איסורי כישוף ביהדות

איסורי כישוף ביהדות
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ב, י"ז; דברים, י"ח, ט'–י"ד
משנה תורה	ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', פרק י"א
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן קע"ט
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה ס"ב, מצוות רמט–רנ, מצוות רנה–רנו, מצוות תקי–תקיד, מצווה תקט"ז

בתורה ישנה קבוצת איסורים שנכתבו בפרשייה אחת (דברים, י"ח, ט'–י"א) ועוסקים כולם בענייני מאגיה וחיזוי העתידות: ”כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים”. איסורים אלו נשנים במקומות נוספים בתורה.

החמורים שבאיסורים אלו (מעביר בנו ובתו באש, מכשף, עושה אוב ועושה יידעוני) עונשם מיתה. הקלים שבהם (קוסם, מעונן, מנחש, חובר חבר, שואל אוב, שואל יידעוני ודורש אל המתים) עונשם מלקות.

קסם

בשונה מהעברית המודרנית בה קסם הוא אחיזת עיניים או שינוי טבע המציאות, ההלכה מגדירה את איסור קֹסֵם קְסָמִים כניבוי עתידות לאחר ריכוז באמצעות מעשים שונים:

איזה הוא קוסם – זה העושה מעשה [...] ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות", או "אינו הווה"; או שיאמר ש"ראוי לעשות כך", ו"היזהרו מכך".

יש מן הקוסמים שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר (=מתכופף) לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית, ומדמין ואומרין.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א, הלכות ו'–ז'

אף הפסוק (הושע, ד', י"ב) " עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ", מדבר על פי הרמב"ם לשאלת קוסם המשמש בהכאה במקל כדי לרכז את מחשבתו.

כאמור, עונשו של הקוסם הוא מלקות. חז"ל אסרו על אדם אף לפנות לקוסם, וכרוב איסורי חז"ל נקבע לזה עונש מכת מרדות.

עינון

מְעוֹנֵן (מלשון עונה וזמן) הוא אדם הקובע באמצעות חיזוי בכוכבים זמנים הטובים למעשים מסוימים או רעים למעשים מסוימים – "יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (משנה תורה, שם, ח).

האיסור חל הן על קביעת הזמנים והן על התנהגות לפיהם, אך בשל הדרישות ההלכתיות עונש מלקות ניתן רק אם האדם עושה מעשה כתוצאה מניבויים אלו.

לדעת הרבה ראשונים אם האדם קובע על פי חכמה כל שהיא שהעת טובה או רעה אין בזה איסור, ואיסור מעונן הוא רק על מי שמראה לאנשים כאלו עושה דברים נפלאים ובאמת אינו עושה כלום, ודרשו לא תעוננו מלשון עיניים.

ניחוש

ערך מורחב – ניחוש (יהדות)

מְנַחֵשׁ הוא אדם הקובע באמצעות דברים שקורים לו או בסביבתו האם כדאי או לא כדאי לעשות דברים, כאשר אין קשר רציונלי בין הסימן למעשה, התורה אסרה לעשות כן, והדבר נפסק להלכה, וכך מתאר הרמב"ם את מהות האיסור

אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר "לא תנחשו".
כיצד הוא הניחוש:
כגון אלו שאומרין: "הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין";
"הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי".
וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין: "יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני".
וכן אלו שאומרין "שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול".

— משנה תורה, שם, ד

כישוף

מְכַשֵּׁף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכדומה שעשה. מכשף חייב מיתה בסקילה. הרמב"ם, כחלק מהתנאים לחיוב סקילה, דורש שהמכשף יעשה מעשה פולחני (הקטרה וכדומה); ללא המעשה הפולחני – המכשף פטור מכל עונש כי בית דין אינו מלקה על "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין".

לעיתים הכינוי מכשף או הפעולה כישוף מתייחסות לכל הפעולות המאגיות, אך עונש מוות חל כאמור רק כאשר ישנו גם מעשה פולחני.

הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים, כלומר האם יש בהם יכולת לחרוג מן הטבע הפיזיקלי. ההוגים הרציונליסטיים – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו מכל וכל את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגרסו כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שהוא עושה מעשה פלא, על אף שאינו עושה דבר החורג מגדר הטבע, שהרי הדבר בלתי אפשרי. חכמי ישראל אחרים (בהם גם חכמי הקבלה) – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.

הבדלי התפיסות המבוטאים במחלוקת זו, באים לידי ביטוי בראייה שונה של הסיבות לכלל האיסורים המאגיים; ראו להלן בפיסקה סיבת האיסורים.

מכשפה לא תחיה

מיוחד הוא כישוף, שחיוב המיתה בגינו נכתב בביטוי "מכשפה לא תחיה" (שמות, כ"ב, י"ז); כלומר – אסור להחיות אדם העוסק במעשי כישוף. דבר זה משקף את חומרת החטא בעיני התורה.

יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפים בפועל: לא רק לדון אותם במקרה שישנן עדויות על מעשיהם, אלא לחפש אחריהם. המצווה מוטלת על הסנהדרין, ומצופה מהם אף ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה. דינה של מכשפה הוא מוות בסקילה.

מכשפות בתלמוד

המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה' מזכירה את שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד; בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה.

בתלמוד הירושלמי כתוב שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן. הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפה יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה.

כישוף ומגדר

המפרשים המסורתיים מבהירים כי האיסור חל על נשים וגברים כאחד, והתורה נקטה לשון נקבה ("מכשפה לא תחיה") כי רוב העוסקים בכישוף היו נשים.

קביעה זו מקבלת חיזוק מספר העבודה הנבטית אותו מצטט הרמב"ם במורה הנבוכים, על פיו הותנו הרבה מפולחני הנבטים בהשתתפותן של נשים דווקא. השערה מודרנית, של פרופסור מאיר בר-אילן^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}, מציעה כי מדובר למעשה בשיקוף של מעמד האישה ולא בעובדות היסטוריות על כמות העוסקים בכשפים משני המינים. בין ראיותיו אפשר למצוא את העדויות המקראיות על העוסקים במאגיה: מכשפים היו במצרים, אצל נבוכדנצר מלך בבל ובספר מלאכי, לעומת 2 נשות המאגיה הנזכרות בתנ"ך: בעלת האוב שאליה הלך שאול המלך, ואיזבל מלכת שומרון.

חבירת חבר

ערך מורחב – לחש

חֹבֵר חֶבֶר הוא אדם הלוחש לחשים כדי להרחיק נזקים (נחשים, מחלות וכו'), לעיתים תוך כדי אחיזת חפצים או תנועות שונות.

עם זאת, במקרה של פיקוח נפש התירו חז"ל להשתמש לעבור על איסור זה (כמו רוב האיסורים) ולהשתמש בלחש כדי להרגיע אדם פצוע שעלול להסתכן:

מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

— שם, יב

כרוב האיסורים המאגיים, העונש על איסור זה כשנעשה עם מעשה הוא מלקות, וכשנעשה בלא מעשה מחייב מכת מרדות (הן ללוחש עצמו, והן לנלחש כאשר הוא מודע למעשי הלוחש ומסכים לכך).

העלאה באוב

ערך מורחב – העלאה באוב

בעל אוב הוא אדם העושה מעשים פולחניים כדי לגרום להעלאת נשמה של אדם מת, ולתת לה לדבר עם אדם אחר. טקסים אלו והדומים להם נקראים העלאה באוב (בדומה לסיאנס).

איסור בעל אוב כולל שני איסורים:

• עשיית אוב – עונשו מיתה בסקילה.
• שאילת אוב – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.

כמחלוקתם ברוב ענייני המאגיה, גם בנושא זה נחלקו חכמי ישראל. הרציונליסטיים שבהם לא מקבלים את קיומו של האוב, ולדעתם כל הטקסים האלו קשורים לתרגילים פסיכולוגיים וליכולות של דיבור מהבטן וכדומה, והמיסטיים שבהם מקבלים את האפשרות הטכנית לבצע העלאה באוב.

