אימננטיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אימננטיות היא מושג בתאולוגיה ובפילוסופיה, המצביע על זהותו של האל עם העולם כולו, עם הטבע וחוקיו. האל האימננטי מהווה את העולם כולו, את פרטיו ואת המקרים שבו, והוא נוכח בו ומקיים אותו באופן תמידי, זאת בניגוד לתפיסת האל כחיצוני לעולם, טרנסצנדנטי. זוהי גישה נטורליסטית רחבה אשר מאפשרת לאדם להבין את העולם מתוך חוקיו כפי שהם מתגלים לו, ולא מכוח סמכות חיצונית, ולפעול בעולם כישות אוטונומית אך סופית.

האימננטיות היא אלמנט מהותי בכמה גישות פילוסופיות:

פנתיאיזם: פילוסופיה אשר מזהה את האל עם העולם באופן מוחלט.

פנאנתיאיזם: פילוסופיה אשר מקבלת את הזיהוי המוחלט של העולם עם האל, אך מחייבת גם קיום טרנסטנדנטי של האל.

אקוסמיזם: פילוסופיה אשר מבטלת את קיומו האקטואלי של העולם, מעצם היותו כולו כלול באל. העולם כמו שהאדם מבין אותו הוא אשליה של ההכרה האנושית, כל מה שקיים הוא אלוהים.

ירמיהו יובל ציין[1] שלושה דברים המאפיינים את האימננטיות:

  • העולם הוא מרחב כל היש, המחשבה על עולם או קיום שמעבר לעולם הזה היא אשליה.
  • בני האדם, החיים בעולם הזה, הם מקור הסמכות לכל נורמה.
  • כל סוג של גאולה או שחרור יכול לבוא רק מתוך פעולות האדם בעולם הזה.

הפילוסוף ברוך שפינוזה המזוהה עם פילוסופיה אימננטית, עשה בספרו אתיקה מהלך שהשלים את המעבר של החשיבה הנטורליסטית-רציונליסטית מתפיסה טרנסטנדנטית לאימננטית, וטבע את האמרה המזהה את האל עם העולם - "אלוהים או הטבע" (Deus sive natura).

אימננטיות בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למהלך האימננטי שעשה שפינוזה הייתה השפעה מכריעה על ההגות שלאחריו. ירמיהו יובל הדגים את השפעת התפיסה האימננטית אצל מספר הוגים מאוחרים יותר[2]:

עמנואל קאנט אימץ את האימננטיות מבחינת היחס לסמכות ולכתבי הקודש, ומצא את התוקף להכרעות מוסריות בתבונה האנושית ולא בכוח חיצוני לעולם. הוא תיאר את האדם המחוקק את חוקיו כישות אוטונומית ובכך כונן פילוסופיה הומניסטית וטבעית, שכולה נטועה בעולם הזה.

פרידריך הגל, גם הוא התייחס רבות לפילוסופיה האימננטית של שפינוזה, הוא ביקר אספקטים שונים בהגותו, אך אימץ חלקים נרחבים ממנה, ובמיוחד את שלילת הטרנסטנדנטיות של האל. בעוד היגל רואה את האל כמוחלט ומזהה אותו עם העולם, הוא מרחיב את המהלך האימננטי ונותן לאדם בעולם מקום של ישות בעלת תפקיד אוטונומי אשר לוקח חלק בהתהוות הדברים וההיסטוריה ומכונן בעצמו את המוחלט.

המשורר-הפילוסוף היינריך היינה ביטא בשיריו תפיסת עולם אימננטית שבה לאדם קיים אך ורק העולם הזה והוא קורא לו לחיות חיי עוצמה חושניים ורוחניים.

משה הס, הוגה הדעות הסוציאליסטי, אשר העריץ את שפינוזה, תפס גם הוא את האל כמתבטא באדם, בתבונתו ובאידיאלים שלו. הס ראה את הטוב העליון כיוצא לפועל בחברה סוציאליסטית שדרכה מתגלה האל באדם במופעו הצודק והטוב ביותר. עוד ביטוי אימננטי בהגותו של הס הייתה חתירתו לפעולה אקטיבית במסגרת פעילותו הציונית; כיוון שאין אל חיצוני אשר מפעיל או מנווט את העולם, מוטלת האחריות על האדם לבחור את דרכו ולפעול כדי להגשימה.

קרל מרקס נתן גם הוא ביטוי לתפיסה של פעולתו של האדם ככוח מעשי המשנה את ההיסטוריה ולביטול התפיסה של כוח כלשהו הנמצא מחוץ לעולם. הוא מתייחס לאדם כאל ברייה פעילה הנותנת לעולם את צורתו, באופן מעשי ולא מטאפיזי. במובן זה העולם מתרוקן מן האל אשר היה זהה לו בגלגולים קודמים של הגות אימננטית ואת מקומו תופס האדם.

פרידריך ניטשה מתאר עולם שרוי באימננטיות, אך כמו מרקס, גם אצלו אין מקום לאל מכל סוג. האדם חי בעולם שהוא כאן ועכשיו, ללא נקודת אחיזה חיצונית וללא תכליתיות או גאולה המצפות לו מעבר לקיומו הסופי. הוא מתאר את הקיום כולו כביטוי ל"רצון לעוצמה", ככוח פנימי אשר מניע את החיים.

אימננטיות ומוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיום האימננטי, זה שאין בו מקור סמכות חיצוני, מבטל ממילא את מנגנון השכר והעונש האלוהי כפי שמשתקף מהדיון המוסרי-טרנסטנדנטי בדתות. אין זו התנערות ממוסר או צידוד בעמדה הדוניסטית או אנרכיסטית. היות אדם בוחר ומכריע באופן מוסרי הוא תוצאה של התגברות עצמית, של הגשמתו של המוסר התבוני ושאיפה אל טוב שבבסיסו עומדת תמונה של אדם שלם, גבוה מבחינה רוחנית. זהו מוסר של ביטוי עצמי עשיר ופעיל אשר משאיר את חותמו הצנוע של האדם הסופי בקיום הנצחי, הן כיחיד, והן כחלק מקבוצה או זרם בעל עשייה מודעת ומכוונת. קאנט תיאר את המוסר במסגרת הצו הקטגורי: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי", כחוק אשר מחוקק האדם כישות תבונית ואוטונומית, מתוך אחריות אוניברסלית ומתוך הפנמת המשמעויות וההשלכות של מעשיו.

אימננטיות ודת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאולוגיה נדרשת רבות להתמודד עם הפרדוקס הכרוך באימננטיות. מצד אחד, הראיה הדתית היא לכאורה אימננטית, בהיותה מבוססת על אופן ראיה קבוע, אחיד, בעל חוקים ברורים ולא גמישים שאינם ניתנים להפרה. מצד שני, מושג האל הוא ללא ספק טרנסצנדנטלי ולא אימננטי: האל הוא מעבר לעולם הטבעי והחומרי, מעבר לחלל ולזמן.

הוגים רבים מהציונות הדתית אימצו תפיסה אימננטית של האל בדרגות שונות, מאימננטיות מתונה, אשר בה ישנו אלמנט אלוהי בעולם, באדם ובמקרים (ריינס, עמיאל, סולובייצ'יק), עד תפיסה אימננטית רחבה, בה האל מניע באופן מוחלט את פרטי העולם (הראי"ה קוק, הרב הנזיר, חרל"פ).

דרך אחרת להתמודדות עם הבעיה היא דרכה של הקבלה, הדוגלת בהתגלות רב צורתית של האל האחד האינסופי, מצד אחד כאל טרנסצנדנטלי שמעל לכל ההוויה (הקב"ה) ומצד שני כאל אימננטי השוכן בעולם ומחיה אותו (השכינה).

בתורת החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חסידות#אימננציה ודואליות

בחסידות נפוץ הביטוי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו ג), וכן הקביעה בספר הזוהר כי "לית אתר פנוי מיניה" (ארמית: "אין מקום הריק ממנו [מאלוהים]") המבטאים את הרעיון הפילוסופי המטאפיזי והתאולוגי, שלפיו אלוהים ממלא את העולם כולו. מכאן נגזרת ההבנה הפרדוקסלית שכל מה שקיים באופן מוחשי, גשמי, הוא למעשה קליפה חסרת משמעות ורק הרוח (ה"אין") היא-היא המציאות האמיתית. מאידך, כיוון שיש ניצוץ אלוהי בכל דבר גשמי, אזי שום דבר אינו בזוי ובכל דבר גשמי ניתן להעלות את הכוח האלוהי הטמון בו, או את החזות הגשמית הנגלית שלו ("הקליפה"). כך, גם פעילות גופנית, אכילה, ריקוד, מלאכה, כשהן נעשות מתוך הבנה עמוקה של האימננטיות, הן פעולות דתיות נעלות של תיקון והעצמת הרוח.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב שוורץ, על פרשת דרכים
  • ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים
  • ירמיהו יובל (מתרגם), ברוך שפינוזה, אתיקה, הקדמה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, הקדמה, אתיקה, הקיבוץ המאוחד
  2. ^ ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, ספרית פועלים
  3. ^ רחל אליאור, "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית", בתוך: משואות (תשנ"ד) 53-74