ארכאולוגיה מקראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצבת מישע מהמאה ה־9 לפנה"ס, שנתגלתה בעבר הירדן ובה מוזכר השם "ישראל".

ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את ההיסטוריה וכן להעריך עד כמה הכתוב בתנ"ך וטקסטים עתיקים נוספים מדויק כמקור תיעוד היסטורי.

גבולות הארכאולוגיה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "ארכאולוגיה מקראית" בהוראתו המצומצמת והרווחת ביותר מתייחס לאזורים שבתחום ארץ ישראל המקראית (דרום הלבנט: השטחים שכיום הם חלק מ מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וחלקים מלבנון, סוריה ומצרים), החל מסוף תקופת האבן ועד לתקופה הפרסית בישראל. אולם לעיתים משמש המושג בהוראה רחבה יותר וכולל את כל הארצות הנזכרות תכופות במקרא כמו אשור, בבל, מצרים, חתים, ממלכת כוש ארמים ועוד מן התקופה הפרה־היסטורית עד תום תקופת המקרא. לפיכך, בפרסומים מסוימים מתייחסים גם לממצאים בבליים כאל "ארכאולוגיה מקראית".

המושג "Biblical archaeology" – "ארכאולוגיה של הביבליה" – רווח באנגלית ובשפות נוספות, והוא כולל בנוסף לתקופת המקרא גם את תקופת הברית החדשה[1] ובה ממצאים מהתקופה ההלניסטית ומהאימפריה הרומית, בעיקר התקופה הרומית בארץ ישראל. בישראל, המחקר הארכאולוגי של תקופות אלה נכלל בארכאולוגיה קלאסית (אנ').

כינוי התחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם למקום, לזמן ולאקלים הפוליטי־דתי, יש הנמנעים משימוש בשם "ארכאלוגיה מקראית" ומעדיפים במקומו שמות חלופיים כגון ארכאולוגיה של תקופת המקרא והברית החדשה, ארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום, ארכאולוגיה של ארץ הקודש, ארכאולוגיה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה של המרחב הסורי־פלסטיני וכדומה[2].

תקופות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקולים דומים מובילים לשינויים במינוחים המתייחסים לתקופות השונות, וכך, לצד הוויכוחים הרגילים על מועד תחילתה וסיומה של כל תקופה ותקופה, מקורות שונים, בעיקר בספרים שהתפרסמו עד שנות ה־80, מתייחסים לתקופת הברונזה המאוחרת כאל "התקופה הכנענית" ותקופת הברזל כאל "התקופה הישראלית".

תחומי העניין של הארכאולוגיה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושאים בהם מטפלת הארכאולוגיה המקראית הם למעשה סיפורי המקרא, ובעיקר: תקופת האבות, כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, והממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה. בתחילה, כאמור, בניסיון לאשש את אמיתות המקורות המקראיים, ובהמשך – באופן יותר מדעי־היסטוריוני, כדי לנסות לשחזר את תולדות עם ישראל והעמים השכנים.

הכנסייה הקתולית הרבתה להתעניין בארכאולוגיה מקראית, ומימנה משלחות מחקר רבות בתחום זה. בשנת 1943 המליץ האפיפיור פיוס השנים עשר להיעזר בממצאים ארכאולוגיים לפירוש המקרא והברית החדשה.

תולדות הארכאולוגיה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת השילוח המנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חופרים, עם פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון אל שטח עיר דוד בירושלים. הנקבה נחצבה ביוזמת חזקיהו מלך יהודה, בערך בשנת 703 לפנה"ס – המוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול

תחילת הארכאולוגיה המקראית קשורה קשר ברור לתחילת הארכאולוגיה בכלל, במקביל לחפירה המפורסמת הראשונה בעולם – טרויה, בעת שהארכאולוגיה הייתה רק נבירה וחפירה באתרים לשם מציאת ממצאים מעניינים אותם ניתן להציג במוזיאונים.

הסקרים הראשונים בארץ ישראל נערכו בראשית המאה ה־19 על ידי פלינדרס פיטרי, אדוארד רובינסון, צ'ארלס וורן, צ'ארלס וילסון, שארל קלרמון גנו, גוטליב שומאכר ואחרים. וורן ווילסון גילו את פיר וורן ואת קשת רובינסון, וגאנו פענח את כתובת מישע ואת כתובת השילוח. סר פלינדרס פיטרי, שנחשב אבי הארכאולוגיה המודרנית, ניהל בשנת 1890 בתל חסי שליד קריית גת את מה שניתן לכנות החפירה המדעית הראשונה בארץ ישראל. הוא זיהה בטעות את המקום כלכיש, אבל דרך ניהול החפירה התוותה את הדרך לרבות מן החפירות בארץ. פיטרי ערך את החפירה לפי שכבות, וקבע לראשונה את הממצא הקרמי כאמצעי לתארוך השכבות.

מבחינת המחקר המקראי קדמו לארכאולוגיה המקראית סדרת פרסומים של חוקרים דוגמת יוליוס וולהויזן וממשיכי דרכו הרמן גונקל, מרטין נות ואחרים, שטענו כי ספרי המקרא ההיסטוריוגרפיים משקפים את חייהם ודעותיהם של ישראל בסוף ימי ממלכת יהודה, ואולי אף בימי שיבת ציון. על כן אין לראות במקרא, ובמיוחד לא בספרים בראשית עד מלכים ב', מסמכים היסטוריים המשקפים מידע אמין. תורת המקורות שוולהויזן היה מנסחה הבולט, התפרסמה בעבר כדרך מדעית לניתוח כתבי הקודש.

בשנות ה-1930, כתגובת נגד לביקורת המקרא החל ויליאם פוקסוול אולברייט – ארכאולוג, בלשן והיסטוריון, במסע המכוון למצוא קשר בין הממצאים הארכאולוגיים במקומות מרכזיים בארץ לכתוב במקרא, תוך רצון עז להוכיח שניתן לראות בתיאור המקראי מקור היסטורי. אולברייט עשה זאת ביותר מאלף פרסומים מדעיים, תוך הבאת ממצאים מאתרים רבים ברחבי הארץ. תרם לכך בין השאר החינוך הנוצרי שקיבל בילדותו (הוא נולד בצ'ילה לזוג מיסיונרים מתודיסטים). בעקבותיו הלכו בין השאר ג'ורג' ארנסט רייט, שהיה בן לכומר פרסבטריאני, הכומר הדומיניקני רולאן דה וו, הרב והארכאולוג נלסון גליק ואחרים. גם אלברכט אלט ראה בתנ"ך מקור היסטורי אמין, אם כי עובד בתהליך מסירה ארוך. הוא הציע כי מהלך חדירת השבטים לארץ כנען היה הדרגתי וממושך וכלל גם דו־קיום בין הכנענים לישראלים.

באמצע המאה ה-20 ניסו רוב החוקרים לאשש את הכתוב במקרא באמצעות ממצאים אריכאולוגים מישראל ומהמדינות סביבה. טקסטים שנמצאו במסופוטמיה הראו מנהגים דומים לאבות האומה בישראל, חפירות בארץ ישראל אישרו לכאורה את כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון ואת מלכות דוד ושלמה[3]. בין הארכאולוגים המקראיים הישראלים המוקדמים בלטו יגאל ידין, בנימין מזר, יוחנן אהרוני ואחרים, שתמכו בדעותיהם של אולברייט ואלט.

עם השנים הגיעו רוב החוקרים לתזה אחרת. ההקבלה בין הטקסטים ממסופוטמיה לבין תקופת האבות התגלה כבלתי משכענת, חוקרים הצביעו על תאורים אנכרוניסטים בספר בראשית (לדוגמה מועד הגעת הפלשתים לישראל) וחוקרים רבים הגיעו למסקנה כי האבות הם דמויות מיתולוגיות. כמו כן עלו סתירות קשות בין הממצאים הארכאולוגים לבין סיפור המקרא על כיבוש הארץ[3].

סקרים אריכאולוגים נרחבים משנות ה-70 הובילו למסקנה כי תהליך ההתיישבות בישראל היה איטי מדורג וברובו לא אלים. הזרם המרכזי סובר כי העברים לא הגיעו ממצרים אלא מכנען. העדר ממצאים שיכולו לתת אישוש לכיבושים הצבאיים של דוד ולפעילות הבניה המפוארת של שלמה הובילו להטלת ספק במסופר עליהם[3]. חוקרים רבים סבורים כי האמונה באל אחד התפתחה רק לאחר גלות בבל[3]. באותו הקשר, האסכולה המינימליסטית של חקר המקרא טוענת כי במקרא אין מידע היסטורי מועיל, וכי הוא נכתב בעיקר בתקופה הפרסית וההלניסטית[3][4].

