אמנת ניו יורק

אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ (באנגלית: Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards) הידועה בשם "אמנת ניו יורק", היא אמנה שהתקבלה בוועידה הדיפלומטית של ארגון האומות המאוחדות ב-10 ביוני 1958 ונכנסה לתוקף ב-7 ביוני 1959. האמנה מטילה את החובה על בתי המשפט של המדינות החתומות להכיר בהסכמים פרטיים בדבר בוררות מוסכמת וכן לאכוף פסקי בוררות שניתנו במדינות חברות אחרות. רבים רואים באמנה את הכלי המשפטי היסודי לבוררות בינלאומית. האמנה תקפה באשר לפסקי בוררות אשר אינם נחשבים כפסקי דין מקומיים במדינה שבה מבקשים לאכוף אותם. אף שקיימות אמנות בינלאומיות נוספות המתייחסות לאכיפת פסקי בוררות במדינות שונות, אמנת ניו יורק היא האמנה החשובה ביותר לעניין זה.

נכון ל-9 בספטמבר 2009, אימצו את האמנה 144 מתוך 192 המדינות שהיו חברות אז בארגון האומות המאוחדות. האמנה אף אומצה על ידי הוותיקן ואיי קוק שאינן חברות באו"ם. מדינת ישראל אשררה את אמנת ניו יורק ב-5 בינואר 1959. לצורך ביצוע אמנת ניו יורק בישראל חוקקו תקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות חוץ), תשל"ח-1978.^[1]

הרקע לאמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 לשכת המסחר הבינלאומית (באנגלית: International Chamber of Commerce) ניסחה טיוטה ראשונה של האמנה על אכיפת פסקי בוררות חוץ עבור המועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות. לאחר תיקונים קלים העבירה המועצה את הצעת האמנה לוועידה הבינלאומית שנערכה באביב 1958 וזו אישרה את האמנה אשר הוגשה לאשרורן של המדינות החברות באומות המאוחדות.

בוררות בינלאומית היא שיטה אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים אשר רבים מעדיפים אותה לצורך ישוב סכסוכים העוסקים במשפט מסחרי בינלאומי, על פני פניה לבתי המשפט. היתרון העיקרי של בוררות בינלאומית, על פני ניהול הליכים בבתי המשפט, הוא בעובדה שפסק הבוררות הבינלאומית אכיף ברוב מדינות תבל, להבדיל מפסק דין של בית משפט במדינה כלשהי. כמו כן בבוררות בינלאומית הצדדים לסכסוך יכולים לבחור בפורום נייטרלי לבירור המחלוקת, פסק הבוררות הוא סופי ואינו נתון בדרך כלל לערעור, סדרי הדין גמישים הרבה יותר מאלה המתנהלים בבתי משפט, ועקרון פומביות הדיון אינו חל ולכן ניתן לשמור בסוד את קיומם של ההליכים.

עיקר הוראות האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האמנה ניתן לאכוף באופן חופשי בכל אחת מן המדינות החתומות על האמנה, פסק בוררות אשר ניתן במדינה אחרת שהיא צד לאמנה וזאת בהגבלות המפורטות בכתב האמנה. הגבלות אלה הן:

אחד הצדדים לבוררות היה, תחת חוקי המדינה הרלוונטית, במצב פסלות משפטית בעת שנכרת ההסכם (כך למשל, חסוי);
הסכם הבוררות היה חסר תוקף חוקי במדינה שבה התקיימה הבוררות;
לא ניתנה התראה מתאימה לצד להסכם שנגדו מבקשים לבצע את פסק הבוררות, בין באשר למינוי בורר, או באשר להליכי הבוררות, או שנמנע ממנו להציג את טיעוניו;
פסק הבוררות עוסק בנושא שלא נכלל בתנאי הבוררות, או מתייחס לנושאים שהם מעבר להיקף הבוררות (פסק בוררות מעין זה ניתן לאכוף אך ורק באשר להוראותיו בנושאים הנכללים בהיקף הסכם הבוררות);
הרכב הבוררים אשר ישב בהליכי הבוררות אינו תואם את האמור בהסכם הבוררות, או אם לא נקבע בהסכם דבר בעניין זה, אזי ההרכב אינו עומד בחוקי המדינה שבה נערכה הבוררות (על פי הכלל: Lex loci arbitri, מילולית: "החוק במקום בו נערכת הבוררות");
פסק הבוררות עדיין אינו מחייב את הצדדים, או שהוחלט להשעותו או לבטלו על ידי הרשויות המוסמכות, בין במדינה שבה התקיימה הבוררות ובין במדינה שאליה מתייחס הסכם הבוררות;
הנושא שנידון בבוררות אינו מתאים להכרעה בדרך של בוררות, או שאכיפת פסק הבוררות תהא בניגוד לתקנת הציבור במדינה שבה מבקשים אכיפה.