אסתר ארדיטי
 | |
| אסתר ארדיטי בטקס קבלת צל"ש הרמטכ"ל, פברואר 1955 | |
| לידה |
1935 בולגריה  |
|---|---|
| פטירה |
20 בפברואר 2003 (בגיל 68 בערך) איטליה  |
| תאריך עלייה | 1951 |
| מדינה |
ישראל  |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
סרג'נט (דרגה) |
| תפקידים בשירות | |
| חובשת | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ששת הימים מלחמת יום הכיפורים | |
| עיטורים | |
 עיטור המופת אות מצטיין הנשיא | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מדריכת תיירים | |
  | |
.jpg)
.jpg)
אסתר אַרדיטי (זלינגר-בורנשטיין; 1935 – 20 בפברואר 2003) הייתה חובשת צבאית בחיל האוויר הישראלי, החיילת היחידה בתולדות צה"ל שקיבלה את עיטור המופת על חילוץ יוצא דופן של טייס ונווט ממטוס מוסקיטו שהתרסק בבסיס החיל בחצור, ב-29 בנובמבר 1954.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארדיטי נולדה ב-1935 בסופיה בירת בולגריה. במלחמת העולם השנייה גורשה משפחתה לאיטליה. אמה נהרגה במהלך המלחמה כאשר פגעה בה משאית של חיילים איטלקים בעודה נוסעת על אופניה. אחיה נפטר ממחלה כשמלאה לו שנה. לאחר המלחמה השתקמה בהדרכת אריה אבישר במחנה בפירנצה.[1] למדה בבית ספר איטלקי. בשנת 1951 (בגיל 16) סיימה את לימודי בית הספר התיכון, והחליטה לעלות לישראל, למרות התנגדותו של אביה. היא עלתה עם אחיה ניסים ולאה אשתו במסגרת גרעין עלייה (קבוצת עולים), ונקלטה בקיבוץ עמיר שבגליל. אחרי זמן קצר התפרקה קבוצת הצעירים שהרכיבה את הגרעין, ואחיה של ארדיטי חזר לאיטליה. ארדיטי החליטה להתגייס לצה"ל. היא הוצבה בחיל האוויר ונשלחה לקורס חובשים, אותו סיימה בהצלחה ב-22 בנובמבר 1954.
ליל ההתרסקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל 29 בנובמבר 1954, שבוע בלבד לאחר שהוסמכה כחובשת, מילאה תורנות לילה בבסיס חיל האוויר חצור. למרות מזג האוויר הקשה והגשום, טייסת מטוסי המוסקיטו של הבסיס, בפיקוד רב-סרן יעקב שלמון (סלומון), המריאה לאימוני לילה. זמן קצר לפני נחיתת המטוסים, נפגעה מערכת החשמל של הבסיס כתוצאה מפגעי מזג האוויר, ותאורת מסלול הנחיתה כבתה. מפקד הטייסת, רב-סרן יעקב שלמון, שלקח בעצמו חלק באימון, הפנה את המטוסים ליעד אחר, אך באותה עת, איבד שליטה במטוס אותו הטיס. שלמון ניסה לנחות על המסלול החשוך, החטיא אותו והתרסק בשדה חקלאי סמוך. המטוס החל לבעור במהירות, והתחמושת שבו החלה להתפוצץ.
צוותי החירום של הבסיס מיהרו למקום, וטוראית ארדיטי הצטרפה אליהם. לאחר ששמעה את זעקות הנווט הפצוע לעזרה, מיהרה להיכנס לתוך המטוס הבוער, אף שאנשי צוות ההצלה הורו לה להתרחק. היא איתרה את הנווט הפצוע, וחילצה אותו בכוחות עצמה למקום מבטחים - תעלה סמוכה. הנווט שלמה הרצמן, שהיה פצוע קל ובהכרה מלאה, סיפר לה שהטייס יעקב שלמון פצוע קשה ומחוסר הכרה. היא חזרה בריצה למטוס הבוער, חילצה את הטייס ממושבו, והצליחה לגלגל אותו לתעלה הבטוחה, בה שכב הנווט. כמה שניות לאחר מכן הגיעה האש למכלי הדלק, והמטוס התפוצץ. הטייס והנווט פונו לבית חולים. הנווט הרצמן נפטר באופן מפתיע מסיבוך, והטייס שלמון החלים. הרמטכ"ל, משה דיין, החליט להעניק לחובשת ארדיטי את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודה;[2]. אסתר הייתה החיילת הראשונה בתולדות צה"ל שצוינה לשבח[3]. באפריל 1973, לאחר חקיקת חוק העיטורים, הוסב הצל"ש לעיטור המופת.
