איילון (סוג)

איילון
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
תת־סדרה:	מעלי גירה
משפחה:	איילוניים
סוג:	איילון
שם מדעי
	Tragulus; ‏בריסון, 1762

אַיָּלוֹן^[1] או אייל עכברי (שם מדעי: Tragulus) הוא סוג פרסתן מעלה גירה ממשפחת האיילוניים. יש להם בקיבה שלושה מדורים כמו לגמלים. הם חבויים ביערות עבותים בדרום-מזרח אסיה ואוכלים בעיקר פרחים ופירות. האיילונים הם בין הקטנים בפרסתנים, והמקור לשמם העברי הוא דמיונם לאייליים קטנים. הוא כולל שישה מינים:

מין: איילון ג'אווני (Tragulus javanicus)
מין: איילון גדול (Tragulus napu)
מין: איילון זוטר (Tragulus kanchil)
מין: איילון פיליפיני (Tragulus nigricans)
מין: איילון וייטנאמי (Tragulus versicolor)
מין: איילון ויליאמסון (Tragulus williamsoni)

מלבד בני הסוג איילון, קיימים שלושה מיני איילונים אחרים בתת-היבשת ההודית השייכים לסוג נפרד - איילון נקוד.

אבולוציה ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותם השרידים העתיקים ביותר למעלי הגירה הקדומים, האיילוניים נחשבים למאובנים חיים. המיונים המסורתיים מיקמו את המשפחה בין מכפילי פרסה שאינם מעלי גירה, כמו חזירים ובין מכפילי הפרסה שמעלים גירה, כמו האייליים. מכפילי הפרסה היא סדרה, אשר התפצלה למשפחות שונות בזמן תקופת האאוקן (לפני 38 עד 54 מיליוני שנים), ואלו היו האבות הקדומים של האיילוניים של ימינו. יחד עם זאת, מאובנים של יצורים לאיילוניים של ימינו תוארכו לתקופת המיוקן (לפני 15 מיליוני שנים) לכל המוקדם.

בעקבות שינויי האקלים שחלו בתקופת המיוקן, אדמות יער רבות הפכו לאדמות מרעה. השינוי בתזונתם של מכפילי הפרסה היה הכרחי - התפתח צורך לעכל את חומרי המזון שבעלים ובעשבים. מכיוון שכך, התפתחה אצל מכפילי הפרסה בכלל, ואצל האיילוניים בפרט, בטן בעלת מספר מדורים. מערכת העיכול המשופרת איפשרה להם לעכל את התאית ואת הצורן הדו-חמצני שבמזונם, בניגוד ליצורים שאינם מכפילי פרסה. יחד עם זאת, תזונתם של האיילוניים שונה באופן עקרוני מזו של יתר מכפילי הפרסה - גודלם הקטן מביא לכך שצריכת האנרגיה שלהם נמוכה, ולכן כמות האוכל היומית לה הם נזקקים נמוכה יותר. מסיבה זו, הם יכולים להשקיע זמן רב יותר בחיפוש מזון, אותו הם מתעלים לטובת חיפוש עלים טריים, פירות ופרחים, שהם מזונות שקל יותר לעכל.

דרך עיכול זו הביאה לשינוי ייחודי במבנה מערכת העיכול שלהם. בדומה ליתר מכפילי הפרסה, החיידקים המפרקים את התאית ואת הצורן הדו-חמצני נמצאים בשני המדורים הראשונים של הבטן, ההמסס (Rumen; המדור הראשון) ובית הכוסות (Reticulum; המדור השני). מכיוון שמזונם, כאמור, קל יותר לעיכול משל יתר מכפילי הפרסה, הוא עובר מסלול מהיר במערכת העיכול שלהם, ומגיע ישירות לקיבת המיצים (Abomasum; המדור הרביעי). המדור השלישי, קיבת העלעלים (Ormasum; המדור השלישי), שמחבר אצל מכפילי פרסה אחרים את המדור השני עם המדור האחרון, אינו קיים אצל האיילוניים. מספר איילוניים נצפו אוכלים חסרי חוליות ואף יונקים קטנים.

