אנתסטריה
אַנְתֶסְטֵרִיָה (ביוונית: Ανθεστήρια, האנתסטריות) היה אחד מארבעת החגים שנערכו באתונה לכבודו של האל דיוניסוס. הוא נחוג אחת לשנה במשך שלושה ימים, מה-11 עד ה-13 בחודש אַנְתֶסְטֵרִיוֹן (פברואר/מרץ, כשהירח במילואו). בעיצומו התקיימה חגיגה לציון הבשלת היין שנאסף בבציר הקודם ותחילתו של האביב. קרוב לוודאי שהחג היה קיים מזה אלפיים שנה ויותר, מלפני 1500 לפנה"ס ועד לאחר 500 לספירה.
שלושת ימי החג נקראו על פי סדרם: פִּיתוֹאִיגְיָה (Πιθοιγία - "פתיחת כדי היין"), כוֹאֶס (Χόες - חגיגת הגביעים) וכִיטְרוֹי (Χύτροι - חגיגת הַקְדֵרוֹת).
במהלך החגיגות נשתבש ונתבלבל הסדר החברתי הקיים, העבדים הורשו ליטול בהן חלק, וכך התאחדו כל בני הבית כמנהג הקדמונים. האנתסטריה הייתה גם חג פיוס הנשמות התועות (המקביל ללֶמוּרְיָה של הרומאים) וגירוש רוחות האבות חזרה שאולה.[1] הקֵרוֹת (Κηρες, keres) או הקארים (Κάρες; Kares, יושבי קאריה) שועשעו וגורשו מן העיר לאחר החג, בסמלם את נשמות המתים או את התושבים המקוריים של אטיקה. זהו מקורו של הביטוי ביוונית בו השתמשו כדי להיפטר ממי שנדנדו ללא סוף לקבלת טובות: "החוצה, קרות! האנתסטריות הסתיימו".[2]
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם "אנתסטריה" נקשר בדרך כלל עם ανθη (ה"פרח" או ה"תפרחת" של הענב, קרוב למילה הסנסקריטית andhas - צמח הסומה).
חודש אנתסטריון נקרא על שם החג ולא להפך. מאחר ששם החודש אינו מיוחד ללוח השנה האטי, אלא היה ידוע גם באיוניה, יוצא שהחג קדם לקולוניזציה האיונית, והוא החלק הקדום ביותר של המיסתריות האלאוסיות הניתן לתארוך. שורשיו, קרוב לוודאי, עוד ב-1500 לפנה"ס.
על פי אחת הדעות, פירוש שמו של החג הוא "קריאה לשוב" (מלשון αναθεσσασται), שכן במהלך החג נקראו נשמות המתים לשוב אל ארץ החיים (השוו ל-mundus patet של הרומאים).[3] הריסון, הרואה באנתסטריה חג כל הנשמות בעיקר, שמטרתו לסלק את רוחות האבות על ידי פיוסן, מפרש את פיתואיגיה כחגיגה של פתיחת הקברים (πιθος משמעו כד גדול לאפר המת), את כואס כיום הנסכים, ואת כיטרוי כיום בורות הקברים (לא "קדרות", הנקראות χυτραι), אשר מבחינת רצף הזמנים קודם למעשה ל"פיתואיגיה".[4] חוקרים אחרים סבורים כי פירוש השם כיטרוי הוא "כדי מים", וקושרים את הטקס עם ה"הידרופוריה" (Hydrophoria), חגיגה שמטרתה לפייס את נשמות המתים אשר נספו במבול של דאוקליון.[5]
פיתואיגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום הראשון, שנקרא פִּיתוֹאִיגְיָה (פתיחת כדי היין), הועלו לאל היין נסכים מן הכדים החדשים שנפתחו, וכל בני הבית, כולל המשרתים והעבדים, נטלו חלק בחגיגה. החדרים וכלי השתייה עוטרו בפרחי האביב, וכמוהם גם הילדים מעל גיל שלוש.
כואס[עריכת קוד מקור | עריכה]
היום השני, הנקרא כואס (חגיגת הגביעים), היה עת לשעשועים. האנשים לבשו בגדים עליזים, מהם שהתחפשו לדמויות המיתיות בפמלייתו של דיוניסוס, ויצאו לביקורי קרובים. במועדוני שתייה נערכו תחרויות שתייה, שהמנצח בהן היה זה שרוקן את גביעו בזמן הקצר ביותר. אחרים נסכו נסכים על קברות שארי בשרם שהלכו לעולמם. ביום זה ערכה המדינה טקס מיוחד וסודי באחד מן המקומות המקודשים לדיוניסוס בלנאיון (Lenaion), אשר בשאר ימות השנה היה סגור. הבסיליסה (Basilissa, או בסילינה - Basilinna), אשתו של הארכון בסילאוס המכהן, נישאה במהלך הטקס לאל היין; סייעו לה ארבע-עשרה מטרוניתות אתונאיות שנקראו גראיראי (geraerae), אשר נבחרו על ידי הבסילאוס ונשבעו לשמור על סודיות. הימים בהם נחוגו הפיתואיגיה והכואס נחשבו לבישי מזל (αποφραδες ביוונית, nefasti בלטינית) ול-μιαραι (טמאים), ולכן נדרש להעלות בהם נסכי כפרה; בימים אלה עלו נשמות המתים מן השאול והתהלכו בין החיים; על פי פוטיוס, האנשים לעסו עלי אֶשׁחָר ומרחו את משקופי דלתות בתיהם בעטרן להגנה מפני רעות. בחוגים פרטיים, לכל הפחות, אופיו של החג היה שמח הרבה יותר מן הטקסים הקודרים.
תוקידידס מציין, כי "את הדיוניסיות העתיקות חגגו בשנים-עשר לחודש אנתסטריון במקדש דיוניסוס לימנאיוס (Dionysos Limnaios, "דיוניסוס אשר בביצות").[6]
כיטרוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
היום השלישי נקרא "כיטרוי" (חג הקדרות, מלשון χυτρος, קדרה), חג המתים. קטניות מבושלות הועלו קורבן להרמס כתוניוס (Hermes Chthonios), הרמס בתפקידו כאל העולם התחתון, ולנשמות המתים, ואחר כך הן נתבקשו להסתלק. לא הועלו קורבנות לאף אחד מן האלים האולימפיים האחרים, ואיש לא טעם את הנזיד, משום שנחשב למאכלם של המתים. אף שלא הותר ביום זה להציג הצגות בתיאטרון, נערכה מעין חזרה, שבה נבחרו השחקנים של החג הדרמטי המתקרב. ביום האחרון לחג נהגו לתלות על עץ צלמיות בצורת בובות חרס בצורת פעמון, שהוצמדו אליו רגליים ניידות, היוונים האמינו שבכוח סיבובן על העץ יש כדי לטהר את מקדישי הבובות.[7]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תדיאוש ז'לינסקי, תרבות יוון העתיקה. תרגם מפולנית גדליה אלקושי. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תשכ"א; עמ' 259-260. העתקה דיגיטלית בפרויקט בן יהודה (מילת מפתח: אנתסטריון).
- אבשלום זמר, דיוניסוס ובני לווייתו. חיפה, המוזיאון הימי הלאומי, 1998
- Walter Burkert, Homo necans (1971)
- J. Girard in Daremberg and Saglio, Dictionnaire des antiquités (s.v. "Dionysia")
- J. E. Harrison, Prolegomena to the Study of Greek Religion (1903); Chapter II:"The Anthesteria: the Ritual of Ghosts and Spirits"
- F. Hiller von Gartringen in Pauly-Wissowa's Realencyclopadie (s.v.)
- A. Mommsen, Feste der Stadt Athen (1898)
- M. P. Nilsson, Studia de Dionysiis Atticis (1900), Griechische Feste (1906)
- E. Rohde, Psyche (4th ed., 1907), p. 237.
- G. F. Schömann, Griechische Alterthümer, ii. (ed. J. H. Lipsius, 1902), p. 516
- F. A. Voigt in W. H. Roscher's Lexikon der Mythologie (s.v. "Dionysos")
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנתסטריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אנתסטריה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- The Anthesteria, Bibliotheca Arcana, 1997
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ השוו: ליל כל הנשמות וקרנבל.
- ^ Harrison 1903, p. 34.
- ^ A. W. Verrall, Journal of Hellenic Studies, xx., 1900, p. 115
- ^ J. E. Harrison, ibid 100, 109, and Prolegomena.
- ^ Harrison, p 37.
- ^ תוקידידס, 2.15 .
- ^ אבשלום זמר, צלמיות חרס בעת העתיקה, המוזיאון הימי הלאומי, 2009, עמוד 29