תיאור המעשה: בליל ד' בכסלו התשט"ו (29 בנובמבר 1954), בהיותה חובשת תורנית ביחידתה, חשה טוראי אסתר ארדיטי באמבולנס למקום התאונה של מטוס שהתרסק בעת נחיתה. האמבולנס שקע בבוץ ונשאר תקוע. בלי לאבד זמן קפצה והגיעה במהירות למטוס, וללא התחשבות בלהבות ובהתפוצצויות הבלתי פוסקות של תחמושת המטוס הגישה עזרה ראשונה לפצוע אחד, התירה את הטייס שהיה קשור למקומו ברצועות ביטחון, וגררה אותו מהמטוס. שניות ספורות לאחר מכן התלקחו מְכלי הדלק של המטוס. במעשה זה הצילה את חיי הטייס. על מעשה זה הוענק לה עיטור המופת ניסן התשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב־אלוף, ראש המטה הכללי.
ביום העצמאות אותה שנה קיבלה את אות מצטיין הנשיא.[4]
משפחתו של שלמון אימצה לחיק משפחתה את ארדיטי (ששהתה בארץ לבדה) והתייחסה אליה כבת.[5]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, למדה בבית הספר לאחיות שבבית החולים כרמל בחיפה. היא עבדה כאחות וכנהגת אמבולנס במד"א ירושלים. משנת 1967 עבדה כמדריכת טיולים.
במלחמת ששת הימים (יוני 1967) התנדבה לשרת כחובשת בתחנת איסוף נפגעים של חטיבת הצנחנים בירושלים, ובהמשך ליוותה את הצנחנים כחובשת קרבית, עד כיבוש הכותל המערבי. בעקבות זאת קראו לה "המלאך של הצנחנים" או "המלאך בלבן" כיוון שהייתה בחלוק לבן כחובשת וליוותה את הצנחנים כל המלחמה עד להגעתם לכותל. במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) התנדבה לשרת כחובשת בבית חולים שדה, ליד תעלת סואץ.
בשנת 1975 קיבלה אות התנדבות מיוחד מנשיא המדינה אפרים קציר. בהמשך עבדה במשרד התיירות כמדריכת תיירים (בעיקר תיירים מאיטליה).
בדצמבר 1956 נישאה לצבי זלינגר,[6] והייתה אם לשניים, אילן ונורית. לאחר גירושיה נישאה בינואר 1969 לאליעזר בורנשטיין.[7]
ארדיטי נפטרה ב-20 בפברואר 2003, בגיל 68, בעת ביקור קרובים באיטליה, ונקברה בעיר ליבורנו.
על שמה נקרא רחוב "המלאך בלבן" בשכונת אבו תור בירושלים ולזכרה הוקם מצפור בגשר הישנה על גדות נהר הירדן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עיטור המופת שהוענק לאסתר ארדיטי, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
יעקב (יענקלה) סלומון מודה לאסתר ארדיטי, "בעוז רוחם", ערוץ 1, 1998, סרטון באתר יוטיוב- יוסף בן-שאול, אסתר, נהגת אמבולאנס, מעריב, 11 ביולי 1963
- צבי אלגת, אסתר אמבולנס, מעריב, 26 בפברואר 1965 (בעקבות: נהגת אמבולנס יילדה תינוק בדרך לביה"ח, דבר, 22 בפברואר 1965
- בני עורי ואביבה מץ, נוסטלגיה: משוגעת, לאן את רצה?, מעריב, 27 בנובמבר 1985, המשך
- דוד ברון, נפטרה אסתר ארדיטי, "המלאך בלבן" של צה"ל, באתר nrg, 24 בפברואר 2003
- דודי חורי, אישה למופת, בטאון חיל האוויר 155, 256 (1 בפברואר 2004) (במלאת שנה למותה)
- יהודה זיו, "המלאך בלבן": על רחוב ירושלמי וסיפור מאחוריו, עת־מול 193 (2007), 20–21, באתר יד יצחק בן-צבי
- נדב שרגאי, המלאך בלבן שזינקה אל האש, באתר ישראל היום, 5 במאי 2014
- בן קופולוביץ.כתבות- "סיפור הגבורה של אסתר ארדיטי". 29.11.20
- אתר הגבורה. חיילות שזכו לעיטורים וצל"שים. יוני 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האריה שלא שאג, מעריב, 29 בדצמבר 1967.
- ^ בת ח"ן שצויינה לשבח, מעריב, 15 בפברואר 1955.
- ^ https://www.gvura.org/a343444-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%96%D7%9B%D7%95-%D7%9C%D7%A2%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A6%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%9D
- ^ חיילים מצטיינים נתקבלו על ידי נשיא המדינה, דבר, 25 באפריל 1955; חיילים מצטיינים נתקבלו ע"י הנשיא, חרות, 25 באפריל 1955.
- ^ יד לפה., מעריב, 5 במאי 1955.
- ^ אסתר ארדיטי – צבי זלינגר: נשואים, ירושלים, 4.12.56, דבר, 4 בדצמבר 1956.
- ^ "מלאך הצנחנים" נישאה ברובע היהודי, מעריב, 2 בינואר 1969.