בין הארכאולוגים המקראיים בדור האחרון נמנים, מהאוניברסיטה העברית: אמנון בן תור (תל יקנעם, תל חצור), עמיחי מזר (גילה, תל קסילה, תל בטש, בית שאן ותל רחוב), אילת מזר (עיר דוד), יוסף גרפינקל (ח'ירבת קייאפה, תל לכיש, ח'ירבת א־ראעי). מאוניברסיטת תל אביב: אנסון פ' רייני, דוד אוסישקין (לכיש ומגידו), נדב נאמן (היסטוריון של תקופת המקרא), ישראל פינקלשטיין (שילה, עזבת צרטה ומגידו), זאב הרצוג (חופר ערד ותל באר שבע), שלמה בונימוביץ (בית שמש), ועודד ליפשיץ (רמת רחל). מאוניברסיטת בר־אילן: אברהם פאוסט (תל עיטון), אהרן מאיר (תל צפית-גת (עיר פלשתית)), משה גרסיאל (עזבת צרטה, תל זית). מאוניברסיטת חיפה: אדם זרטל (סקר הר מנשה, מזבח הר עיבל, אל־אחוואט).

בנוסף, ישנם חוקרים "חוץ ממסדיים" הטוענים כי התארוך הארכאולוגי המקובל (המבוסס על הכרונולוגיה המצרית) מוטעה בכשש מאות שנה. נמנים עליהם עמנואל וליקובסקי שבספרו תקופות בתוהו טען למתאם בין המיתוסים של שני העמים הקדומים – המצרים והעברים[5], ויהושע עציון שבספרו התנ"ך האבוד מפרש את הממצאים הארכאולוגיים לאור תיארוך המבוסס על התנ"ך. אף על פי שרוב הארכאולוגים שוללים את דבריהם, היו חוקרים כמו אברהם נגב ויהודה אליצור שאמרו שראוי שהדברים יישמעו[6].

תקופת האבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא כבר בפסקה הראשונה יש להסביר אפילו במשפט מבוא צנוע מהי בכלל תקופת האבות, במקום לתת פירוט על ממצאים הנוגעים לה.

'תקופת האבות' בחקר המקרא מתייחסת לעדות המקראית על תקופת אברהם, יצחק ויעקב החל מראשיתם באור כשדים, מוצא המשפחה, ועד להשתקעות בני ישראל בכנען. חפירתו הידועה של לנרד וולי באור חיזקה אצל חוקרים וארכאולוגים את המחשבה כי האווירה המשתקפת מן הסיפורים בספר בראשית מתאימה מבחינות רבות לבדואים הנודדים, שעיסוקם במרעה, נדידה, מאבק על שאיבת המים לא השתנה מאות בשנים[7]. בישראל ראו החוקרים את הבדואים נודדים, ותארו כי בנתיבים דומים נדד אברהם בהר ובמדבר. החפירות של וולי באור חשפו שכבת סחף בת -3.5 מטרים כאשר מתחתיה נחשפה שכבת קיום עתיקה ובה קברים מהאלף השלישי לפנה"ס, ביניהם של המלכה פו־אבי. החופר לנרד וולי הציע, כי מדובר בעדות ארכאולוגית לסיפור המקראי על המבול.

על פי המקרא, נדדה משפחת אברהם מאור כשדים לחרן, בצפון סוריה דהיום, שהייתה אז מרכז הפולחן לאל הירח סין. יש סברה כי תקופה זאת חרטה את שרידיה בתולדות ישראל באמצעות: לוח השנה הירחי (שהוחלף אחרי כן ללוח שנה שמשי), ברכת קידוש הלבנה, קיום מועדי החגים בזמן ירח מלא באמצע החודש העברי ועוד.

חוקי חומרבי מהמאה ה-18 לפני הספירה
חוקי חמורבי, המאה ה-18 לפנה"ס

אולם ניסיונות הארכאולוגים למצוא ממצאים שיאששו כי אכן סיפורי האבות ונדידתם באמת יסודם – נכשלו ברובם המכריע. נמצא שאין תקופה ארכאולוגית שניתן לומר בבירור כי היא משקפת את תקופת האבות, כפי שהם מסופרים בספר בראשית. בהקשר זה נפסלה "התאוריה האמורית", בה טענו אולברייט, דה וו וגליק כי אברהם חי בתקופת הברונזה התיכונה (המאה ה-21– 20 לפנה"ס) ואולי אף היה אמורי. גליק, שחקר את עבר הירדן, זיהה מאות אתרים בעבר הירדן מתקופה זאת. הארכאולוג והאשורולוג אפרים אביגדור ספייזר, בעקבות חפירותיו ליד נינווה ומציאת תעודות נוזי, טען כי את אברהם יש למקם במאה ה־15 לפנה"ס, כיוון שמנהגים המשתקפים בלוחות דומים להפליא למנהגי אברהם ומשפחתו. מציאת חוקי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) וחוקי אשנונה (המאה ה-20 לפנה"ס והדמיון בינם לבין חוקי התורה גרם לחוקרים רבים להקדים את יצירת התורה לתקופה זאת.

הארכאולוג הישראלי בנימין מזר היה כנראה הראשון שטען כי את הרקע לסיפורי האבות אפשר למצוא רק בתקופת הברזל. חלק מן הנימוקים שהציג היו נוכחות פלשתים בגרר, מאבקי האבות בארמים, וכן השימוש בגמלים כחיה מבויתת, שלושה תהליכים מכריעים שלדבריו החלו בין המאה ה־12 לפנה"ס למאה התשיעית לפנה"ס. ואולם, גם כנגד הצעתו זאת הועלו השגות רבות, בין השאר על ידי הארכאולוגים זאב הרצוג וישראל פינקלשטיין, שטוענים כי הרקע המתאים לסיפורי האבות הוא לא מוקדם מהמאה השמינית לפנה"ס. בנוסף, חוקרים רבים חושבים כי חלף זמן רב בין זמן הסיפורים לבין כינוסם לטקסט כתוב אחד. חסידי האסכולה המינימליסטית מקרב חוקרי המקרא וההיסטוריונים של תקופת המקרא מתארכים את מועד העלאת הסיפורים על הכתב לשלהי תקופת המלוכה ואף לראשית התקופה הפרסית.

היסטוריונים וחוקרי המקרא התומכים באותנטיות של סיפורי האבות, נוטים למקם את תקופת האבות בכלל, ואת זמנו של אברהם והגעתו לארץ כנען בפרט, בתקופת המאה ה־18 לפנה"ס או לסוף האלף השני לפנה"ס. כך לדוגמה, קנת' קיטשיין מצביע על כמה הקבלות ייחודיות שיש בין תקופת האבות במקרא, לבין המאה ה-18 לפנה"ס, כמו מצב גאוגרפי של ערים מיושבות באותו זמן, שמות שכיחים, ומנהגים תרבותיים דומים[8][9].

סיפורי האבות, אצל אברהם ויעקב, מתארים שימוש בגמלים. יש חוקרים הטוענים כי ביות הגמל מעיד על אנכרוניזם של סיפורי האבות, דבר שלפי טענה זאת איננו אפשרי מאחר שהגמלים בויתו רק לקראת תחילת האלף הראשון לפנה"ס ואולי אף מאוחר יותר, כפי שניתן להסיק מכך שבסהר הפורה, ובארץ ישראל בפרט, לא נמצאו עדויות ארכאוזואולוגיות לגמלים מבויתים לפני תקופת הברזל 2, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס[10]. מאידך, נמצאו במסופוטמיה כתובות שלכאורה מתייחסות לגמלים מבויתים כבר בתקופה הבבלית הקדומה, ולפיכך יש הטוענים, כי היו גמלים מבויתים עוד בסוף האלף השלישי או תחילת האלף השני לפנה"ס, מה שמתאים, מבחינת תקופת הזמן המשוערת והרקע הגאוגרפי, להופעתם בחלק מסיפורי האבות[11][12].