בעלי אוב בתנ"ך

ערך מורחב – בעלת האוב מעין דור

בספר שמואל מסופר על בעלת האוב שאליה פנה שאול כשרצה לדעת אם לצאת למלחמה בפלשתים, וכן בדבריה של בעלת האוב מוזכר ששאול דאג להאביד את האובות ואת היידעונים כמצוות התורה:

הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי.

— ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'

בקרב חכמי ישראל הרציונליסטיים ניתנו פרשנויות שונות לסיפור זה:

• בעלת האוב הונתה את שאול המלך, ואת דבר מותו העתידי של שאול היא אמרה מתוך השערה גרידא.
• קרה נס מיוחד, ואכן בעלת האוב ראתה משהו (וזו גם הסיבה שבגללה נבהלה בעלת האוב, שהרי היא רגילה להונות)

ועוד.

ידעוני

ערך מורחב – ידעוני

יִדְּעֹנִי הוא מעין שילוב של בעל אוב ושל קוסם; כבעל אוב גם הוא עושה מעשי פולחן, וכקוסם – מטרתו היא ניבוי העתידות.

כיצד מעשה היידעוני? מניח עצם עוף ששמו "ידוע" בפיו, ומקטיר, ועושה מעשיות אחרות, עד שייפול כנכפה (=מעין אפילפסיה) וידבר בפיו דברים שעתידין להיות.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ד'

כאיסור בעל אוב, גם איסור יידעוני כולל שני איסורים:

• עשיית יידעוני – עונשו מיתה בסקילה.
• שאילת יידעוני – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.

דרישה אל המתים

דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים דומה מעט לבעל אוב; מטרת שניהם היא אינטראקציה עם מתים אשר חיים מעבר לעולם הזה אשר ממד הזמן בו מוגבל, ולכן הם יכולים לדעת את העתיד.

הדרישה אל המתים מוזכרת כבר בספר דברים: ”לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים.” (דברים יח י-יא)

התלמוד הבבלי מרחיב ומסביר מהי הדרישה אל המתים ”שואל אוב היינו ודורש אל המתים דורש למתים כדתניא. ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה” (סנהדרין סה ב)

גם הרמב"ם מתייחס אל המילה "דרש" שבספר דברים, ולפי דבריו:

איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה.

— משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, יא, יד

בספר חכמת אדם למד מן הפסוק הזה שאסור לדבר ולתפלל אל המתים:

ואותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא משאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים.

— חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט סעיף ז

דברים אלו הובאו אף בספרי פוסקים נוספים ובדברי הרמ"א בשולחן ערוך.

מנגד בספר הזהר התיר לדרוש במתי ישראל, שכן הצדיקים במיתתם קרויים חיים:

וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וְאָסִיר. אָמַר לֵיהּ עַד כָּאן לָא חֲמֵיתָא גַּדְפָּא דְּצִפָּרָא דְּעֵדֶן. וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, אֶל הַמֵּתִים דַּיְיקָא. דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְּאִינּוּן מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִשְׁתְּכָחוּ תָּדִיר מֵתִים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, שְׁלֹמֹה קְרָא עָלַיְיהוּ (קהלת ד) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, בְּזִמְנָא אָחֳרָא וְלָא הַשְׁתָּא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן חַיִּין

— ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, דף ע"א ע"ב

תרגום חופשי: ודרש אל המתים, אל המתים (בה' הידיעה) דווקא, כי הם רשעי העולם, כי הם מעמים עובדי עבודה זרה שמצוי שהם מתים. אבל על ישראל שהם זכאים אמר שלמה (במגילת קהלת) "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ", בזמן אחר ולא עכשיו. שבעבר מתו, אבל עכשיו הם חיים.

רבי יעקב עמדין בספרו מטפחת סופרים סובר כי דברי הזוהר הללו אינם מרבי שמעון בר יוחאי ונוספו על ידי אחרים בשלב שבין גילוי הזוהר להדפסתו. הרב משה צוריאל מביא ראיות נוספות כי אכן אין מדובר בדברי רבי שמעון בר יוחאי, ובכל מקרה סובר כי גם אם זאת שיטת רבי שמעון בר יוחאי אין לקבל אותה להלכה והלכה כדברי האוסרים לדבר אל המתים שלדעתו מקורם בתלמוד הירושלמי.

