איזי אמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איזי אמיר
לידה דצמבר 1925
אסואירה, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה אוקטובר 2005 (בגיל 79) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איזי, יצחק אמיר (דצמבר 1925 – אוקטובר 2005)[1] היה צייר ופסל ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיר נולד במוגדור שבמרוקו לחפציבה מבית אטיאס ורב מרדכי אמר, שהוריו גורשו מהארץ בתקופת שלטון הטורקי.

בגיל 16 הוסיף איזי שנתיים לגילו, כדי להתגייס ל"לגיון הזרים הצרפתי". לאחר מספר חודשים, על מנת להשתחרר מהלגיון, זייף פציעה באוזן שגרמה לו לחירשות, השתחרר מלגיון הזרים והתגייס לצבא הבריטי, במהלך שירותו הוצב בצפון אפריקה ובאיטליה, השתתף בקרב הקשה על מונטה קסינו שבאיטליה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הצטרף לקבוצת הכשרה של יוצאי מרוקו, שעברה הכשרה חקלאית בחווה בדרום מערב צרפת. הקבוצה חולקה וחבריה העפילו חלק באנייה "לנגב" וחלק באניה"המעפיל האלמוני". איזי הצטרף להפלגת האונייה "המעפיל האלמוני", אשר נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים גורשו למחנות מעצר בקפריסין. שם, לאור הרקע הצבאי שלו, גויס על ידי פעילי ההגנה והפלמ"ח ושימש מדריך נשק.

לאחר שחרור העולים מהמחנות ועם הגעתו ארצה, הצטרף לפלמ"ח, ליחידת "חיות הנגב" ולקח חלק בקרבות בדרום. ב-12 במאי 1948 במסגרת מבצע ברק, נטל חלק בהתקפה לכיבוש הכפר ברייר בסמוך לקיבוץ ברור חיל ונפגע קשה, אך הצליח להתגבר על פציעתו הקשה. הוכר כנכה צה"ל וזכה לאות ההגנה וכן לעיטור לוחמי המדינה.

ב-1949 הוסמך להוראה כוללת. משנת 1953 למד רישום וציור באקדמיה "בצלאל", ובמקביל למד פיסול אצל הפסל רודי להמן. הוא השתלם בתחומי האמנות באיטליה, ובשנת 1962 השתלם בפריז. בו זמנית עבד כמורה בבית הספר לילדיי השליחים מטעם ממשלת ישראל בפריז, בניהולו של א.ב. יהושע באותה עת. למד ניהול ופיקוח בחינוך באוניברסיטת ירושלים.

בין השנים 1967–1990 שימש כמפקח על הוראת הציור והאמנות במשרד החינוך. הוא עסק במחקר מעמיק בנושא "השפעת הוראת האמנות על התחומים הכוללניים הנלמדים במוסדות החינוך".

הקים מרכז למידה חוץ בית ספרי לאמנות בבאר שבע ובאשקלון, אליו הגיעו תלמידים במרוכז, במטרה להעמיק ולהעשיר ידע במגוון תחומים באמנות.

אמיר חקר לעומק שיטות הוראה והמסקנות מהמחקר הובילו לגישות חדשות, הדורשות שיטות הוראה חדישות במטרה להוביל ולכוון את המורים לסגנון עבודה עשיר בגישות ובשיטות רבות ומגוונות, העשויות להקל על התלמידים לבחור את הנחוץ והרצוי מתוך מגש התכנים. שיטה הנקראת בפיו "הוראה בשלושה ממדים" מציעה למוסדות החינוך מגוון רחב של תוכני למידה, העשויים לאפשר לכל תלמיד בחירה חופשית בהתאם לנטייה, לכישורים ולחושים המפותחים, האינדיבידואלים. איזי טען כי ההגשה המועשרת של המורים, הכוללת תכנים רבים, בעלי איכויות וכמויות שונות בחשיבה, בידע, בעשייה ובהבנה עשויים להנחות את התלמידים ולהביאם לבחור ולמצוא ביטוי מתאים לכוחם האמיתי וליכולתם האישית.

משרד החינוך והתרבות הוציא חוברות פרי עטו:

  1. חוברת הדרכה למורה "דמות האדם באמנות"- 1968
  2. "האמנות כמרכז במוסדות החינוך"-פיקוח על הוראת הציור והאמנות מחוז הדרום.
  3. "הרחבת האופקים"-הפיקוח על הוראת הציור והאמנות"- 19682.
  4. "שבוע אמנות במוסדות החינוך במחוז הדרום"- יולי 1973

בהערכה ובהוקרה על תרומתו בתחום החינוך לאמנות הוענקה לאיזי "תעודת הרשמה ב"ספר הזהב" של קק"ל־19 ביוני 1991.