העיר אֶבְּלָה, שנמצאת בשטחי סוריה של ימינו, ידועה מעדויות רבות כעיר ממלכה חשובה לאורך האלף השלישי לפנה"ס ועד קרוב לאמצע האלף השני לפנה"ס. בחפירות שנערכו בה בשנות ה־70 של המאה ה־20 נמצא ארכיון ובו למעלה מ־20,000 לוחות־חמר ועליהן כתובות בכתב היתדות, בשפה השומרית ובשפה נוספת, ייחודית לאתר. בין שלל הממצאים נמצאו השמות עבר-אום (עבר?), אב-ר-אום (=אברם/אברהם?), איס-ר-איל(-ום) (=ישראל?), א-ס-או (=עשו?), וכן שמות של אתרים גאוגרפיים, המוכרים מן המקרא: כנען, חרן, גבל, חצור ועוד. ממצא בולט נוסף הוא שני לוחות ובהם רשימה גאוגרפית ורשימת־ציפורים (שתי רשימות אלה נכנסו מאוחר יותר ל"אנציקלופדיה הגדולה" של המזרח, שכל אדם משכיל היה מודע לה [דרוש מקור]). לדעת החוקרים באתר, בהיות ממצא זה שווה לתגליות באתרים שונים ורחוקים, הרי שיש כאן אישוש לסברה בדבר שיטת לימוד, חינוך להשכלה והכשרת סופרים וחכמים ברחבי־המזרח, שאבלה לקחה חלק חשוב בו: "הלקסיקונים, כמוהם כטקסטים אחרים בעלי אופי דידקטי או ספרותי, נכתבו בידי סופרים מומחים כחלק מתוכניות הלימודים בבתי־הספר שהכשירו צעירים מבני העשירים להיות סופרים, מקצוע שהיה המפתח למשרות ציבוריות חשובות". על סמך ממצאים אלה, הציע זאב ארליך כהשערה, כי המרכז הלימודי באבלה הוא המכונה על ידי חז"ל "בית המדרש של שם ועבר" (בראשית רבה סג, תלמוד בבלי מסכת מגילה יז. ועוד הרבה). השערה זאת משתלבת עם השערותיו של בן־ציון לוריא לעיל על יישוב עברי קדום באזור סוריה, וכן עם ההשערה שהוצגה לעיל לפיה עבר היווה "אב רוחני" לתלמידיו ממשיכי דרכו. עם זאת, לא כל שם עברי שייך רק לאוצר השמות העבריים. העברית היא חלק מהענף המערבי של משפחת השפות השמיות, שכללה גם את הפיניקית, הארמית, המואבית והעמונית. על כן, שמות כמו 'יעקב' הופיעו גם בקרב עמים אחרים ולא רק בקרב בני ישראל. בנוסף, קשה לקבל את עדותו של חכם מהאלף הראשון לספירה לגבי "בית מדרש" מהאלף השני לפנה"ס, למעלה מאלפיים שנה קודם לזמנו. חוקר המקרא, משה ענבר, מאוניברסיטת תל אביב, הביא בספרו 'נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי' וכן 'תעודות מארי וההתנחלות'[13] עדויות לשמות אמוריים ממארי באזור צפון סוריה, מהאלף השני לפנה"ס, הזהים לשמות מתקופת האבות: אברהם, יעקב ועוד, שמות שלא מופיעים במקרא לאחר תקופת האבות אך זכרם נשתמר אצל הסופר המקראי. זאת עדות לאותנטיות של השמות המקראיים מתקופת האבות[14] או לכך שמקור סיפורי האבות מקורו באזור סוריה.

ראשית ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות לראשית התנחלות בני ישראל נתגלו בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במסגרת 'פרויקט מישור מידבא', בירדן, בראשותו של הארכאולוג הקנדי פרופסור לארי הר (LARRY G. HERR). הר חשף מקבץ של יישובים קטנים שקמו בדרום עבר הירדן המזרחי בסוף המאה ה־13, תחילת המאה ה־12 לפנה"ס, אשר תרבותם החומרית הייתה זהה לתרבות החומרית של היישובים הישראלים בגב ההר המרכזי בכנען כמו שילה, שכם והר עיבל: קנקני שפת הצווארון, בית ארבעת המרחבים, חומת סוגרים, תרבות חומרית ענייה של נוודים, כלכלה שמבוססת על גידול מקנה וצאן וכן היעדר של עצמות חזיר. הר העריך כי מדובר בהתנחלות שבט ראובן[15].

כיבוש הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירתו החשובה ביותר של אולברייט התרחשה ב-1933 ל-1936 ב תל בית מירסים, תל ארכאולוגי בו חשף עיר מפוארת ומבוצרת אותה זיהה כעיר הכנענית דביר. מעל שכבת ההרס והשריפה של העיר הכנענית זיהה אולברייט התיישבות, שאותה כינה "התנחלות ישראלית". שני המאפיינים הבולטים ביותר היו "קנקני שפת הצווארון" ו"בורות ההתנחלות", מאפיינים שמצא אולברייט גם במקומות אחרים ביהודה. פרשנותו הארכאולוגית "התלכדה" עם התיאור המקראי: על חורבות העיר הכנענית המפותחת, בנו הישראלים המתנחלים, בעלי התרבות החומרית הפרימיטיבית, את בתיהם העלובים. בזיהוי דביר המקראית טען אולברייט לאמיתות כיבוש יהושע את העיר, ומכאן לאמינות המקור המקראי.

אותם אלמנטים ארכאולוגים נתגלו במספר גדול של תלים: בית אל, תל לכיש, ואף תל חצור. יגאל ידין, שחפר את תל חצור, ב 1955–1958, היה אחד התומכים הנלהבים של מסורת "הכיבוש המהיר", מסורת המשתקפת בסיפורי כיבושיו של יהושע. התברר כי העיר הכנענית אמנם חרבה בשריפה, אך נושבה מחדש רק זמן רב לאחר מכן, לכאורה בניגוד למסופר בתנ"ך[16].

מנגד, יש הסוברים שהתיאור המקראי בספר יהושע איננו מתאר כיבוש מהיר, אלא כיבוש מדורג, כפי שאפשר לראות בתיאורים שעוסקים במקומות שיהושע לא כבש ("והארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה", יהושע יג, א)[17]. חפירות בראשות אמנון בן־תור עדיין מתנהלות בתל חצור, בין השאר כדי למצוא את הקשר בין הרס העיר הכנענית המפוארת לבין הכפר המפורז שנבנה על חורבותיה, ואשר מתפרש כישראלי. בן־תור כתב שהממצא הארכאולוגי בחצור, מתאימים לתיאור המקראי, הן לגבי חשיבות חצור כ"ראש כל הממלכות האלה" (יהושע יא, י), והן לגבי חורבן העיר[18].

ביריחו עמד לבחינה סיפור נפילת חומותיה במלחמת יהושע. קתלין קניון, החוקרת העיקרית שחפרה ביריחו, טענה כי החומות ששרדו הן מתקופת הברונזה התיכונה, ושאם הייתה חומה בתקופה בה לפי המקרא בני ישראל כבשו את העיר – שרידיה נסחפו במשך הזמן, בדומה לחלק גדול מהאתר.

בחפירות בחרבת א־תל, אותה רוב החוקרים מזהים עם העי, אותם ערכה יהודית מרקה־קראוזה בשנות השלושים של המאה העשרים, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל, וגדולה משמעותית מהמתואר במקרא.

התנחלות השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – התנחלות השבטים
ממצא ארכאולוגי אשר על פי הצעתו של אדם זרטל תואם למזבח הר עיבל שבספר יהושע, 2007

בזמן שהמשפיעים ביותר מבין הארכאולוגים תמכו בתאוריית "הכיבוש המהיר", החלה עבודת שטח ארכאולוגית מסוג שונה לגמרי: סקר ארכאולוגי. סקר כזה ערך יוחנן אהרוני בגליל העליון. הוא מצא מספר לא מועט של אתרי התיישבות מתקופת הברזל, במקומות שבהם לא היה יישוב קודם מתקופת הברונזה המאוחרת. סקרים דומים ערך זאב הרצוג מאוחר יותר גם בבקעת באר שבע, וגם בהם נמצאו אתרים עם מאפיינים דומים. בצפון נערכו סקרים באזור הגליל התחתון, בנוסף להרחבת הסקרים בגליל העליון. אזור הרי יהודה והרי השומרון נחקרו באופן זה רק לאחר מלחמת ששת הימים, על ידי משה כוכבי, ישראל פינקלשטיין, אבי עופר, ואדם זרטל – סקר הר מנשה.

הממצאים היו אחידים להפליא ברוב חבלי הארץ: נתגלו מאות אתרי התנחלות חדשים, במקומות שלא נושבו קודם לכן בתקופת הברונזה המאוחרת. האתרים, כפי שקבע כבר אולברייט, התאפיינו בקרמיקה דומה, ובייחוד בקנקני שפת הצווארון, בבורות התנחלות, בתכנון מבני היישוב בתבנית דומה, ובכך שרוב אתרים אלה המשיכו להיות מיושבים ברציפות עד למאה השמינית והשביעית. עובדה זאת הובילה גם את הארכאולוגים הספקנים לכנות אתרים אלה בשם "ישראלים". מאפיין נוסף של החפירות בכפרים אלה, הוא שבניגוד לממצאים בקרב קבוצות אוכלוסייה אחרות באזור, לרוב לא נמצאו בהם עצמות חזיר. עוד התגלה, שמגמת ההתפשטות של אתרי ההתנחלות שהתגלו, היו מכיוון מזרח לכיוון מערב. וזאת בהתאם לתיאור המקראי, המתאר כניסה מעבר הירדן המזרחי לכיוון מערב[19].

חוקר המקרא הגרמני אלברכט אלט טען, בתחילת המאה ה־20, שמקור עם ישראל בהתנחלות של נוודים למחצה שהגיעו מעבר הירדן המזרחי באטיות, דרך צפון בקעת הירדן, והתנחלו בהדרגה בדרכי שלום. הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' מנדהול, הציע שמוצא עם ישראל באיכרים כנענים מורדים שנמלטו לאזור ההר שהיה ריק יחסית באותה תקופה. תאוריות חדשות המבוססות על רעיונות אלה, שבתחילה נשמעו מופרכים, המשיכו לצוץ ועדיין לא הגיעו לכלל הכרעה.

מילה המזכירה את השם "ישראל" מופיע לראשונה באסטלה שהקים פרעה מרנפתח משנת 1209–1208 לפנה"ס, המזכירה ניצחון על קבוצה (ללא שליט) הנקראת "ישראל" והשמתה: ”ישראל הושם, אין לו זרע”. אולם לא ברור מהי קבוצה זאת. במספר ספרי תנ"ך מופיע הסיפור המוזר על הצרעה שפינתה את הדרך להתיישבות בני ישראל בכנען "לא בחרבך ולא בקשתך". במחקר הועלתה הצעה כי הצרעה, שהיא הסמל של מלך מצריים, היא פרעה מרנפתח, שכבש והרס את ערי־המדינה בכנען ובכך פתח את הדרך להתנחלות בני ישראל, על חורבות אותן ערים[20].

בהר עיבל שמעל לשכם נמצא על ידי אדם זרטל מזבח אותו הוא מזהה עם המסופר בפרק ח' בספר יהושע. למשל, שרידי הקרבנות שנמצאו שם מתאימים באופן כללי[21] לדיני הקרבנות בתורה והחיות והבהמות שמותר להקריב על פיהם, מידות המזבח מתאימות למידות מזבח בהלכה כפי שמובאות במסכת מידות, ותיארוך הממצאים מתאים לתקופת ההתנחלות על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע לפי המסורת המקראית. עם זאת, התאוריה של זרטל לא התקבלה בקרב חלק מהארכאולוגים.

התיישבות בשכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המצריים מזכירים את פעילותם של העפירוּ, שיש חוקרים המזהים אותם עם העברים, כבר במאה ה־14 לפנה"ס[22]. כנען נשלטה באותם ימים על ידי מצרים, ובין מכתבי אל־עמארנה נמצא מכתב של לבאיו מלך שכם, ("לביא" בעברית), המודה כי בנו התחבר אתם והוא פעל בברית עם העפירוּ. ממלכות שכם, גזר, לכיש וקעילה כורתות ברית עם קבוצות אנשי העפירוּ, כוח חדש שעולה באותו זמן בכנען, ומאיימות גם על שלטונה של ירושלים וגם על צפון הארץ. עבדיחבה מלך ירושלים מבקש את עזרת אחנתון מלך מצרים כנגד ניסיונות ההתפשטות האלה של שכם. וכך כותב עבדיחבה לאחנתון: "הלא אלה מעשי מילכילו (מלך גזר) ובן לבאיו, שנתנו את ארץ המלך לעפירו"[23]. אדם זרטל טען כי לבאיו, שבירתו הייתה בתל בלאטה המבוצר (שכם העתיקה), פעל רבות, בדרכי עורמה ובהתנפלויות צבאיות, כדי להגדיל את הטריטוריה שלו, ולשם כך נעזר בע'פירוּ[24]. אחרי מותו המשיכו בכך שני בניו של לבאיו. ייתכן, כי שיתוף הפעולה של בני ישראל עם בית לבאיו בשכם משתקף בסיפור המקראי על דינה בת יעקב, שבנו של מלך שכם רצה להינשא לה והסכים בתמורה להתגיירותם של כל בני שכם (בראשית לד). על פי אדם זרטל: "ליעקב קשר הדוק עם שכם החוית, ובתוך זה מתרחשת פרשת דינה"[25]. כמו כן, הסיפור על אבימלך בן גדעון מלך שכם, שהוא בנם של גדעון ואחת מבנות העיר שכם (שופטים ח, לא; ט) מעיד גם הוא על ההתנחלות האיטית והמדורגת של השבטים בארץ, תוך נישואי תערובת[26]. העדות התנ"כית מתיישבת גם עם כך ששכם לא מוזכרת כלל בסיפורי הכיבושים של יהושע בן נון בכנען אלא שמדובר על הגעה לשכם ללא לחימה (בראשית לג, יח–כ).

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור בית ישראלי מתקופת הברזל, במוזיאון ארץ ישראל

עד לשנות התשעים מקובל היה התיאור המקראי לראשית ההתנחלות הישראלית ולקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת בקרב רוב החוקרים, אם כי היו חילוקי דעות לגבי גבולותיה, תחומי שלטונה, ומוסדותיה. הגם שלא נמצאו שרידים לבית המקדש של שלמה, קיומו לא הוטל בספק, והעדר הממצאים הוסבר במחזורי ההרס והבנייה שעברו על הר הבית במרוצת הדורות והעובדה שעדיין לא נערכה חפירה ארכאולוגית מסודרת באתר.

כבר בראשית המחקר ביקשו חוקרים למצוא התאמה בין הממצא הארכאולוגי לתיאור המקראי אודות הממלכה המאוחדת. משום כך, טען בנימין מזר שהמעבר בין השלב הראשון של תקופת הברזל, תקופת הברזל 1, המאופיינת ביישובים כפריים קטנים ותרבות חומרית דלה, לשלב השני, תקופת הברזל 2א', בה התפתחו העיור והתרבות החומרית, חל בסביבות שנת 1000 לפנה"ס – שנים ספורות לאחר עליית דוד לשלטון, לפי הכרונולוגיה המקראית[27]. כרונולוגיה זאת הייתה מקובלת כארבעים שנה, וכך נמנו אתרים שעל פי החופרים נמצאו בהם ממצאים מתקופת הממלכה המאוחדת: תל גזר, תל מגידו, תל חצור, ירושלים (עיר דוד), תל לכיש, מצודת תל ערד, תל אל פול היא גבעת שאול, תל בית שמש, ועוד. שערי הערים חצור, מגידו וגזר אף היו במוקד מאמר מפורסם של יגאל ידין משנות השישים, בו זיהה ידין את שערי גזר מתוך התבוננות בדוחות החפירה של מקליסטר.

דעות אלה שלטו בשיח הארכאולוגי־ההיסטורי במשך שנים רבות, עד שעומתו מול ממצאים סותרים, כמו אלה שעלו במחקרו של דוד אוסישקין, שהראה ששערים כמו "שערי שלמה" נחשפו גם בערים שלא היו חלק מממלכת ישראל, ושערים אחרים נבנו שנים קודם לימי שלמה ולאחריהם[28]. בעיות נוספות עלו מניתוח הממצא הארכאולוגי. לדוגמה: הארכיטקטורה שנחשפה לצד "שער שלמה" במגידו הייתה זהה לזאת של אתרים כמו שומרון ויזרעאל, שנבנו מאה שנה לאחר מלכותו, בימי עמרי ואחאב מלכי ישראל. משום כך הציע ישראל פינקלשטיין את הכרונולוגיה הנמוכה, לפיה המעבר בין שלביה של תקופת הברזל אירע לאחר מסע שישק לארץ בשנת 925 לפנה"ס לערך (מל"א י"ד 25)[29].

