אווה-ליסה מנר
 | |
| לידה |
5 בדצמבר 1921 הלסינקי, פינלנד  |
|---|---|
| פטירה |
7 ביולי 1995 (בגיל 73) טמפרה, פינלנד |
| מדינה |
פינלנד |
| שפות היצירה |
פינית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אֵוָה-לִיסָה מַנֶּר (בפינית: Eeva-Liisa Manner; 5 בדצמבר 1921 הלסינקי, פינלנד – 7 ביולי 1995 טמפרה, פינלנד) הייתה משוררת, סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות וקולנוע פינית.
במשך כחמישים מתוך שנות חייה פרסמה בסך הכול שנים-עשר ספרי שירה, ארבע יצירות סיפורת וכן כמה וכמה מחזות, תסכיתים, מסות, מאמרים, ביקורות ויצירות שתרגמה מהשפות שידעה, ובכללן סיפורת, שירה ומחזות.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי מות מנר שב והתפרסם חלק הארי של מכלול יצירתה בצירוף כמה וכמה יצירות מן העיזבון. לפרסום יצירות אלה אחראית בראש ובראשונה החוקרת המובהקת ביותר של יצירת מנר, טולה הוקה שדאגה ללקט ולערוך בין השאר קובץ ובו רוב שירי המשוררת ומכלול תרגומיה, קובץ של יצירותיה בסיפורת וכן אסופות של מכתבים, מסות ומאמרי ביקורת, שרק חלק מהם התפרסם כבר בימי חייה של מנר. אווה-ליסה מנר נתפסת בארץ הולדתה כאחת מגדולות המשוררות שכתבו בפינית במאה העשרים. אף שנולדה בבירת פינלנד, מנר גדלה בעיר ויבורג שבקרליה (חבל היסטורי), באזור שלפני מלחמת העולם השנייה היה חלק מפינלנד וכיום שייך לרוסיה. אם המשוררת מתה מייד לאחר הולדת בתה, ומנר גדלה והתחנכה, בלי אחים ואחיות, בבית הורי אימהּ. סבה וסבתה היו זוג עירוני מבוגר, נוצרים אדוקים שלפני מלחמת העולם השנייה היו מועסקים שנים אחדות ברוסיה. הן תפיסת עולמם והן אורח חייהם השפיעו לא מעט על ילדוּתה של המשוררת, ילדוּת מיוחדת במינה, שהשליכה במידת-מה על התעניינותה של מנר בשאלות אמונה בהמשך חייה. אל אביה – העורך הספרותי, המתרגם והמחזאי לאו מנר – לא התוודעה המשוררת אלא לאחר שהתבגרה. בבית הספר היסודי ובתיכון לא הייתה מנר תלמידה מצטיינת במיוחד, ומעולם לא עלה בידה להשיג תעודת בגרות. במקביל להמשך לימודיה בתיכון ערב עבדה, ואף שהתקבלה ללימודים בבית ספר מקצועי לאומנויות, נאלצה לנטוש גם לימודים אלה בגלל האילוצים הרבים שנבעו מעבודתה ומלימודיה האחרים. מחמת המלחמה שניטשה בין פינלנד לבין ברית המועצות, ובעקבות פינויה של העיר ויבורג מתושביה הפינים, חזרה מנר לגור בהלסינקי, עיר הולדתה.
בתחילת דרכה כיוצרת מילאו בכתיבתה תפקיד חשוב ביותר אותו פינוי, הזעזוע מחוויות המלחמה וההרס הנורא בעיר, שהמשוררת בילתה בה את מרב שנותיה עד פרסום ספר שיריה הראשון. שמו הסופי של ספר הביכורים שראה אור בשנת 1944, "שחור ואדום", מצביע, בין השאר, על החלק המוקדש בו לאירועי המלחמה. רוב שירי הספר מבליטים את הטראומה האישית והלאומית הקשה שאירעה בעקבות אובדן מחוזה המזרחי של פינלנד לטובת ברית המועצות, אולם דווקא ההנגדה הברורה בין ספר הביכורים האקספרסיוניסטי והספר הסימבוליסטי שבא אחריו, "כמו רוח או ענן" (1949), לבין ספריה המאוחרים יותר של מנר מוכיחה מה אדירה הייתה התמורה הרעיונית, המבנית והצורנית שהצליחה המשוררת לחולל בלי משים בשירת פינלנד למן אמצע המאה ה-20 ואילך.