איזי אמיר היה תושב ירושלים למעלה מחמישים שנים והקדיש לה ממרצו הבלתי נלאה כיוצר, כאמן וכמחנך. בין היתר ביצע פרויקטים גדולים, כ"יום הסטודנט" בירושלים ב-1956 ושלוש תהלוכות עדלאידע בירושלים בשנים 1956–1958. בנוסף, ב-1956 פיסל איזי ראשים לתצוגה קרנבלית של תיאטרון הקאמרי.

תרומתו לתרבות של ירושלים לאורך השנים ידועה גם בחוג האמנים. איזי עזר לאמנים לערוך תערוכות, הוא לחם למענם ובא במגע עם שרים ואנשי שם כדי שיפעלו למען תרבות והאמנות בירושלים. כפעיל באגודת הציירים והפסלים בירושלים נשלח ב-1973, יחד עם הציירים אביגדור סטימצקי ואלחנן הלפרין, לייצג את ישראל בקונגרס בינלאומי בבולגריה- A.I.AP ( אגודה בינלאומית לאמנות פלאסטית).

ב-1973 זכה אמיר בפרס ירושלים, הפרס לפיסול על שם ארסט.[2]

ציוריו ופסליו מפוזרים בין אספנים. תמונות רבות נרכשו על ידי אספנים ידועים ומוסדות ממשלתיים ועירוניים אחת מתמונותיו המפורסמת, שנושאה "ירושלים באור שחרית" הייתה קבועה בחדרו של ראש העיר טדי קולק.

24 ציורי חלונות מפארים את בית הכנסת "אוהל אברהם" כתרומה לזכרו של אחיו יוסף, לוחם יחידה 101, אשר נפל בפיגוע בכיכר ציון ב-1975. איזי חש צורך לתרום מיצירותיו למקום בו נהג אחיו להתפלל בשבתות ובחגים.

גולת הכותרת של יצירתו היא סדרה של 17 פסלים, הנקראים "עמוד האש" למערכות ישראל, העשויים מחומר "קלקר" עדין ושביר, הפסלים מתנשאים לגובה 2- 10 מ' ועוסקים במלחמות ישראל, ברגשות ורחשי הלב של הפגועים והמשפחות השכולות. סדרת פסלים זו משקפת תמונת מצב ישראלית, שהפכה חלק מכל בית בישראל. הפסלים נמצאים בבתי האוסף של מוזיאון צה"ל ביפו.

נפטר באוקטובר 2005.

איזי היה איש מעש שעמד באתגרים בלהט האופייני לו. את זמנו הפנוי הקדיש לאמנות שהייתה קדושה עבורו- היא דרך חיים וצורך קיומי. רוב יצירותיו מבטאות תפיסת עולם אישית המצביעה על הרגישות המקומית ועל אירועים אקטואליים – תופעות בהווי חיינו בעבר ובהווה.

לאמיר חמישה ילדים משתי מערכות נישואים.

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציג תערוכות יחיד בירושלים, תל אביב, חיפה, ארצות הברית וכן השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בישראל, בשווייץ, בפריז ובגרמניה.

  • 1962 - תערוכת יחיד בגלריה "רינה", ירושלים
  • 1964 - נבחר יחד עם 50 אמנים מתוך 6000 אמנים מכל העולם, להציג מיצירותיו בתערוכה קבוצתית של "אגודת אוטריליו" בפריז.
  • חמש תערוכות יחיד בבית האמנים בירושלים האחרונה ב-2003, וכן השתתפות בתערוכות קבוצתיות רבות בבית האמנים.
  • 1972 - תערוכת יחיד בבוסטון, ארצות הברית.
  • 1973 - תערוכה קבוצתית לאמני ירושלים בציריך, שווייץ.
  • 2004 - תערוכת יחיד בבית העם באפרידר, אשקלון.
  • הציג בקביעות ב"גלריה קלצ'קין" בתל אביב, ב"גלריה כרמל" בחיפה וב"גלריה מרוז".
  • 2006 - תערוכה רטרוספקטיבית בתיאטרון ירושלים מהווה המשך דרכו של איזי, שנפטר בכ"ב בתשרי.

שיר מחווה לאיזי מאת יצחק חופי חפוטה -"סולמות וחבלים", אמן בין שמים וארץ, מתוך קבץ שירים, "דודי צפנתי לך", הוצאת אקדמון בע"מ, בית ההוצאה לאור, 2007.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איזי אמיר, "לשוב לאמנות", הארץ, 14 בספטמבר 1997
  • אמנות במבשרת, שלמה הר-פז, "יש לי חלום - תערוכה רטרוספקטיבית של האמן איזי אמיר ז"ל, 1925–2005", 7 בספטמבר 2006
  • "שלום לאיזי, לזכרו של יצחק "איזי" אמיר, יוצר, אמן, מחנך", בקעתון עמ' 5, דצמבר 2005
  • לקסיקון לאמנויות פלאסטיות: (בישראל ובעולם), עמ' 32, בהוצאת עולם האמנות בע״מ, 1982

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איזי אמיר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]