הצעתו של פינקלשטיין לא התקבלה, בפרט בתחילה, על ידי רוב החוקרים, בעיקר משום משמעותה – שכבות היישוב המפוארות של ארץ־ישראל נותקו משלמה ותוארכו כ־80 שנה לאחר מכן, לימי בית־עמרי בישראל. כפתרון פשרה אפשרי למחלוקת, הרצוג וזינגר־אביץ הציעו על בסיס ניתוח כלי החרס של התקופות השונות למקם את המעבר בין שלביה של תקופת הברזל לאמצע המאה העשירית לפנה"ס[30], ובהתאמה להצעה זאת הוצעה הכרונולוגיה המעודכנת בידי עמיחי מזר, לפיה אירע המעבר בשליש הראשון של אותה המאה[31].

בדיקות תיארוך פחמן־14, היכולות לתארך שכבות ארכאולוגיות לפי בדיקות כימיות, תמכו בכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין[32]. ואולם סער גנור, יחד עם פרפ' יוסי גרפינקל, פרסמו בדיקת פחמן 14 שסותרת את שיטתו של פינקלשטיין, ותומכת בתיארוך המסורתי[33].

הדיון אודות הממלכה המאוחדת ממשיך להתקיים גם עתה. יש שמכירים בקיומה של ישות מדינית שמושבה בירושלים, אבל טוענים שהממלכה המאוחדת לא הייתה גדולה או בעלת השפעה, וכי את המהפכה העירונית/תרבותית יש לייחס רק לימי הממלכה המפולגת. בספרו ראשית ישראל טען פינקלשטיין כי אין ראיות ארכאולוגיות לקיומה של הממלכה המאוחדת. לדבריו, הממלכה הראשונה שנוסדה היא ממלכת ישראל הצפונית, ורק לאחר חורבנה של זאת הופכת ממלכת יהודה למשמעותית באזור. פינקלשטיין כתב שירושלים הייתה בתקופה המיוחסת לדוד ושלמה כפר עני קטן, ולא בירה של ממלכה עשירה. ואולם יש המערערים על מסקנותיו של פינקלשטיין, וטוענים שהעדר ממצאים ניתן לתלות בגורמים שונים ואיננו מהווה ראיה, ובפרט בנוגע לדוד ושלמה, שהמקום הטבעי לממצאים מתקופתם הוא באתר בעייתי, עיר דוד, עליו פעלו כוחות סחף חזקים והיה חשוף לתהליכי חציבה, בנייה והרס במשך אלפי שנים – תהליכים שמחקו שרידים ועקבות של תקופות קדומות[34]. ד"ר אילת מזר רואה בממצאים החדשים (מבנה האבן הגדול בעיר דוד שהתגלה בשנת 2005 ומזר העריכה כי הוא ארמון דוד[35], וחומות ירושלים המיוחסות לשלמה[36] שנתגלו ב־2010), ערעור על טענת פרפ' פינקלשטיין לחוסר ממצאים.

לדברי פרופסור גרפינקל, גם הממצאים שנחשפו במבצר האלה מספקים הוכחה קדומה לקיומה של ממלכה ביהודה ולקיומו של מלך חזק וממשל ריכוזי בירושלים בתקופת דוד המלך[37]. גרפינקל חשף בחורבת קייאפה עדות לקיומו של הכתב העברי העתיק במאה העשירית לפנה"ס. השם אשבעל בן בדע נחרט על אחד הכדים באתר. ייתכן שמדובר במגיש מנחה או מס שחרט את שמו על הכד, כחלק ממערכת גביית המיסים בממלכה. השם 'אשבעל' מופיע במקרא כשם בנו של שאול שמלך אחרי מותו. במחקר הועלתה השערה כי מדובר באחד מנכבדי משפחת דוד שהתגוררו בנטעים ובקרית יערים[38].

בנוסף, יש הגורסים שישנו מתאם גבוה בין מקורות ההיסטוריה והארכאולוגיה לבין התיאור המקראי של הארכיטקטורה והמצב הכלכלי והביטחוני, ובפרט בתקופת דוד ושלמה, וששיטתו של פינקלשטיין מתעלמת ממתאם זה[39].

הממסד הארכאולוגי המסורתי, במיוחד זה של האוניברסיטה העברית, איננו מקבל את המסקנות של פינקלשטיין, והן רחוקות מלהפוך לקונצנזוס ארכאולוגי.

בשנים האחרונות [דרושה הבהרה] החל גל של חפירות ארכאולוגיות באתרים המזוהים עם נחלת שבט יהודה, מה שקודם לכן נעשה בהיקף מצומצם מאוד. בין האתרים האלה אפשר לכלול את חורבת קייאפה וח'ירבת א־ראעי (על יד לכיש), שנחפרו על ידי גרפינקל. שני האתרים מאפיינים את ההתיישבות הישראלית ביהודה – התיישבות שקטה ולא אלימה על סלע האם (אין שכבת חורבן הקודמת להתיישבות), באתר לא גדול, כיפה שולטת עם נוף פנורמי המשקיף על כל הסביבה, יושבים ליד מקורות מים (נחלים או מעיינות), בצמוד לערים כנעניות גדולות (לצורך מסחר, כלכלה ויחסי גומלין), קרמיקה ישראלית עם טביעות אצבע על ידיות הקנקנים (מאפיין של ההתיישבות הישראלית). כמו כן, ריכוז התיישבותי באתרים קטנים הסמוכים זה לזה המזכירים את סגנון ההתיישבות של המצודות בנגב. לדוגמה – ריכוז יישובים ישראלים קטנים סביב לכיש הכנענית: ח'ירבת א־ראעי, תל בורנה, תל צאפי, תל זית ותל עיראני. צורת התיישבות זאת משקפת את התאוריה של אלט.

חפירות ארכאולוגיות שבוצעו על־ידי אברהם פאוסט בתל עיטון העלו גם הן ממצאים התומכים בקיומה של ממלכה ריכוזית בירושלים בתקופת דוד המלך. בראש התל, המזוהה לרוב עם העיר המקראית עגלון, נמצא מבנה מרשים מאבני גזית שתוארך על פי הממצא האורגני לשלהי המאה ה־11 או לראשית המאה ה־10 לפנה"ס[40].

עדויות חוץ מקראיות לדוד ושלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן 2 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

ישנן שתי עדויות חוץ מקראיות לדוד: כתובת תל דן המזכירה שם של מלך יהודה משושלת בית דוד ("ביתדוד"), ומצבת מישע המזכירה את סחיבתו ולקיחתו בשבי למואב של "אראל דודה" המכוונת אולי לאחד מגיבורי בית דוד. מדובר בכתובות מן המאה התשיעית לפנה"ס, כמאתיים שנה לאחר התקופה המיוחסת לדוד, עדות לכך כי שמו מוכר ומפורסם ומוזכר בכתבים חיצוניים כמייסד שושלת מלוכה גם מאות שנים אחרי זמנו.

אודות שלמה המלך טרם נמצאו כתובות בהן הוא נזכר או ממצא ארכאולוגי אחר הנקשר אליו ישירות. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי מהמאה ה־1 לספירה, מציין בספרו "נגד אפיון"[41] את קיומן של איגרות בארכיונים הממלכתיים בצור שהחליפו ביניהם שלמה המלך וחירם מלך צור, אולם בהיעדרן לא ניתן לבחון את נכונות הדברים, מה גם שיוסף בן מתתיהו עצמו מסתמך על עדויות מתקופות מאוחרות ביותר, מאות שנים לאחר התקופה הנידונה.

כי הנה לצורים נמצאו משנים רבות מאד ספרים כתובים במצוות הצבור ומונחים למשמרת על כל המעשים אשר נעשו בקרבם ובקרב עמים זרים וזכו לזכר עולם. ובספרים האלה כתוב, כי ההיכל אשר בירושלים נבנה בידי שלמה המלך מאה וארבעים ושלש שנה ושמונה חדשים טרם יסדו הצורים את קרתחדשת, וגם נכתבה שם כל עבודת בית המקדש וכליו... והנה בקרב הצורים נשמרו עד היום הזה רבות מן האגרות ששלחו המלכים איש אל רעהו (=שלמה המלך וחירם מלך צור).

