אסכולת פריז

אסכולת פריז (בצרפתית: L'École de Paris) היא תנועה אמנותית, שמרכזה היה בפריז ושפעלה במאה ה-20.

אסכולה זו כונתה כך, לא רק על שם מקום פעילותה, אלא כדי להבדילה מהאקספרסיוניזם, שפעל בעיקר בגרמניה. על פי רוב היא מהתאפינת בפיגורטיביות. אפיון נוסף הוא שהקוביזם הותיר את רישומו על כל האומנים בעלי שיעור הקומה באסכולה זו. למעשה ייחודה לא בכך שהיא הציגה סגנון מיוחד; כי אם ניתן להגדירה, כתופעה. תופעה זו מתאפיינת בכך שאומנים בעלי רקעים שונים באים ומתקבצים יחד לתוך מקום מסוים, כדי ליצור אמנות. לא זאת בלבד שאומנים אלו היו בעלי תחומי התעניינות מגוונים, כי אם הם היו צעירים ברובם כשהגיעו לפריז, קיימו יחסי ידידות האחד עם השני והרבו לנסוע – כלומר היו בעלי יכולת הפריה הדדית גבוהה. אסכולה זו שמרכזה היה ברובע מונפרנאס תרמה במידה רבה לעושר ולברק התרבותי של פריז. כמו כן, היא הטביעה את חותמה לא רק על האומנויות הפלסטיות, כי אם בכל תחומי האומנות ואף בשדה הגסטרונומיה וחייטות העילית. ^[1]

אסכולה פריז פעלה במרץ רב בעיקר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה. אבל למעשה פועלה החל עוד בתחילת המאה ה-20, ונמשך לכל אורך המאה ה-20 – עד שנפטרו גדולי יוצריה. הצלחתה האדירה של אסכולת פריז נזקפת לפעולתם של הזרים בעיר, אשר בין שתי מלחמות העולם, מתוכם היהודים מנו כחמש מאות איש. אמנים אלו התקבצו ובאו לפריז מכל קצות תבל, מארצות הברית ואמריקה הדרומית אבל בייחוד מארצות אירופה – איטליה, הונגריה, ליטא, ספרד, פולין, רומניה, רוסיה ושוודיה. ^[2]

הרקע לפעולתה של אסכולת פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה של פריז התפתחה על רקע מצבם המעורער של היהודים בעיקר ברוסיה הצארית. אמנם בעקבות מלחמת העולם הראשונה אמנים מסוימים שהגיעו לצרפת שבו לארץ מולדתם, אבל נשאר גרעין שהתגייס לצבא צרפת או המשיך לפעול בצרפת. התנאים הגרועים ששררו במלחמה גרמו לאנשים להתלכד, והתפתחו הנסיבות שתרמו ל'ייסודה' של אסכולת פריז. בעקבות זאת, כבר בזמן המלחמה נערכו תערוכות, בהן הציגו מודיליאני, סוטין, קיסלינג, פיקאסו; וכן לז'ה, מאטיס, דרן ועוד. הווה אומר, גם בשעת מלחמה אסכולת פריז פעלה במרץ. מוקד הפעילות עבר בהדרגה מרובע מונמארטר לרובע מונפרנאס, בו היו פעילים במיוחד סביב בתי הקפה 'לה-דום', 'לה-רוטונד' ו'לה-קופול' וכן 'ביג בוי'.

עם תום המלחמה, חל ערעור נוסף במצבן של מדינות מזרח אירופה ומרכזה, ועם התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית, קטן כוחן התרבותי של בירותיה התרבותיות. התאוששותה האיטית של אירופה מתלאות מלחמת העולם הראשונה, ועליית הבולשביזם ברוסיה תרמו להלך הרוח הלאומני ששרר בין שתי מלחמות העולם במרבית ארצות אירופה. בסופו של דבר זה הביא לעליית משטרים רודניים בכמעט כל יבשת אירופה וכן העלה את היטלר לשלטון בגרמניה. משטרים אלו, אשר המשותף להם הוא שהם שללו זכויות אזרח על רקע אידאולוגי וגזעי, למעשה התייחסו אל האמנות המודרנית, כאל 'אמנות מנוונת'. מסיבות אלו אמנים רבים קמו ועזבו את ארץ מולדתם. ^[3]

