בילירובין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בילירובין

בּילירוּבּיןאנגלית: Bilirubin) היא תרכובת אורגנית המהווה תוצר פירוק של המולקולה הם - המרכיב הראשי בהמוגלובין ובמיוגלובין, שני החלבונים האחראים לקישור חמצן בכדוריות הדם האדומות ובשרירים (בהתאמה).

הבילירובין הוא גם חלק מהחלבונים האחראיים לחמצון, הציטוכרומים. עם התפרקותם, משתחררת מולקולת ההם העוברת תהליך בן מספר שלבים ליצירת התוצר הסופי - בילירובין - תהליך המתרחש במח העצם ובטחול.

הבילירובין הנוצר נקרא בילירובין לא-מצומד (Unconjugated bilirubin) והוא אינו מסיס במים. הוא נקשר לאלבומין (חלבון המצוי בדם) ונישא אל הכבד. בתאי הכבד הוא נקשר אל חומצה גלוקורונית, דבר שהופך אותו למסיס במים, ומאפשר את הפרשתו לכיס המרה, שהיא מדיום מימי. הבילירובין הקשור לחומצה גלוקורונית נקרא בילירובין מצומד (Conjugated bilirubin).

מרה, המיוצרת על ידי תאי הכבד, זורמת ברשת של צינורות מרה המצויים בינות לתאי הכבד אל כיס המרה ומשם אל צינור המרה הראשי. צינור זה מתחבר אל התריסריון, שהוא החלק קדמי במעי הדק של מערכת העיכול. הבילירובין מסולק בצואה באופן נורמלי ומקנה לצואה את צבעה החום האופייני.

הימצאות בילירובין רב בדם או בשתן יכולה לשמש אינדיקציה למחלות מסוימות. עודף יצור של בילירובין או חסר בפינויו מן הגוף יכול להופיע כצהבת.

עודף בבילירובין שכיח למדי בילודים, עקב התמשכות הבשלתו של הכבד גם בימים שלאחר הלידה. מעל לרף מסוים, העודף בבילירובין מוגדר צהבת, זו צהבת הילודים שהטיפול בה חשוב אך פשוט וכמעט ללא סיבוכים.

ייצור בילירובין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-80% מהבילירובין בגוף מוצאו ממטבוליזם (הליכי פירוק) של המוגלובין המשוחרר מתאי דם אדומים בעת פירוקם. ההמוגלובין הופך בסופו של דבר לבילירובין לא מצומד הנקרא גם בילירובין לא ישיר- ייצור בילירובין לא ישיר ביום נע בין 250–350 מ"ג. מאחר שבילירובין זה אינו מסיס במים, הוא נישא לכבד על גבי אלבומין ושם הופך למסיס בתהליך הנקרא צימוד או קוניוגציה. תאי הכבד מבצעים פעולה זו בה הבילירובין מצומד לחומצה גלוקורונית והופך לבילירובין ישיר או בילירובין מצומד, אשר מסוגל להיות מופרש דרך דרכי המרה ולעבור למעיים.

רמת הבילירובין המצומד נמוכה יחסית בקרב בני אדם בריאים. במעי הדק הסופי וכן במעי הגס, חיידקי מעיים הופכים בילירובין לסטרקובילינוגן. כמות קטנה נספגת מחדש במערכת הפורטלית ומופרשת בשתן כאורובילינוגן.

צהבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צהבת מתרחשת כאשר יש רמות מוגברות בפלסמה של בילירובין. זה קורה כאשר ייצור בילירובין עולה על יכולת הכבד לסלק בילירובין- למשל כאשר יש ייצור יתר של בילירובין (הרס של תאי דם השופכים כמות גדולה של המוגלובין ההופך לבילירובין, למשל), פגיעה בתאי כבד הגורמת לכך שהם אינם יכולים לסלק בילירובין באופן יעיל (כגון במצבים של הפטיטיס), וכן חסימה של דרכי המרה המביאה לחסימת מוצא הבילירובין הישיר אל המעיים.

אבחנה בין סוגי צהבת שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמות הבילירובין באופן כללי בגוף אינן אמורות לעלות מעל 1 מ"ג לד"ל.

במידה ורמות הבילירובין הן עד 6 מ"ג לד"ל (צהבת קלה) ופחות מ-20% מהבילירובין האמור הוא בילירובין ישיר, הרי שרוב הסיכויים שמדובר בתסמונת גילברט או בצהבת הנגרמת כתוצאה מהמוליזה. מצבים נוספים כוללים, למשל, בעיה בייצור תאי דם אדומים, ספיגה של המטומה גדולה, תסחיף ריאתי עם אוטם, תסמונות נדירות כגון קריגלר נג'ר, צהבת של היילוד ושאנטים. מאחר שמצבים אלו כולם קשורים בעליה בבילירובין לא ישיר, שאינו מסיס במים, הרי שאצל חולים אלו לא נמצא בילירובין בשתן, ולכן אחת מהדרכים להעריך מצבים אלו תהיה בדיקה בשתן של בילירובין.

עליה בבילירובין ישיר אופיינית מאוד למחלות כבד או דרכי המרה. יש לחשוד בפגיעה כבדית או בחסימת דרכי מרה כאשר יותר מ-50% מהבילירובין הכללי הוא בילירובין ישיר. חסימה של דרכי מרה כתוצאה מאבני מרה לרוב גורמת לעליה בבילירובין שאינה משמעותית- לרוב מתחת ל-6 מ"ג לד"ל היות שמרבית הפעמים החסימה אינה מלאה ובילירובין ישיר מופרש בשתן. רמות בילירובין אשר גבוהות מ-25 מ"ג לד"ל לרוב מרמזות על כולסטאזיס (עימדון) של דרכי המרה התוך כבדיות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]