כמו כן, יוסף בן מתתיהו מצטט בספרו את דיוס שכתב את "דברי ימי כנען":

אומרים, כי שלמה, השליט בירושלים, שלח אל חירם חידות, ובקש להשיב לו חידות תמורתן. ודרש כי האחד אשר יבצר ממנו לפתור את החידות ישלם כסף רב לרעהו. וחירום הסכים לדבר, ולא יכול לפתור את החידות, ובזבז לשלמה הרבה כסף ענושים. ואחרי כן פתר עבדימון, אחד מאנשי צור, את החידות השלוחות, ונסה אותו (את שלמה) בחידות אחרות, ושלמה לא יכול לפתרן, ושילם כסף רב לחירם.

בחפירות מבצר האלה נתגלו בשנת 2011 כלי פולחן ובהם דגם מוקטן ומפורט של מבנה בית מקדש חצוב באבן שתוארך לראשית המאה ה־10 לפנה"ס, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת, הכולל מאפיינים ארכיטקטוניים שזוהו על ידי הארכאולוג יוסף גרפינקל כתואמים את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים[42][43].

כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות של גרפינקל בחורבת קייאפה נתגלה הכתב העברי העתיק ביותר שנמצא עד אז, מהמאה העשירית (או אחת עשרה) לפנה"ס. מדובר בשתי כתובות שנחרטו על גבי חרסים. בכתובת אחת מופיע שם של אישיות מאותה תקופה 'אשבעל בן בדע' ביחד עם מילה נוספת שלא שרדה ואולי מתארת את הסחורה. בכתובת השנייה מופיע משפט עם מילים המיוחדות לשפה העברית כגון: עבד, שפט. כתב מאפיין ממלכה ריכוזית עם מערכת מינהל וגביית מיסים וייתכן שהכד מקייאפה היה חלק ממערכת כזאת של גבייה והפצה של המס[44].

אתרים ארכאולוגיים מתקופת הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

עצם קיומה של הממלכה המאוחדת נמצא במחלוקת במחקר, ובין הממצאים החשובים ביותר בהם נעזרים החוקרים בניסיון לגשר על המחלוקות, נמצאים אתרי חבל יהודה ממפנה האלף הראשון לפנה"ס.

ירושלים – עיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות בעיר דוד שניהלה ד"ר אילת מזר, נתגלו ממצאים של מבנה גדול שנבנה במהלך תקופת הברזל. לדעתה של אילת מזר יש לתארכו למאה ה־11 לפנה"ס, והיא מזהה בו את הארמון של דוד המתואר במקרא[45]. אולם ארכאולוגים אחרים מבקרים זיהוי זה, שאיננו מסתמך על ממצאים כלשהם[46].

מבצר האלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצר האלה (חורבת קייאפה) נחשף אתר מראשית תקופת הברזל השנייה, המחצית השנייה של המאה ה־11 לפנה"ס והשליש הראשון של המאה ה־10 לפנה"ס, המוקף בחומה מבוצרת, מהקדומות ביותר בתקופת הברזל. ממצאים אלה תומכים בעובדה שבאותה תקופה הייתה ממלכה חשובה באזור שיכלה לבצע פרויקט ביצור שכזה[47]. עם זאת, גם ביחס לאתר זה רבות השאלות ומאמרים רבים כבר פורסמו בנושא[48].

לאחר פילוג הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור של שבויי מלחמה מממלכת יהודה וממלכת ישראל ממסעו של שושנק הראשון לארץ ישראל, התיעוד של מסעו מופיע על הקיר הדרומי במקדש אמון־רע שבכרנך (ומתוארך ל־926/5 לפנה"ס).
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בעוד שעל תקופת הממלכה המאוחדת והתקופות הקודמות לה נתגלו ממצאים רק לאחרונה, הרי שלגבי התקופה שלאחר פילוג הממלכה נתגלו כבר לפני זמן רב מקורות חיצוניים המצטלבים עם הכתוב בתנ"ך לגבי אותה התקופה, להלן מספר ממצאים חשובים מתקופת שלטון בית עמרי בממלכת ישראל ואילך:

  • שישק הראשון – התיאור המצרי למסע המלחמה של שישק הראשון לארץ ישראל, הנזכר במקרא (מל"ב י"ד 25)[49].
  • המונולית מכורח – כתובות של שלמנאסר השלישי המזכירות את אחאב והשתתפותו בקואליציה נגדו בקרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס. קרב זה הוזכר גם באובליסק השחור.
  • כתובת תל דן – כתובת שנמצאה בתל דן, ושהוצבה כנראה על ידי חזאל מלך ארם המזכירה ניצחון על מלך ישראל (כנראה יורם בן אחאב) ומלך "בית דוד" (כנראה אחזיהו). זהו האזכור החוץ מקראי הראשון שנמצא לבית דוד.
  • מצבת מישע – של מישע מלך מואב המזכירה את עמרי ובנו (אחאב)
  • באנאלים שנמצאו בשטחי האימפריה האשורית החדשה מתואר מסע הכיבושים של הצבא האשורי בסוריה, בעזה ובשטחי ממלכת ישראל, מוזכרים שמות של יישובים ישראליים כמו: "אֲבְּלֲכֲּ (שהיא אבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)", כמו כן מתוארת גם הורדת פקח בן רמליהו מן השלטון בידי הישראלים והמלכת הושע בן אלה בפקודת האשורים, מתוארת חלוקת שטחי ממלכת ישראל שנכבשו בערך בין השנים 732–733 לפנה"ס לשלוש פחוות אשוריות: מגידו (שכללה את הגליל ועמק יזרעאל) דאר (שכללה את השרון ורצועת החוף) ופחוות הגלעד, על פי האנאלים של תגלת פלאסר השלישי, הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כשנתון זה איננו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן.
  • באנאלים שנמצאו בארמונו של סרגון הוא מתאר את המצור שהטיל על העיר שומרון, מתגאה בכך שכבש אותה והגלה ממנה 27,290 איש (או 27,280 איש לפי לוח שנמצא במקום אחר) ויישבם כפי הנראה בפחוות אשוריות בצפון מסופוטמיה (האירוע הזה מתוארך בערך לשנת 722 לפנה"ס) הוא טוען שאת יתר התושבים בשומרון השאיר בנחלתם (דבר שעולה בפרקים מסוימים במקרא, כמו בספר דברי הימים למשל, שבו מתוארת פניית חזקיהו מלך יהודה ליתר תושבי ממלכת ישראל שלא הוגלו להתאחד עם ממלכת יהודה לעם אחד כפי שהיה לפני פילוג הממלכה המאוחדת), סרגון אף מתפאר בכך שתפס 50 מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו, הוא מתאר גם את הפיכתה של שומרון לפחווה אשורית בשם: שֳמֵרְנָ. לפי אנאלים אחרים שנמצאו הוא אף מתאר תהליך שבו החליף את אוכלוסיית העיר שומרון באנשים שהביא מרחבי אזורים שונים באימפריה האשורית (כפי שמתואר במלכים ב' פרק י"ז).
  • בכתובת שנמצאה בתל חלף שבסוריה של ימינו שזוהתה גם כ"גוזן" הנזכרת במלכים ב' פרק י"ז (בעבר כונה המקום: "גוזאנה") כאחד מהמקומות שאליו הוגלו חלק מגולי ממלכת ישראל שנחרבה בידי אשור, נמצאה כתובת תעודה שמתוארכת לתקופת המאה השביעית לפנה"ס שלפי ההשערה מספרת על גולי עשרת השבטים בידי אשור, הכתובת מכילה תיאור של אנשים בעל שמות המעידים כביכול על מוצאם הישראלי: שם האישה בכתובת הוא "דינה", וכן מתוארים גם שני גברים: "ישמעאל" ו"הושע".
  • בשבר חרס שנמצא בכלח ושתוארך לסוף המאה השמינית לפנה"ס או לתחילת המאה השביעית לפנה"ס, רשומים בכתב ארמי שמות אנשים שייתכן שהם גולים מישראל או גולים פיניקים מסוריה, שמותיהם הם: "חנאל בן עזאל", "מנחם בן בידאל", ו"שבאל בן עזא".
  • כתובת השילוח – כתובת המתארת את חציבת נקבת השילוח שנערכה בימיו של חזקיהו מלך יהודה.
  • מנסרת סנחריב – בכתובת זאת מתאר סנחריב, מלך אשור, את המצור שהטיל על 46 "ערי החומה" (הערים המבוצרות חומה) של ממלכת יהודה עקב התנגדותו של "חזקיהו היהודי" להיכנע למרותו, כיצד הצליח להגלות ממנה 200,150 בני אדם ואף טוען כי הצליח לקחת רכוש רב (בעלי חיים) וכיצד גרם לחזקיהו להיות "כלוא" בעיר מלכותו, ירושלים, עקב המצור שהטיל עליה, ומתאר אותו כ"ציפור הכלואה בכלוב". סנחריב מתאר כי את השטחים שכבש ממלכת יהודה נתן למלכי אשדוד, עקרון ועזה, והטיל על חזקיה מס נוסף בנוסף למס שנקבע לתשלומים מדי שנה. סנחריב טוען כי חזקיהו שלח אליו משלחת נכבדת שכללה בין היתר את בנותיו, פילגשיו, מנגנים ומנגנות שהעלו לו מס כניעה לעיר נינווה, הוא אף מפרט את סוגי המס שהעלה לו שליח חזקיה שהבטיח לו בשם מלכו כי חזקיהו ישתעבד לממלכת אשור, עוד נטען כי חזקיהו העלה לו 30 ככרות זהב (כך גם נטען במקרא) ו־800 ככרות כסף (בעוד שהמקרא טוען כי חזקיהו שילם לו 300 ככרות כסף בלבד).
  • נמצא לוח הכתוב בכתב היתדות המספר על הבסתו של נבוכדנצר את יהויכין, מלך ממלכת יהודה, לאחר ששם מצור על ירושלים המכונה בלוח "עיר יהודה", והמלכתו של "מלך כלבבו של נבוכדנצאר" – כלומר התיאור בלוח עולה בקנה אחד עם המתואר במלכים ה' פרק כ"ד (פסוקים ח'–י"ז) שלפיו הדיח מלך בבל את יהוכין והגלה אותו לבבל ומינה במקומו את צדקיהו למלך על ממלכת יהודה, הלוח מתוארך לשנת 597 לפנה"ס.
  • לוח נבו שרסכים – לוח טין קטן הנמצא במוזיאון הבריטי עליו כתב יתדות. ייתכן כי שם המוזכר בו זהה לדמות המוכרת מספר ירמיהו.