בניגוד לארצות אלו, בצרפת בכלל ובפריז בפרט שגשגה הדמוקרטיה הליברלית. האקלים החופשי עודד את קיומה והתפתחותה של תרבות אמיתית. לפיכך, אומנים שלא מצאו את מקומם בארץ מולדתם, נהרו לפריז. לא זאת בלבד שזה מכבר הייתה בירת האמנות האירופית, אלא שבתחילת המאה העשרים שמה יצא לרחוק בעקבות הצלחתו של הזרם האימפרסיוניסטי. האומנים הזרים מצאו אפוא בפריז אווירה שסייעה להתפתחותם האישית – ותנאי המחיה והעבודה המשופרים אפשרו להם לתת ביטוי מלא לאישיותם ביצירתם המרהיבה. לא זאת בלבד שפריז פתחה לפני האומנים שמחוצה לה את שעריה; אלא שהיא נתנה להם מקום בו אפשר היה ללמוד טכניקות אומנותיות מכל הארצות והתקופות. האומנים מצדם יכלו להיזון מכמה וכמה ניסיונות אמנותיים, שניצניהם התפתחו למעשה בכל מדינות היבשת. תסיסה תרבותית זו משכה לפריז גם אמנים שארצם הסבירה להם פנים, כארצות הברית או כהולנד. התמזל אפוא מזלה של פריז ובכך שהיא יכלה להוות אבן שואבת לאומנים מכל העולם, הרי בה במידה, בסיועה של אסכולת פריז, נפל בחלקה הכבוד לתרום תרומה יוצאת דופן לאמנות המאה העשרים.^[4]

פעולתה של אסכולת פריז ותרומתה לתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרד הגיעו פבלו פיקאסו, חואן גריס, חוליו גונזאלס, ז'ואן מירו וסלבדור דאלי. אמדיאו מודיליאני וג'ורגיו דה שיריקו הגיעו מאיטליה. פיט מונדריאן הגיע מהולנד. מרומניה הגיעו קונסטנטין ברנקושי וטריסטן צארה. מרוסיה הגיעו מארק שאגאל, חיים סוטין, יצחק פרנקל, אוסיפ זאדקין, מיכאיל לריאונוב, וסילי קנדינסקי, קייס ואן דונגן, אלכסנדר ארכיפנקו,. לאלו יש להוסיף את פינכוס קרמניי, אברהם מינצ'ין, פסקין, מואיז קיזלינג, יוסף קסקי, צוגוהארו פוג'יטה. אלו הצטרפו לאמנים צרפתים ידועי שם כאנרי מאטיס, אנדרה מסון ומוריס אוטרילו.

שמות אלו משקפים את העובדה שפריז הציעה למעשה מערבולת של סגנונות אמנותיים, השואבת את השראתה מכל זרמי האמנות של תחילת המאה העשרים – לרבות האימפרסיוניזם, הקוביזם, הפוטוריזם, הדדאיזם, האקספרסיוניזם, וכן האמנות האבסטרקאית והסוריאליזם. ^[5]

חלקם של היהודים באסכולת פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציירים היהודים שהגיעו לפריז תחילה התייחסו באופן סביל להתרחשויות סביבם, אך עם קליטת ההשפעות השונות, כל אחד יצר לעצמו סגנון אמנותי ייחודי משלו. מספרם של הציירים היהודים שחיו ועבדו בפריז מאז שנת 1910 גדול יותר מאשר מספרם בכל מקום אחר בעולם בזמן נתון כל שהוא בתולדות האמנות. אמנים אלה שנמשכו לפריז תרמו תרומה מכרעת לשמה של "האסכולה של פריז".

האסכולה של פריז מנתה בין היתר את האומנים היהודים הבאים: רודולף לוי, אדולף פדר, אוטו פרוינדליך, מקס ז'אקוב, אוסיפ זאדקין, אנדרה בלונדל, פבזנר וליאון וייסברג. בין בניה נמנים גם חמישה מהציירים היהודים בעלי השם מהמאה העשרים: אמדיאו מודיליאני, ז'ול פסקין ,חיים סוטין, יצחק פרנקל פרנל ומארק שאגאל.^[6]^[7] אליהם יש להוסיף עוד עשרות אמנים ידועים פחות או כמעט אלמונים. אמנים יהודים רבים נודעו בתיאור נושאים יהודיים בעבודתם, וציוריהם של כמה אמנים היו חדורי גוונים רגשיים כבדים. פרנקל תיאר את האמנים כבני המיעוט המאופיינים בחוסר שקט שהאקספרסיוניזם שלו קיצוני באמוציונאליות שלו. ^[8]

הכיבוש הנאצי של פריז ב-1940 שם לאל את זרם האמנות המכונה "אסכולת פריז". יהודים שנחשבו לנתינים זרים, שהם למעשה היו רוב חברי הקבוצה, נרדפו כבר מהימים הראשונים של הכיבוש. אומנותם נאסרה, הועלמה והושחתה. מיעוטם הצליחו להגר או למצוא מסתור בעולם החופשי, אך רובם (כמו יחזקאל קירשנבוים) נשלחו למחנות ריכוז; וכמאה אמנים ידועים נרצחו בידי הנאצים.^[9]

המונח "אסכולת פריז" שטבע מבקר האמנות אנדרה וורנוד ב-1925 במגזין Comœdia, נועד על ידי וורנוד לשלול עמדות שנאת זרים כלפי האמנים הזרים, שרבים מהם היו יהודים מזרח אירופאים. ^[10] לואי ווקס כתב מספר מונוגרפיות עבור המו"ל Le Triangle, מבקר פורה של ציירים יהודים. במונוגרפיה משנת 1931 כתב: "כמו נחיל ארבה, נפלה על פריז פלישה של צבעוניים יהודים - על פריז של מונפרנאס. הסיבות ליציאת מצרים הזו: המהפכה הרוסית, וכל מה שהיא הביאה איתה של אומללות, פוגרומים, תובענות, רדיפות; האמנים הצעירים האומללים מוצאים כאן מקלט, נמשכים להשפעת האמנות הצרפתית העכשווית .... הם יהוו [מרכיב] במה שהמבקר הצעיר יכנה את האסקולה של פריז. יש לקחת בחשבון כשרונות רבים בקהל המטקים הזה." ^[10]

השפעת האסכולה על אמנות ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו ציירים ארץ-ישראלים רבים למסעות לימוד בפריז, בירת האמנות של אותה התקופה. אומנותם הושפעה מהציור הצרפתי, ובעיקר מאמנים כמו אוגוסט רודן, מוריס אוטריו, אדואר וויאר, ראול דופי, מוריס ולאמנק, לצד אמני אסכולת פריז היהודים, ביניהם חיים סוטין, ז'ול פסקין, פנחס קרמין ומישל קיקואין.

פרק זה בציור הישראלי בולט בעבודותיהם של חיים אתר, מנחם שמי, משה קסטל, יצחק פרנקל, אהרון אבני, אריה ארוך, צבי שור, עוזר שבת, משה מוקדי, חנה בן דב, ורבים אחרים. השאלות שעלו לדיון בעקבות הפנייה אל האמנות הצרפתית בכלל ואל אמני 'אסכולת פריז' היהודית בפרט, הגדירו את ייחודיותו של השיח הפרשני שנוצר בשדה האמנות הארצישראלי בתקופה זו. שיח זה עמד במרכז עניינה של התערוכה בעקבות אסכולת פריז: האמנות הארצישראלית בשנות ה-30 וה-40 שהוצגה ב-2014 במוזיאון מאנה־כץ שבחיפה. בתערוכה הוצגו דוגמאות מן הציור הצרפתי ומיצירת אמני אסכולת פריז היהודית, שהייתה במוקד תשומת לבם של אמני הארץ בתקופה הנדונה. כך נבחנו מאפייני הרשת החברתית שנוצרה בין אמני הארץ לבין מקביליהם בפריז והגיעה לשיאה בשנות ה-30–40. מבחר נרחב של יצירות האמנים הארצישראליים (כ-90 עבודות), המוצגות בתערוכה, חושף את פעילות כינונה של היצירה האמנותית המקיפה שנוצרה בישראל בהתייחס לאותם מקורות השפעה. נבחנות בו הקטגוריות המרכזיות שעליהן הושתת השיח הפרשני של התקופה ומגוון הייצוגים האמנותיים הקשורים אליהן: ייצוג הנוף הישראלי, עיצוב והגדרת השפה הציורית "היהודית" הייחודית, וכן דרכי הבחירה של נושאי הציור השונים.

התערוכה שאפה לספק דרך להתבוננות בעולם המושגים ובערכיה של אחת התקופות המרתקות בתולדות האמנות בישראל - תקופה שהצמיחה יצירתיות שופעת ששאפה לכונן מציאות חדשה ולהמציא את "רוח הזמן".^[11]

מוזיקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה, שם בית הספר של פריז הורחב גם לאגודה לא רשמית של מלחינים קלאסיים, מהגרים ממרכז ומזרח אירופה שנפגשו בקפה דו-דום במונפרנאס. הם כללו את אלכסנדר טנסמן, אלכסנדר טצ'רפנין, בוהוסלב מרטינו וטיבור הרסני . בניגוד ל- Les Six, קבוצה אחרת של מוזיקאים מונפרנאס בתקופה זו, בית הספר המוזיקלי של פריז היה קבוצה משוחררת שלא דבקה בשום אוריינטציה סגנונית מסוימת. ^[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אסכולת פריז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ L. Carluccio, J. Leymarie, R. Negri, F. Russoli, Y. Brunhammer, École de Paris, Fabbri, Milan, 1967-1975 ; Rive Gauche, Productions, Paris, 1981
^ Gladys Beurdeley-Favre, L'École de Paris, la part de l'autre 1904-1929, Musée d'Art Moderne de la Ville de Paris, 1999
^ Stanley Meisler (2015). Shocking Paris: Soutine, Chagall and the Outsiders of Montparnasse. Palgrave Macmillan.
^ Jeanine Warnod, L'École de Paris, Arcadia Éditions, musée du Montparnasse, Paris 2004
^ Enriched by Otherness : Impact of the Ecole de Paris, written in French by Juliette Gaufreteau, Sorbonne University, translation by Lily Pouydebasque, University College of London. Article available on L'AiR Arts Association website.
^ Estimation et cote de Alexandre FRENEL | Expertise gratuite, Mr Expert (בצרפתית)
^ artnet Galleries: A House in Safed by Yitzhak Frenkel-Frenel from Jordan-Delhaise Gallery, web.archive.org, ‏2013-12-03
^ Barzel, Amnon (1974). Frenel Isaac Alexander (באנגלית). Israel: Masada. p. 14.
^ Nadine Nieszawer, Peintres juifs à Paris. École de Paris (1905-1939), Denoël, 2000
^ ¹ ² "The Jewish painters of l'École de Paris-from the Holocaust to today". Jews, Europe, the XXIst century (באנגלית אמריקאית). 2021-11-25. נבדק ב-2023-11-19. " l'École de Paris is a term coined by the art critic André Warnod in 1925, in the magazine Comœdia, to define the group formed by foreign painters in Paris. The École de Paris does not designate a movement or a school in the academic sense of the term, but a historical fact. In Warnod's mind this term was intended to counter a latent xenophobia rather than to establish a theoretical approach.
^ תערוכה חדשה: גירוש מונפרנאס, סופה של אסכולת פריז, במגזין יד ושם 40 (2006), ע' 6.
^ Korabelʹnikova, Li͡udmila Zinovʹevna (2008). "European Destiny: The Paris School". Alexander Tcherepnin: The Saga of a Russian Emigré Composer. Indiana University Press. pp. 65–70. ISBN 978-0-253-34938-5.

[1] L. Carluccio, J. Leymarie, R. Negri, F. Russoli, Y. Brunhammer, École de Paris, Fabbri, Milan, 1967-1975 ; Rive Gauche, Productions, Paris, 1981

[2] Gladys Beurdeley-Favre, L'École de Paris, la part de l'autre 1904-1929, Musée d'Art Moderne de la Ville de Paris, 1999

[3] Stanley Meisler (2015). Shocking Paris: Soutine, Chagall and the Outsiders of Montparnasse. Palgrave Macmillan.

[4] Jeanine Warnod, L'École de Paris, Arcadia Éditions, musée du Montparnasse, Paris 2004

[5] Enriched by Otherness : Impact of the Ecole de Paris, written in French by Juliette Gaufreteau, Sorbonne University, translation by Lily Pouydebasque, University College of London. Article available on L'AiR Arts Association website.

[6] Estimation et cote de Alexandre FRENEL | Expertise gratuite, Mr Expert (בצרפתית)

[7] rtnet Galleries: A House in Safed by Yitzhak Frenkel-Frenel from Jordan-Delhaise Gallery, web.archive.org, ‏2013-12-03

[:52-8] Barzel, Amnon (1974). Frenel Isaac Alexander (באנגלית). Israel: Masada. p. 14.

[9] Nadine Nieszawer, Peintres juifs à Paris. École de Paris (1905-1939), Denoël, 2000

[:4-10] ¹ ² "The Jewish painters of l'École de Paris-from the Holocaust to today". Jews, Europe, the XXIst century (באנגלית אמריקאית). 2021-11-25. נבדק ב-2023-11-19. " l'École de Paris is a term coined by the art critic André Warnod in 1925, in the magazine Comœdia, to define the group formed by foreign painters in Paris. The École de Paris does not designate a movement or a school in the academic sense of the term, but a historical fact. In Warnod's mind this term was intended to counter a latent xenophobia rather than to establish a theoretical approach.

[11] תערוכה חדשה: גירוש מונפרנאס, סופה של אסכולת פריז, במגזין יד ושם 40 (2006), ע' 6.

[Korabelʹnikova2008-12] Korabelʹnikova, Li͡udmila Zinovʹevna (2008). "European Destiny: The Paris School". Alexander Tcherepnin: The Saga of a Russian Emigré Composer. Indiana University Press. pp. 65–70. ISBN 978-0-253-34938-5.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]