אזוביון דגול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןאזוביון דגול
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: אזוביון
מין: אזוביון דגול
שם מדעי
Lavandula stoechas
ליניאוס, 1753

אֲזוֹבְיוֹן דָּגוּל (שם מדעי: .Lavandula stoechas L) הוא בן-שיח ים-תיכוני, נדיר ובסכנת הכחדה ממשפחת השפתניים[1]. הוא גדל על קרקעות חול-חמרה, במישור החוף ולמרגלות החרמון. הצמח עשוי להגיע עד לגובה של 70 ס"מ. ענפיו מעוצים בחלקם התחתון, ועליו צרים וארוכים. כל חלקי הצמח העיליים מכוסים שערות, חלקן שערות בלוטיות המכילות שמן ארומטי בעל ריח מיוחד. הפריחה היא בחודשים פברואר עד מאי והיא בצבע ארגמן - סגול. מלבד אזוביון דגול, ידועים בצמחיית ישראל רק מינים מעטים בעלי תפרחת דגל כאמצעי ראווה ופרסומת והם: אזוביון משונן הגדל בר באדום שבדרום ירדן הגדל בגינות רבות, מרווה דגולה, מצילות מצויצות וכדן נאה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזוביון דגול הוא בן שיח צפוף, שעיר, מאפיר שגובהו עד 1 מ'. הצימוח והלבלוב בחורף ובקיץ השלכת חלקית והעלים קטנים יותר. לאחר הבשלת הזרעים מתפוררת התפרחת והזרעים נפוצים יחד עם הגביע במהלך הסתיו והחורף.

הגבעולים זקופים, רבועים, ירוקים, מעוצים בחלקיהם התחתונים.

העלים נגדיים, פשוטים, שעירים, יושבים, מוארכים וצרים ואורכם 1 עד 2 ס"מ וצבעם ירוק-מאפיר. שפתם תמימה ושוליהם מקופלים במקצת לאחור[2][3]. בעת מילולם הם מעלים ריח טיפוסי.

התפרחות, שצבען סגולות-כחולות, דמויות שיבולת ומלוות חפים. הן מסועפות וצפופות ומוארכות הממוקמות בקצות ענפים, אורכן 2 עד 3 ס"מ וקוטרן כס"מ אחד. התפרחות מסתיימות לרוב בקבוצה (בציצה) של 3 עד 5 חפים סגולים בוהקים ("דגל" מכאן שמו העברי). החפים גדולים בהרבה מהפרחים שצבעם סגול כהה[4].

הפרחים נראים מסודרים מתחת לציצת החפים בשורות אנכיות. הפרחים קטנטנים, סגולים ארגמן כהה ואורכם כ-8 עד 10 מ"מ.

הגביע דמוי צינור, שעיר, בעל 13 עד 15 עורקים ודו-שפתנית עם 5 אונות קצרות. בשפה העליונה שן אחת מורחבת ולה יותרת קודקודית דמוית לב או דמוית ביצה[3].

הכותרת דו-שפתנית, מאוחת עלים, שתי השפתיים ברורות למדי, שתיהן נראות יפה מבחוץ. השפה העליונה בת 2 אונות. השפה התחתונה בת 3 אונות. השפה העליונה של הכותרת שטוחה פחות או יותר או קמורה מבפנים, בדרך כלל קצרה מהשפה התחתונה. צינור הכותרת ארוך ובולט במידה רבה מן הגביע. צבע הכותרת סגול כהה.

האבקנים שמספרם 4, מפורדים ומעורים בצינור הכותרת וחבויים בו. הזוג הקדמי ארוך מהאחורי.

השחלה עילית, בת 2 עלי שחלה, שמתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה ל-4 מגורות בעלות ביצית אחת, עמוד עלי 1 ו-2 צלקות.

הפרי מסוג מַפְרֶדֶת (schizocarp) שעשוי 4 פרודות (זרעים, אגוזיות יבשות) ועטופות בגביע משתייר.

הפרודות חד-זרעיות חלקות, קירחות ומבריקים ובעלי עובר ישר[4].

כאמור בראש כל תפרחת ישנה ציצית של חפים סגולים. ציצית זו משמשת ככל הנראה כ"דגל" (מכאן שם המין) שמטרתו למשוך את המאביקים ממרחק, תפקיד שברוב מיני הצמחים ממלאים עלי הכותרת של הפרח.

בית גידול ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפוצה במישור החוף ולמרגלות החרמון למרגלות החרמון: בעמק יעפורי ובהר קטע. אזוביון דגול גדל בבתות וגריגות על קרקעות חול-חמרה דלות-גיר החוף או חוסמס במישור החוף, ועל קרקע שבלתה מאבן חול נובית במרגלות החרמון. הוא גדל לרוב בגריגות של לוטם, קידה שעירה ומתנן שעיר. ביערות קק"ל נטועים מתפתחות האוכלוסיות היטב. הוא מוגן בשמורות הטבע לימן, הדסים, תל יצחק וחרוצים.

המין אומנם נדיר בישראל, אך באגן הים התיכון (מלבד מצרים ולוב) הוא מין נפוץ, ומונים בו 2 תת-מינים (אחד מהם אנדמי לספרד ולפורטוגל) וזנים מרובים, שגדלים במגוון גדול של קרקעות, ואינו שרוי בסיכון.

סיסטמטיקה וטקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזוביון דגול Lavandula stoechas שייך לקבוצה מיוחדת בסוג אזוביון, בסקציה "סטוכאס" (Stoechas) בעלת המאפיינים הבאים: חפים צבעוניים, "דגלים" בראש התפרחת; תפרחת מאד צפופה וקומפקטית; הפרחים מאורגנים בדרך כלל בטורים אנכיים והמשכיים[5].

מין שני בסקציה "סטוכאס" הוא אזוביון משונן (Lavandula dentata) שהוא צמח גינון שכיח, אך כצמח בר הוא גדל במערב אגן הים התיכון (האיים הבאלריים, ספרד, מרוקו ואלג'יריה), בצפון מזרח אפריקה הטרופית (אריתריאה ואתיופיה), בדרום ירדן ובחצי האי ערב (ערב הסעודית ותימן). לעומת אזוביון דגול הפרחים באזוביון משונן אינם מאורגנים בטורי אורך סדורים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lavandula stoechas, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 377-81
  3. ^ 1 2 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 366-372
  4. ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 550-9
  5. ^ אזוביון דגול, באתר פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל, ‏1-11-2011


ערך זה הוא קצרמר בנושא בוטניקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.