התאמה נוספת של האיילוניים ומכפילי הפרסה לאכילת עשבים ועלים היא שיניהם הטוחנות שקצותיהן מעוצבות בצורת חצי-סהר. מבנה זה מאפשר לחתוך ביעילות גדולה יותר את הצמחים. הם נעדרים שיניים חותכות, וכך מערכת השיניים שלהם דומה לזו של מעלי גירה גדולים יותר. בנוסף, הניבים של הלסת התחתונה דומים לשיניים חותכות. יחד עם זאת, הניבים העליונים של הזכרים גדולים יחסית ובולטים מהפה, אולם אצל הנקבות הם קטנים באופן יחסי.

התנהגות ורבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיילוניים ידועים בביישנותם. הם ברובם פעילי לילה, ובהעדיפם בתי גידול סבוכים, קשה מאוד לצפות בהם. האיילון מתרגש במהירות, ובתגובה להפרעות קלות הוא יקפוץ ממקומו בבהלה. כשהם מרגישים בסכנה, הם בורחים לתוך סבך צמחייה או לתוך מים. הם חיות סוליטריות, במיוחד בהשוואה לבעלי חיים אחרים הגדלים ביער. הזמן היחיד בו האיילון מקיים חיי חברה הוא בזמן החיזור וההזדווגות או בזמן גידול הצאצאים. יוצא מכלל זה הוא האיילון המלאי, אשר התגלה כי הוא מונוגמי. בנוסף, האיילוניים הם בעלי חיים טריטוריאליים: את הטריטוריה שלהם הם יסמנו בעזרת השתלת עקבות ריח או הטלת שתן, צואה או הפרשת הפרשות אחרות. האיילוניים מתקשרים באמצעות השמעת קולות ובאמצעות השארת עקבות ריח. כאשר הם יחושו במצוקה, הם יפלטו קול פעייה רך.

לנקבות יש שני זוגות שדיים, עובדה שהובילה מספר חוקרים לשער כי האיילונית מסוגלת להמליט צאצאים גדולים יותר מאלו שנצפו. בכל המלטה, היא ממליטה בין צאצא אחד לשניים. לפין הזכר מבנה לולייני. מנהגי הרבייה של האיילוניים ידועים בצורה מעטה בלבד. מרביתם מנהלים חיים פוליגמיים, למעט האיילון המלאי אשר מנהל חיים מונוגמיים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 5 - 26 חודשים. בתקופת הייחום, הזכר מחזר אחרי הנקבה באמצעות השמעת קולות וכן באמצעות מגע פיזי, כמו למשל ליקוק איבר המין שלה. לאחר נוהגי החיזור, הזכר והנקבה מזדווגים. נמצא כי זמן קצר (85 - 155 דקות) לאחר ההריון, נקבת האיילון המלאי כבר יכולה לנהל יחסי מין. בשל כך, הנקבה עשויה להימצא בהריונות עוקבים במרבית זמן חייה כבוגרת.

משך ההריון נע בין שישה לתשעה חודשים, תלוי במין הספציפי. הנקבה ממליטה כצאצא אחד בשנה. לאחר ההריון, הנקבה מעכלת את השליה. הצאצאים זקוקים לטיפול מועט בלבד לאחר הלידה: הם מסוגלים לעמוד על רגליהם כשעה לאחר לידתם, ובמרבית הזמן שאחרי הלידה הם אינם נמצאים עם אמם, אלא למשך זמנים קצרים הכוללים הנקה או האכלה. הצאצאים נגמלים מיניקה בגיל שלושה עד שישה חודשים, וכאשר הם מגיעים לבגרות מינית הם עוזבים את אזור החיות של אמם. תוחלת החיים של איילון היא 11 - 13 שנים.