מן ההנגדה בין הספרים עולות בבירור השתלטות הזרם המודרניסטי על שירת פינלנד והסטת תשומת הלב מענייני הכלל, הלאום והחֶברה אל חיי הפרט. במקרה של מנר ושל משוררים פינים רבים אחרים לא היה עיקר העניין של חיי הפרט בעולם היחיד דווקא, אלא בדומייה המצליחה להניב את העיסוק הפורה והמשמעותי בהגות. מטרת אותה הגות הנתפסת כתפקידה הראשון במעלה של היוצרת, לשיטת מנר, היא מציאת הלשון ההולמת ביותר לדברים שלרוב אינם נאמרים כלל, ולפיכך היא ממילא איננה ממקדת את תשומת ליבה ואת זרקוריה בציבור הרחב. הדיון בשירים אלה מתמקד בסביבה, בעולם ככלל, בחיות בפרט, ובמקום שהיחסים המורכבים בין האדם לבין עולם החי תופסים במחשבותיה של אישה מעמיקה, יצרית ויצירתית, המתחבטת תדיר לא רק בבעיות נפשיות ומצפוניות, אלא גם בסוגיות הקשורות בעצם מהותן לענייני מקום, זמן, אמונה ומשטר.
בתחילת שנות החמישים עזבה מנר את הלסינקי ועברה לחיות בעיירה הקטנה אוריווסי שבדרום-מערב פינלנד. רק לאחר פרסום ספרה השלישי, "המסע הזה" (1956), יצירה מהפכנית ופורצת דרך במודרניזם הפיני, ובעקבות זכיית המשוררת במקום חשוב ומרכזי בקרב היוצרים הפינים בני זמנה, עברה מנר לגור בטמפרה. אולם מגוריה בעיר זו לא ממש סייעו לה להשתלב חברתית – לא בקֶרב בני גילה וגם לא בקֶרב חבורת המשוררים והמשוררות שחיו, יצרו ופעלו באותה תקופה במערב פינלנד. מתוך בחירה אישית העדיפה מנר לבלות דווקא בבדידות את רוב חייה הבוגרים, וכאדם שהקדיש את רוב זמנו לכתיבה, סיגלה לעצמה את ההרגל להתמסר לעבודה בלילות ולישון בימים. חרף יחסי הידידות האמיצים שעלה בידה לרקום עם הסופר אוסקר פרלנד ועם אשת העסקים שרה הילדן, ועל אף התאהבותה העזה, החד-פעמית והבלתי-ממומשת במרצה ללשון ולחינוך שהייתה לה לחברה קרובה, מנר לא חייתה מעולם במסגרת של זוגיוּת. כאדם מופנם שעיקר חיי הרוח העשירים והנסערים שלו מתנהלים עמוק בתוך נפשו, לא הרבתה בשום שלב משלבי חייה להתרועע עם הבריות, ותמיד הקפידה לשמור בקנאות על פרטיותה. בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20 גרמו לה אילוצי פרנסה לכלכל את עצמה בעיקר מתרגום ספרות, לרוב תרגומם של מחזות תיאטרון ותסכיתי רדיו. במקביל לכך כתבה שפע ביקורות על ספרות וקולנוע בכתבי-עת ובעיתונים. במשך כחמישים שנות פעילותה הספרותית הענפה הגיעה מנר בפינלנד לא רק לתהודה ציבורית נרחבת, אלא אף זכתה ביותר מעשרים פרסים ספרותיים יוקרתיים. אף על פי כן, למן תחילת העשור הרביעי לחייה ואילך העדיפה לחלק את זמנה בין ארצה לבין ספרד. היא בילתה את רוב עיתותיה בספרד ברובע צ'וריאנה, פרבר של העיר מאלגה שבמחוז אנדלוסיה.
יותר מכול מאפיין את שירתה של מנר שימוש מקורי וייחודי בשפת סמלים עשירה ורבת דקויות, המצביעה על קשרים עמוקים והדוקים עם עולם הטבע, המיתולוגיה והמוזיקה. בשירי מנר נהפכים חושי הריח והראייה, המישוש, השמיעה והטעם לחלק אינטגרלי מהלשון, מהשפה המסייעת לקוראים לחשוב, להיזכר, להבין, להפנים ולהטמיע. כבר באמצע שנות החמישים, אולם אף יותר מכך למן תחילת שנות השישים ואילך, הפליאה שירת מנר לשלב בדרך שלא היה לה אח ורע לפניה, גרוטסקה ביחס לקיבעונות דתיים ופוליטיים עם כתיבה לירית חריפה באמירתה ומדויקת בלשונה. ברבות מתפיסותיה החדשניות והמהפכניות של מנר ובאחדות מתובנותיה הרגישות, בראש ובראשונה בענייני אקולוגיה ותאולוגיה, הקדימה בהרבה את זמנה ביחס לתפיסותיהם חסרות המעוף של בני זמנה ולראיית עולמם המיושנת של סובביה.