סיבת האיסורים

טעמי המצווה אינם מפורטים בתורה עצמה, אך ניתנו לה כמה טעמים על ידי הוגים ביהדות:

דעות רציונליסטיות

כאמור לעיל, הרציונליסטיים שללו את רוב התופעות המאגיות, ולא האמינו בקיומן.

הרמב"ם מסביר כי חומרתו של הציווי נובעת מחוסר הממש שבכישוף. הרמב"ם ייחס חשיבות רבה להיגיון, וראה בחומרה חריגה ממנו. נראה כי לשיטתו יש בעיה בעצם הטעיית הציבור והולכתו שולל על ידי מאחזי עיניים. כן קשר זאת הרמב"ם לעבודה זרה .

ראו גם – רציונליזם יהודי בימי הביניים

דעות מיסטיות

הדעות המיסטיות מקבלות את אפשרותם של המעשים המאגיים.

לדעת הרמב"ן, הסיבה לאיסור המעשים האלו היא: המעשים המאגיים הם חריגה מהטבע, כפי שהאל רצה שהוא יהיה. ניתן לשנות בעזרתם את סדרו הטבעי של העולם, אך דרך זו לשינוי אינה רצויה.

טעמים כלליים

• חשש לעבודה זרה: האמונה בכוחו של אדם היא ייחוס כוח גדול מאוד לבן אדם, שאין לו כוח כזה, וכמו כל ייחוס כוח לא מתאים - יש לכך קשר לעבודה זרה. מעבר לכך, פרקטיקות המגייה היו נפוצות בקרב כוהני העבודה הזרה, והשימוש בהן עלול היה לגרור גם הימשכות אחרי העבודה הזרה עצמה.
• חשש לחבירה אל המכשפים בעת ביקור במקום מושבם, ולכן יש להתרחק ממושב מסוג זה.
• במיוחד לגבי אפשרות חיזוי העתיד שבכשפים: חיזוי העתיד נוטל את האחריות מהאדם. אפשר להשליך טעם זה גם על שאר סוגי הכשפים - הכשפים הם פתרון קל מדי, המונע מהאדם לשנות את העולם בדרכים אחרות ורצויות.
• הידיעה מה צופן לאדם הגורל גורמת לו להתייאש מלתקן ולשפר את מעשיו, או לפעול להשגת יעדים, כיוון שממילא גורלו כבר נקבע ונחתם.

רפואה ומיסטיקה

היו שתהו מהו ההבדל בין רפואה לכשפים, מאחר ששניהם משתמשים בכוחות מסוימים כדי לרפא את האדם (בין היתר). בעזרת העמקה בטעמי המצווה ניתן לעמוד על ההבדל שבין שני התחומים: על פי הרמב"ם - הרפואה מותרת כי יש בה ממש, על פי הניסיון וההיגיון, ועל פי הטעמים האחרים, ניתן להבחין ברפואה המותרת בכך שהפרקטיקות הרפואיות ה"טבעיות" אינן קשורות לעבודה זרה, מאחר שאין הן תלויות בכוחו המאגי של אדם כזה או אחר, וכן אין הן פוטרות את האדם מהאחריות לשינוי האפשרי של גורלו.

לקריאה נוספת

• הערך דְּרִישָׁה אֶל הַמֵּתִים באנציקלופדיה מקראית, כרך ב' עמ' 710

קישורים חיצוניים

• כישוף
  • אביעד הכהן, מגיה כהלכה - על יחסי הגומלין שבין מגיה, כישוף וגורל לבין הלכה ומשפט, מחניים 14 (תשס"ג), 78-59
  • מאיר בר-אילן, Witches in the Bible and in the Talmud.
  • מאיר בר-אילן, מכשפה לא תחיה (אורכב 17.09.2006 בארכיון Wayback Machine), עלון פרשת השבוע של המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר-אילן
  • אראל סגל, מה ההגדרה של כישוף?, האתר למקוריות במצוות
• קוסמות
  • הרב יאיר וייץ, הדרישה בקוסמים, באתר ישיבת הר ברכה
• חבירת חבר
  • הערך "חובר חבר", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה