איליושין Il-2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איליושין Il-2
Ил-2 Штурмовик
מאפיינים כלליים
קוד נאט"ו Bark עריכת הנתון בוויקינתונים
ארץ ייצור ברית המועצות
יצרן איליושין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת שירות 1941–1954 (כ־13 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
יחידות שיוצרו 36,163 עריכת הנתון בוויקינתונים
משתמש ראשי
ביצועים 
מהירות מרבית 414 קמ"ש
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
Mikulin AM-38 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איליושין Il-2 "שטורמוביק" (רוסית : Ил-2 Штурмовик) היה מטוס תקיפה סובייטי במלחמת העולם השנייה שיוצר במספרים גדולים מאוד. יחד עם ממשיכו Il-10, יוצר המטוס ב-36,163 יחידות, דבר שעשהו למטוס הצבאי הנפוץ בעולם, והמטוס שיוצר במספרים הגדולים ביותר לאחר הפוליקרפוב Po-2 . טייסי הצבא האדום כינוהו בחיבה "איליושה", והחיילים על הקרקע כינוהו בשמות "הגיבן", "הטנק המעופף" או "החייל המעופף".

פיתוח ותכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון למטוס תקיפה משוריין נהגה עוד בשנות השלושים על ידי דמיטרי פבלוביץ' גריגורוביץ' שייצר את המטוסים הדו-כנפיים המשוריינים Tsh-1 ו Tsh-2. באותה תקופה הוגבלו מטוסים משוריינים בביצועיהם, שכן לסובייטים לא היו מנועים חזקים להניעם. האיליושין Il-2 תוכנן על ידי סרגיי איליושין וצוותו בשנת 1938 בלשכת התכנון המרכזי 29 (ЦКБ-29) שהייתה למעשה גולאג. אב הטיפוס הראשון היה מטוס דו מושבי משוריין בשריון של 700 ק"ג פלדה סביב המנוע, תא הטייס, המקרנים ותא הדלק המרכזי. משקלו היה יותר מארבע טונות וחצי, הווי אומר כי כ 15% ממשקלו היה השריון. אב הטיפוס המריא לראשונה ב-30 בדצמבר 1939 וזכה במכרז הממשלתי מול הסוחוי Su-6 שהיה דומה בתכנונו. עם זאת, התכנון הדו מושבי נזנח לטובת גרסה חד מושבית, ЦКБ-57 שהמריא לראשונה ב 12 באוקטובר 1940. מנוע המיקולין AM-35 המקורי בן 1,370 כוחות הסוס הסתבר כחלש מדי, והוחלף במיקולין AM-38 בן 1,680 כ"ס טרם נכנס המטוס לשירות.

בשנת 1941 החל יצור המטוס שזכה לציון Il-2, ו 249 יחידות נבנו לפני שגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות במבצע ברברוסה, 22 ביוני 1941.

הפעלה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס האיל-2 מילא תפקיד מכריע במערכה בחזית המזרחית, ובעיני הסובייטים היה המטוס החשוב ביותר בהיסטוריית לוחמת היבשה המודרנית. מטוסי השטורמוביק פעלו ביום ובלילה והיו מסוגלים לחדור את שריונם העבה של טנקי הפנתר והטיגר I הגרמניים, כמו גם להפיל מדי פעם מטוסי מסרשמיט Bf 109 שטייסיהם היו בלתי זהירים או בלתי מאומנים. על חיוניותו של השטורמוביק למאמץ הלחימה הסובייטי מעיד מברק ששלח סטלין לאיליושין: "...(מטוסים) אלו חיוניים לצבא האדום כמו אוויר ולחם".

טבילת האש של המטוס הייתה מספר ימים לאחר פלישת הנאצים, כשרגימנט התקיפה (ShAP) מס' 4 נלחם מעל נהר הברזינה. המטוסים היו חדשים וצוותי הקרקע והאוויר בלתי מאומנים לחלוטין.

לימוד חולשות וחוזקות המטוס הביא לאימוץ טקטיקות משופרות בחיל האוויר הסובייטי. במקום טיסה אופקית וישרה בגובה 50 מטר, נהגו טייסי השטורמוביק לתקוף מימין לשמאל בפנייה וצלילה רדודה של 30 מעלות, בגל של 4-12 מטוסים, שכן למרות שרקטות ה RS-82 שלהם יכלו להרוס רק"מ גרמני בפגיעה יחידה, הן היו כה בלתי מדויקות שנדרש מספר רב של שיגורים להבטיח פגיעה. בהמשך נהגו טייסי שטורמוביק מיומנים לתקוף רק"מ באמצעות תותחיהם בלבד.

השטורמוביק היה מטוס רב עצמה לתקיפת קרקע, אך סבל מאבדות גדולות למיירטים הגרמניים שראו בו טרף קל בשל איטיותו וכושר תמרונו הנמוך. בפברואר 1942 הוחזרה משולחן השרטוטים הגרסה הדו מושבית, Il-2M שבו ישב מקלען אחורי תחת חופה מוארכת. הדגם נכנס לשירות בספטמבר אותה שנה וכל המטוסים החד-מושביים הוסבו לתצורה זו. בהמשך שופר המטוס על ידי החלפת תותחי 20 המ"מ ל 23 מ"מ ואחר כך ל 37 מ"מ, שיפורים אווירודינמיים, שימוש בציפוי עץ במקום מתכת בכנפיים וקיבולת דלק מוגדלת. ב-1943, יוצר הדגם "סימן 3" עם כנפיים חדשות, משוכות לאחור ב-15 מעלות בחלקן החיצוני, מה ששיפר משמעותית את כושר התמרון והביצועים. זו הייתה גרסת השטורמוביק הנפוצה ביותר. יוצרו גם דגמים עם מנוע רדיאלי, על מנת להתגבר על המחסור במנועי המיקולין הטוריים ב-1942. עם זאת, המנוע היה מותקן בלאבוצ'קין La-5 שהיה בעדיפות גבוהה יותר. מטוס הסוחוי Su-2 היה גם כן בעל מנוע רדיאלי, אך יוצר בכמויות קטנות ונחשב לוקה בביצועיו ובחימושו ההגנתי לעומת השטורמוביק. גם צורתו של הסוחוי הזכירה פוקה-וולף Fw 190, מה שגרם לעיתים לכוחות נ"מ סובייטיים ליירטו בטעות.

מטוסי איליושין Il-2 סובייטים במהלך קרב קורסק.

טייסי לופטוואפה נהגו לתקוף מלמעלה ולכוון אל תא הטייס ושורשי הכנפיים של מבני השטורמוביק מתחתיהם. כמה אלופי טייס גרמניים טענו שהם היו תוקפים מלמטה ומאחור, מחוץ לטווח ראייתו של המקלען האחורי (בדגמי השטורמוביק המאוחרים) ופגעו במצנן השמן החשוף. בראיונות שלאחר המלחמה טייסי שטורמוביק טענו כי תיאור זה אינו סביר, שכן הם היו טסים בגובה נמוך, מתחת 50 מטרים, והמצנן בולט רק 10 ס"מ מגוף המטוס. איום משמעותי יותר לשטורמוביקים היה הנ"מ. תותחי 20 ו 37 מ"מ נחשבו לסיכון הגדול ביותר, שכן תותח 88 המ"מ המאיים היה בעל קצב אש איטי מדי מכדי להיות יעיל כנגד השטורמוביקים שטסו במהירות בגובה נמוך.

שריון המטוס, שהיה בעובי 5-12 מ"מ סביב תא הטייס והמנוע, הקנה למטוס חסינות כמעט מוחלטת בפני נשק קל ומקלעים, ואף היה יעיל כנגד פגיעות אקראיות מתותחים גדולים יותר. ישנן עדויות על עמידות שמשת הטייס המשוריינת בפגיעות ישירות של תותח 20 מ"מ. אך עמדת המקלען האחורי לא הייתה משוריינת כולה, ושיעור האבדות של המקלענים היה גבוה פי 4 משל הטייסים. גורם נוסף לאבדות הגבוהות הייתה ההוראה החד משמעית לא לשוב לבסיס עם תחמושת ופצצות שלא הוטלו. גם החי"ר הסובייטי ביקש לעיתים ממטוסי השטורמוביק לחלוף מעל הגרמנים גם כשאזלה התחמושת, כדי לנצל את המוניטין המאיים שיצא לו בקרבם.

צוות אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסי Il-2 מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין צוותי האוויר שזכו לפרסום במטוסי Il-2 הייתה סרן אנה יגורובה, טייסת שביצעה 260 משימות קרב. היא עוטרה 3 פעמים, מהם האחרונה "לאחר מותה", שכן היא נחשבה כמתה לאחר שמטוסה הופל. היא הצליחה לשרוד במחנה ריכוז גרמני ושבה למולדתה. טייס שטורמוביק אחר, סגן משנה איוואן גריגוריביץ' דרצ'נקו היה אחד מארבעת האנשים היחידים שעוטר במדליית גיבור ברית המועצות ובכל שלוש דרגות עיטור התהילה. הטייסים בגלדינוב, מילניקוב, אלכסנקו וגרדייב עוטרו כל אחד פעמיים במדליית גיבור ברית המועצות.

גיבור ברית המועצות ט. קוזנצוב שרד התרסקות של מטוסו ב 1942, בעת שהופל כששב ממשימת סיור. קוזנצוב הצליח להחלץ משבר המטוס והתחבא בסמוך. למרבה הפתעתו, Bf-109 גרמני נחת ליד שבר מטוסו והטייס הגרמני החל מלקט שאריות מהאיליושין. קוזנצוב פעל במהירות, רץ אל המסרשמיט והצליח לטוס בו חזרה לבסיסו.