חפירות וסקרים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת סקרים וחפירות ארכאולוגיים הקשורים לארכאולוגיה מקראית. הרשימה מסודרת בסדר כרונולוגי.

שנה שם האתר זיהוי מקראי החופרים הערות
1841 סקר אדוארד רובינסון
1871–1877 סקר צ'ארלס וורן
1890 תל אל חסי עגלון סר פלינדרס פיטרי פיטרי סבר שתל אל חסי היא לכיש המקראית, המזוהה עם תל אֶ דֻוֵיר. חפירה זאת נחשבת לחפירה המדעית הראשונה בארץ.
1891–1892 תל אל חסי עגלון פרדריק בליס
1898–1900 תל א־ספי גת (עיר פלשתית) פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר
1898–1900 תל ג'דידה מורשת־גד פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר
1898–1900 תל זכריה עזקה פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר
1898–1900 תל צנדחנה מראשה פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר
1902–1903, 1907–1909 תל גזר גזר רוברט מקאליסטר בחפירה זאת חפר מקאליסטר רצועה אחר רצועה, תוך פינוי העפר החדש לרצועה הקודמת. בכך נהרס כל רצף הסטרטיגרפיה. מציאת לוח גזר על פני השטח.
1902–1904 תל תענך תענך ארנסט סלין
1903 תל מגידו מגידו גוטליב שומאכר
1905–1907 סקר בתי כנסת בגליל הרמן קוהל, ארנסט סלין, קארל ווצינגר
1907–1909 שכם שכם ארנסט סלין, קארל ווצינגר
1908, 1910–1911 שומרון (עיר) שומרון דוד ליון, קלרנס פישר, ג'ורג' רייזנר גילוי הקבוצה הראשונה של חרסי שומרון
1911–1913 תל בית שמש בית שמש דונקן מקנזי
1921–1923, 1925–1928, 1930–1933 בית שאן בית שאן קלרנס פישר, אלן רוו, ג'רלד פיצג'רלד
1922–1923 תל אל פול גבעה ויליאם אולברייט
1925–1939 תל מגידו מגידו קלרנס פישר, פיליפ לנגסטף אורד גיא, גורדון לווד
1926, 1928, 1930, 1932 תל בית מירסים דביר, עגלון וקריית ספר ויליאם אולברייט
1926–1927, 1929, 1932, 1935 מצפה (עיר מקראית) מצפה וילאם אולברייט
1928–1933 תל בית שמש בית שמש אליהוא גרנט
1930–1936 יריחו יריחו ג'ון גארסטאנג
1931–1933, 1935 שומרון (עיר) שומרון ג'ון וינטר קרופוט גילוי הקבוצה השנייה של חרסי שומרון
1933–1935 אילת תל־אל חלייפה נלסון גליק

מצודה וישוב מתקופת מלכי יהודה וחותם יותם המלך

1932–1938 תל לכיש תל לכיש ג'יימס לסלי סטרקי חשיפת מכתבי לכיש. החפירות נסתיימו באופן טרגי ב־10 בינואר 1938 כאשר סטרקי נרצח באכזריות בדרכו לחגיגות הפתיחה של מוזיאון רוקפלר בירושלים
1936–1940 בית שערים בית שערים בנימין מזר
1948–1950, 1952–1955 יפו העתיקה יפו יעקב קפלן
1954, 1959–1962 רמת רחל בית הכרם? ממשת? יוחנן אהרוני גילוי ארמון מלכי יהודה
1955–1958, 1968 תל חצור חצור יגאל ידין
1956–1957, 1959–1960, 1962 גבעון גבעון ג'יימס פריצ'רד
1961–1967 עיר דוד עיר דוד קתלין קניון
1962–1967 תל ערד ערד יוחנן אהרוני ורות עמירן חשיפת מכתבי ערד
1962–1963, 1965–1972 תל אשדוד אשדוד משה דותן חשיפת העיר הפלשתית אשדוד
1963–1965 מצדה מצדה יגאל ידין
1964–1974 תל גזר גזר ג'ורג' ארנסט רייט, ויליאם ג. דיוור, ג'ו סגר כולל חשיפת שער "שלמה" בשנות השישים
1968–1978 הר הבית והעופל הר הבית בנימין מזר
1969–1976 תל באר שבע באר שבע יוחנן אהרוני וזאב הרצוג
1969–1982 הרובע היהודי הרובע היהודי נחמן אביגד
1973–1994 תל לכיש לכיש דוד אוסישקין
1975–1982 ערוער ערוער אברהם בירן
1977–1979, 1981–1989 תל בטש תמנה עמיחי מזר וג'ורג' קלם חשיפת תמנה הפלשתית
1978–1985 עיר דוד עיר דוד יגאל שילה
1978–1980 כתף הינום גבריאל ברקאי גילוי לוחיות ברכת הכהנים
1979, 1981–1982, 1984–1987, 1990–1991, 1993–2000 ח'ירבת ניסיה העי? דוד ליווינגסטון האתר נמצא בתוך שטח היישוב פסגות, ולמרות טענות החופר לגילוי העי, עיקר הממצאים הם מן התקופה ההלניסטית
1981–1982, 1984–1988, 1990, 1992–1996 עקרון (עיר מקראית) עקרון טרודה דותן וסיימור גיטין חשיפת העיר הפלשתית עקרון וכתובת עקרון
1989–1996 בית שאן בית שאן עמיחי מזר
1994–2008 תל מגידו מגידו ישראל פינקלשטיין ודוד אוסישקין
1996–2002, 2004–2008 תל א־ספי גת (עיר פלשתית) אהרן מאיר
1997– תל רחוב רחוב עמיחי מזר
1999–2001, 2005 תל זית רון טאפי
2003 ואילך תל צירעה חוות יאיר (בתחום ממלכת ירדן) המכון הפרוטסטנטי הגרמני ממצאים מטווח רחב מאוד של תקופות, אחד התילים העשירים בממצאים שנחפרו
2005 רמת רחל בית הכרם? ממשת? עודד ליפשיץ (פרופסור)
2005 נחל תות ג'רלד פינקלשטיין ואמיר גורזלזני
2006– תל עיטון עגלון (עיר מקראית) אברהם פאוסט
2007 ח'ירבת קייאפה שעריים? יוסי גרפינקל וסער גנור
תקופת הברזל IIתקופת הברזל Iתקופת הברונזה המאוחרתתקופת הברונזה התיכונהתקופת הברונזה הבינימיתתקופת הברונזה הקדומהתקופת הנחושתתקופת הברזלתקופת הברונזהתקופת הנחושתארץ ישראל בעת העתיקה