הממד הנוסף ששירה זו הצליחה לגלם במרוצת השנים, בעקיפין ולפעמים גם במישרין, הוא הממד הפוליטי. מנר בשום פנים ואופן לא הייתה אשת ימין או שמאל במובן המקובל של המילה, אף כי יצירתה בחלקה פוליטית מאוד. בתור אדם שחי מתוך בחירה רוב ימיו בשוליים, ולכן גם נרתע מחיבוק ההמון לא פחות מאשר מהתנפלות האספסוף, ניכר בה בבירור שגילתה עניין ער בקצוות, במשיכה אליהם ובהליכה שיטתית על פי התהום. לכן אין שום תמה שגם המרכז הפוליטי, אותו שום-כלום שמניעיו הם תכופות סתגלנות תועלתנית ועמעום גבולות ברורים, לא דיבר לליבה כלל ועיקר. עם זאת בחלק ניכר מיצירתה הלא-מגויסת-כביכול הביעה עמדה בגנות הדורסנות ולטובת אותם חסרי ישע שזכויותיהם נרמסות תדיר ללא הנד עפעף.
במרוצת השנים הרבתה המשוררת לשוב ולשכתב לא מעט משיריה, ובאסופה המקורית שתכליתה הייתה לשטוח בפני קהל הקוראים הפיני את מכלול יצירת מנר, בחרה העורכת להביא אחדים משיריו של הספר ביותר מגרסה אחת. חלקים נרחבים משירת מנר ואף מיצירתה בסיפורת תורגמו לשפות זרות והקנו למשוררת מקום של כבוד לא רק במולדתה, אלא גם באחדות מארצות אירופה האחרות. על קורות חייה כתבה המשוררת והסופרת הלנה סינרוו רומן מיוחד, "בבית המשוררת" שמו, וספר זה זיכה את הכותבת בשנת 2004 בפרס פינלנדיה, הפרס היוקרתי ביותר שניתן בפינלנד לכותבי סיפורת. יתרה מזאת, עשור אחד בלבד לאחר מותה של המשוררת הוקמה במולדתה אגודה הקרויה על שם אווה-ליסה מנר (Eeva-Liisa Manner -seura). אגודה זאת נוהגת להעניק למשוררים מצטיינים פרס על מפעל חיים, וכמו כן היא מרבה לעודד ולטפח את שימור מורשת יצירת מנר בקרב הציבור הרחב. עשרים שנה לאחר מות המשוררת החליטה מועצת העירייה של העיר טמפרה לקרוא ע"ש המשוררת את הכיכר שבקרבת הבית ששימש למנר מעון קבע במשך רבות משלושים שנות חייה האחרונות.
ספרי השירה של מנר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שחור ואדום (1944)
- כמו רוח או ענן (1949)
- המסע הזה (1956)
- שירים בנוסח אורפאוס (1960)
- כך התחלפו עונות השנה (1964)
- האבן הכתובה (1966)
- פרנהייט 121 (1968)
- אם ייתמר עשן מן הצער (1968)
- נוסו, דוגיות, במפרשים קלים (1971)
- החתול הנורא (1976)
- המים המתים (1977)
- הסוס אחי (1988)
ספרי הסיפורת של מנר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נערה על מזח השמיים (1951)
- מוזיקת הליכה לסוסי יאור קטנים ותרגילים אחרים (1957)
- האם הרוצח היה המלאך? (1963)
- היזהרו, המנצחים (1972)
ספר שיריה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צלול, אפלולי, צלול, תרגום: רמי סערי, הוצאת כרמל, 2020
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
משיריה בתרגום רמי סערי:
- "אוי חושך"
- "החורף" ו"העיר"
- "שפינוזה", שיר מאת אווה-ליסה מנר בתרגום רמי סערי
שירים | אִם צִפּוֹר תּוֹעָה פְּנִימָה, הִיא נוֹפֶלֶת, באתר הארץ, 10 באפריל 2019- אווה-ליסה מנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