תא טייס ומקלען של Il-2M, מוזיאון התעופה בבלגרד

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיליושין Il-2 יוצר בכמויות עצומות, והיה למטוס הצבאי שיוצר במספרים הגדולים ביותר בעולם. בתחילת המלחמה הייצור היה איטי למדי, שכן המפעלים באזור מוסקבה ובמערב רוסיה הועברו מזרחית להרי אורל, להוציאם מטווח תקיפת הגרמנים. איליושין וצוותו ניצלו את זמן המעבר לתכנון מחדש של ייצור המטוס, וחודשיים לאחר המעבר הייצור התחדש. עם זאת, קצב הייצור היה איטי מדי לטעמו של סטלין והוא שלח לאיליושין את המברק הבא :

איכזבת את ארצנו ואת הצבא האדום שלנו. לא יצרת מטוסי Il-2 עד עכשיו. מטוס הIl-2 חיוני לצבא האדום שלנו כעת כמו אוויר ולחם. שנקמן מייצר Il-2 אחד ביום וטרטיאקוב מייצר MiG-3 אחד או שניים ביום. זהו זלזול במדינתנו ובצבא האדום. אני מבקש ממך לא לנסות את סבלנותה של הממשלה, ודורש ממך לייצר יותר "אילים". אני מזהירך בפעם האחרונה. סטלין.

הרמז במברק הובן היטב, ועד מהרה הואץ ייצור השטורמוביק עד למילוי כל צורכי הצבא האדום.

לאחר המלחמה שירתו השטרמוביקים במספר מדינות מזרח אירופאיות. אך רובם נגרטו בעידן הסילון. רק קומץ מטוסים נותר כיום, וחלקם שוקמו לתצוגה מוזיאונית משברי מטוסים שהתרסקו.

מפעילים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בולגריה : 120 Il-2 ו10 Il-2U לאימון התקבלו ב 1945 והיו בשירות עד 1954.
  • צ'כוסלובקיה : 33 Il-2 ו2 Il-2U לאימון הופעלו בין 1944 ו 1949.
  • פולין : חיל האוויר של הצבא הפולני (אחרי 1947 חיל האוויר הפולני) קיבל כ 230 שטורמוביקים בין 1944 ו 1946.המטוסים הוצאו משירות ב 1949.
  • יוגוסלביה : 213 מטוסים מגרסאות שונות הופעלו עד 1954.
  • מונגוליה

מאפיינים טכניים (Il-2M3)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איליושין Il-2 M3
  • צוות: טייס ומקלען אחורי
  • אורך: 11.6 מטר
  • מוטת כנפיים: 14.6 מטר
  • גובה: 4.2 מטר
  • שטח כנף: 38.5 מ"ר
  • משקל ריק: 4,360 ק"ג
  • משקל מרבי: 6,160 ק"ג
  • מנוע: יחיד, מיקולין AM-38F, מנוע בוכנה V-12 מקורר נוזל, 1,720 כ"ס.

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שני תותחים קבועים יורים לפנים, VYa-23 23 מ"מ עם 150 פגזים לכל אחד.
  • 2 מקלעים קבועים יורים לפנים ShKAS 7.62 מ"מ עם 750 כדורים לכל אחד.
  • מקלע אחורי אחד בכיוון ידני, ברזין 12.7 UB מ"מ עם 150 כדורים.
  • עד 600 ק"ג של פצצות ו/או 4 עד 8 (תלוי בגרסת המטוס) רקטות RS-82 או RS-132

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Donald, Donald and Lake, Jon, eds. Encyclopedia of World Military Aircraft. London: AIRtime Publishing, 1996. ISBN 1-880588-24-2.
  • Glantz, David M. and Orenstein, Harold S. The Battle for Kursk 1943: The Soviet General Staff Study. London: Frank Cass, 1999. ISBN 0-71464-493-5.
  • Hardesty Von. Red Phoenix: The Rise of Soviet Air Power, 1941-1945. Washington, DC: Smithsonian Books, 1982. ISBN 1-56098-071-0.
  • Liss, W. Ilyushin Il-2: Aircraft profile 88. Leatherhead, UK: Profile Publications, 1968. No ISBN.
  • Michulec, Robert. Ił-2 Ił-10. Monografie Lotnicze #22. Gdańsk: AJ-Press, 1999. ISBN 83-86208-33-3. (Polish language)
  • Шавров, В.Б. () История конструкций самолетов в СССР 1938-1950 гг. (3 изд.). Moscow: Машиностроение, 1994. ISBN 5-217-00477-0. (Shavrov, V.B. Istoriia konstruktskii samoletov v SSSR, 1938-1950 gg. (3rd ed.). translation: History of Aircraft design in USSR: 1938-1950. Moscow: Mashinostroenie Publishing House, 1994. ISBN 5-217-00477-0.)
  • Shores, Christopher. Ground Attack Aircraft of World War II. London: Macdonald and Jane's, 1977. ISBN 0-35608-338-1.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איליושין Il-2 בוויקישיתוף