ארכאולוגים מקראיים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger (ed.), .Mesopotamia and the Bible, 2002, Mesopotamia and the Bible: Comparative Explorations (Grand Rapids, MI.: Baker, 2002), 395 pp[50]

תאוריות כרונולוגיות אלטרנטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארכאולוגיה מקראית בוויקישיתוף

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות אלטרנטיביות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדוגמה, אתר האינטרנט של 'החברה לארכאולוגיה של הביבליה' כולל מאמרים רבים על תקופת הברית החדשה, וגם כתב העת Biblical Archaeology Review (אנ') כולל הן את התנ"ך והן את הברית החדשה כתחומי מחקר הנסקרים במאמריו.
  2. ^ עוד בנושא, וכן בנוגע לשמות התקופות: Moshe Dothan, "Terminology for the Arcaheology of the Biblical Periods", in: Biblical archaeology today, Israel Exploration Society, 1985
  3. ^ 1 2 3 4 5 "מאין באנו", פרופ' ישראל קנוהל, 2008 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מבוא, עמ' 11–12
  4. ^ Niels Peter Lemche, (1993). The old testament ‐a Hellenistic book?, Scandinavian Journal of the Old Testament. 7. 163-193. DOI: 10.1080/09018329308585016.
  5. ^ "התנ"ך והכרונולוגיה של העולם העתיק", שיטתו של ד"ר עמנואל וליקובסקי
  6. ^ התנ"ך האבוד, מתוך האתר של יהושע עציון
  7. ^ ספרו של וולי נקרא: "אברהם – התגליות האחרונות ותולדות העברים" (Abraham – Recent Discoveries and Hebrew Origins), 1936
  8. ^ Kitchen, Kenneth, "The Patriarchal Age: Myth or History?". Biblical Archaeology Review, (1995)
  9. ^ Kitchen, K. A. (2006-06-09). On the Reliability of the Old Testament. Wm. B. Eerdmans Publishing.
  10. ^ Sapir-Hen, L., & Erez, E. (2013). The Introduction of Domestic Camels to the Southern Levant: Evidence from the Aravah Valley. Tel Aviv, 40(2), 277-285.
  11. ^ "The Domestication of the Camel Biological Archaeological and Inscriptional Evidence from Mesopotamia Egypt Israel and Arabia", Dr. Konrad Martin Heide, p. 358, 363.
  12. ^ ההיסטוריון בולייט (R. Bulliet) בספרו מביא קטע מתעודה מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII), המתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס, ובה כתוב 'מנת מזון אחת לגמל'.
  13. ^ תעודות מארי וההתנחלות, באתר mikranet.cet.ac.il
  14. ^ יעקב מלך מצרים, באתר www.news1.co.il
  15. ^ התנחלות בני ישראל בעבר הירדן המזרחי, באתר www.news1.co.il
  16. ^ אלי אשכנזי, תעלומה בת 3,400 שנה: מי שרף את הארמון בתל חצור, באתר הארץ, 23 ביולי 2012
  17. ^ https://www.youtube.com/@AlexTseitlin "מקורם של בני ישראל. מבט אל תקופת ההתנחלות". מתוך סדרת "באים אל הפרופסורים".
  18. ^ אמנון בן תור, ארכאולוגיה - מקרא - היסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.
  19. ^ Adam Zertal, Israel Enters Canaan—Following the Pottery Trail, Biblical Archaeology Review 17:5, September/October 1991
  20. ^ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ, באתר www.news1.co.il
  21. ^ אומנם נמצאו שם גם עצמות יחמורים - עיינו בערך מזבח הר עיבל
  22. ^ זרטל אדם, עם נולד-המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, 2007, 363
  23. ^ זרטל אדם, עם נולד-המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, 2007, 354
  24. ^ זרטל אדם, עם נולד-המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, 2007, 36-37
  25. ^ זרטל אדם, עם נולד-המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, 2007, 432
  26. ^ זרטל אדם, עם נולד-המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, 2007, 290
  27. ^ Mazar, B. 1951. The Stratification of Tell Abu Hawan on the Bay of Acre. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 124: 21-25
  28. ^ Ussishkin, D. 1980. Was the "Solomonic" city gate at Megiddo built by King Solomon? Bulletin of the American Schools of Oriental Research 239:1-18
  29. ^ Finkelstein, I. 1996. The Archaeology of the United Monarchy: An Alternative View. Levant 28: 177-186
  30. ^ Herzog, Z. and Zinger-Avitz, L. 2004. Redefining the Centre: The Emergence of State in Judah. Tel Aviv 31: 209-244.
  31. ^ Mazar, A. 2005. The debate over the chronology of the Iron Age in the southern Levant. The The Bible and Radiocarbon Dating, pp. 15-30
  32. ^ Boaretto, E., Jull, A.J.T., Gilboa, A. and Sharon, I. 2005. Dating the Iron Age I/II Transition in Israel: First Intercomparison Results. Radiocarbon 47: 39-55
  33. ^ מאמר חפירות חורבת קייפה וסופה של ה“כרונולוגיה הנמוכה”, באתר של רשות העתיקות.
  34. ^ J.M. Cahill, “Jerusalem at the Time of the United Monarchy: The Archaeological Evidence”, in Jerusalem in Bible and Archaeology, pp. 13-80.
  35. ^ מאמר על ארמונו של דוד המלך, בכתב העת Biblical Archaeology Review
  36. ^ מאמר אודות חומות שבנה המלך שלמה בירושלים באתר הידען.
  37. ^ מאמר ב"מחלקה לדוברות" באתר של האוניברסיטה העברית.
  38. ^ אשבעל בן בדע והכד מקיאפה, באתר www.news1.co.il
  39. ^ ד"ר אריה בורנשטיין, האם נפרדו דרכי הארכאולוגיה ומקורות התנ"ך?, באתר דעת
  40. ^ Avraham Faust, Yair Sapir, The “Governor’s Residency” at Tel ‘Eton, The United Monarchy, and the Impact of the Old-House Effect on Large-Scale Archaeological Reconstructions, Radiocarbon 60(3), March 2018, pp. 1-20
  41. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יז (ויקיטקסט).
  42. ^ אסף שטול-טראורינג, כלי הפולחן שעשויים לחשוף פרטים על ממלכת דוד, באתר הארץ, 9 במאי 2012
  43. ^ ניר חסון, דגם של בית המקדש מימי בית ראשון יוצג לראשונה לציבור, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2016
  44. ^ המנחה המיוחדת לבני ישראל, באתר www.news1.co.il
  45. ^ Eilat Mazar, "Did I Find King David's Palace?", The Biblical Archaeology Review 32 No. 1 (January/February 2006), pp. 16-27, 70. קובץ PDF
  46. ^ רן שפירא, הגזוזטרה של דוד המלך (או שלא), באתר הארץ, 08 בספטמבר 2005
  47. ^ יוסף גרפינקל וסער גנות, חפירות חורבת קייפה וסופה של ה“כרונולוגיה הנמוכה”, באתר רשות העתיקות
  48. ^ Na'aman, N. 2008. In search of the ancient name of Khirbet Qeiyafa. [1] Dagan, Y. 2009. Khirbet Qeiyafa in the Judean Shephelah: some considerations. Tel Aviv 36: 68-81.
  49. ^ מלחמת שישק בממלכת יהודה, באתר www.news1.co.il
  50. ^ Meir Malul, Review, University of Haifa
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארכאולוגיה_מקראית&oldid=38400009"