבנייני משרדים ומחסנים.

על אדמות הכפר הוקמו היישובים בית דגן, משמר השבעה, גנות, חמד וכן מספר שכונות של ראשון לציון. באוקטובר 1948 הוקמה במטווייה הנטושה סדנת תחבורה 14 שהייתה כפופה לשירות התחבורה. בינואר 1949 הפכה לבית מלאכה בסיסי 684 ולימים שלוחה של מרכז שיקום ואחזקה (מש"א) 7100 בתל השומר.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי באר מים בשולי הכפר, 3/2010
בית ערבי מקורי המתפקד גם היום למגורים, 3/2010
בית מקורי בצמוד לבית המועצה המקומית בית דגן היכן שהיה מרכז הכפר עד לחיסולו בשנת 1948, 3/2010

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה גבעתי, בידיהם חושלה הפלדה - סיפורו של מרכז השיקום ואחזקה 7100 1948 - 1996, הוצאת משרד הביטחון, 1997
גד קרויזר, הטיגארטים - הקמת מצודות המשטרה הבריטית בארץ ישראל 1943-1938, ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ישראל, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא בית דג'אן בוויקישיתוף

דף הכפר באתר Palestine Remembered
סקירה על שרידי הכפר בית דג'אן בליווי תמונות באתר 'רשימות', 3/2010
מידע על אתר בית דג'אן, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
הקרב על בית קק"ל - (בית שוגרמן), אתר ההנצחה והמורשת בגוש עציון
בית דגן (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Levy, 1995, p. 492.
^ Al-Muqaddasi, 1886, p. 33
^ Conder, 1876, p.196
^ Gil and Broido, 1997, p. 727.
^ Index of /15/items/CensusOfPalestine1931.PopulationOfVillagesTownsAndAdministrativeAreas/
^ הגאוגרף פרופסור משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" (מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81) שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים. כמו כן הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית אזור החוף כתוצאה מההגירה המצרית, ואוכלוסיית בית דג'ן גדלה ב-127%
^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
^ התנקשות נתעבת ב-2 פועלים יהודיים בנחלת-יהודה, דבר, 3 ביוני 1936
שלב אחרי שלב מתגלים תעלולי המרצחים, דבר, 8 בפברואר 1940
^ IAA (PAM), archives: "Beit Dajan", ATQ/722; Sharon, 1997, vol. II p. 90
^ נפצעו, דבר, 12 בינואר 1948
יריות אל אמבולנס ליד יאזור-בית דגון, דבר, 13 בינואר 1948
מכונית משורינת נוקשה ליד בית-דגון, דבר, 30 בינואר 1948
^ איש-הגנה נהרג בבית-דגון, דבר, 6 בינואר 1948
^ אנשי המגן פרקו, דבר, 20 בפברואר 1948
^ נפצע מרימון בבית הקה"ק ליד בית-דגון, דבר, 2 במרץ 1948
^ פוצצה אכסניה של כנופיה בבית-דגון, דבר, 9 בינואר 1948
ההגנה מכה בבסיסי הפורעים בדרום ובצפון, דבר, 20 בינואר 1948
ההגנה מכה בקני הכנופיות, דבר, 27 בפברואר 1948
^ ¹ ² יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 108, 163, 176 ו-291
^ מנוסת בהלה של הערבים באזור יפו נמשכת, דבר, 2 במאי 1948
^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 190, 222 ו-261.

[Levyp492-1] Levy, 1995, p. 492.

[2] Al-Muqaddasi, 1886, p. 33

[3] Conder, 1876, p.196

[Gilp727-4] Gil and Broido, 1997, p. 727.

[5] Index of /15/items/CensusOfPalestine1931.PopulationOfVillagesTownsAndAdministrativeAreas/

[6] הגאוגרף פרופסור משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" (מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81) שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים. כמו כן הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית אזור החוף כתוצאה מההגירה המצרית, ואוכלוסיית בית דג'ן גדלה ב-127%

[7] Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד

[8] התנקשות נתעבת ב-2 פועלים יהודיים בנחלת-יהודה, דבר, 3 ביוני 1936
שלב אחרי שלב מתגלים תעלולי המרצחים, דבר, 8 בפברואר 1940

[9] IAA (PAM), archives: "Beit Dajan", ATQ/722; Sharon, 1997, vol. II p. 90

[10] נפצעו, דבר, 12 בינואר 1948
יריות אל אמבולנס ליד יאזור-בית דגון, דבר, 13 בינואר 1948
מכונית משורינת נוקשה ליד בית-דגון, דבר, 30 בינואר 1948

[11] איש-הגנה נהרג בבית-דגון, דבר, 6 בינואר 1948

[12] אנשי המגן פרקו, דבר, 20 בפברואר 1948

[13] נפצע מרימון בבית הקה"ק ליד בית-דגון, דבר, 2 במרץ 1948

[14] פוצצה אכסניה של כנופיה בבית-דגון, דבר, 9 בינואר 1948
ההגנה מכה בבסיסי הפורעים בדרום ובצפון, דבר, 20 בינואר 1948
ההגנה מכה בקני הכנופיות, דבר, 27 בפברואר 1948

[גלבר-15] ¹ ² יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 108, 163, 176 ו-291

[16] מנוסת בהלה של הערבים באזור יפו נמשכת, דבר, 2 במאי 1948

[17] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 190, 222 ו-261.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]