אוהל (הלכה)

אוהל הוא מונח הלכתי המתייחס לכל דבר המשמש להאהיל או לסוכך מעל אדם או בעל חיים. לאוהל משמעות חשובה בהלכה, בעיקר בהלכות טומאה וטהרה, שכן מת המונח באוהל, מטמא את כל הנמצא תחת אותו אוהל. בדין זה עוסקת מסכת אהלות. בשבת יש איסור על עשיית אוהל משום מלאכת בונה, ויש לדבר חשיבות רבה בגלל חפצים נפוצים הנחשבים לאוהל, כמו מטרייה.

תנאים להגדרת אוהל

אוהל שלא נעשה בידי אדם

לפי שיטת רבי יהודה, כל אוהל שלא נעשה בידי אדם במטרה להאהיל, אינו נחשב לאוהל, וזאת מגזירה שווה הנלמדת בין הפסוק ”אדם כי ימות באוהל” (במדבר, י"ט, י"ד), פסוק המהווה את היסוד והמקור לכל הלכות טומאה באוהל, לפסוק ”ויפרוש משה את האוהל על המשכן” (שמות, מ', י"ט), כשם שאוהל המשכן הוא אוהל שנעשה בידי אדם, כך גם אוהל המטמא הוא רק אוהל שנעשה בידי אדם.

לעומת זאת, אם האוהל הוא חשוב ורחב כדי רוחב אגרוף יש לו דין אוהל גם אם לא נעשה בידי אדם. כאשר רצו להביא מים טהורים ממעיין השילוח לצורכי פרה אדומה, היו מביאים שוורים רחבים ממצרים, ועליהם היו מושיבים ילדים שנולדו ונשמרו עוד מילדותם מלהיטמא בטומאת מת או קרי, ואותם היו מושיבים על השוורים, ומכיוון שהשור נחשב לאוהל, הוא חוצץ ומפסיק בין הילד לקרקע, כך שגם אם בקרקע טמון מת, בטן השור הנחשבת כאוהל מפסיקה ביניהם.

אוהל המפסיק

אוהל המפסיק בין האדם לאוהל שמעליו או שמתחתיו, הוא רק אוהל שמיועד להשתמש תחתיו ולא רק מעליו, אבל אוהל שמיועד בעיקר להשתמש מעליו ולא מתחתיו, כמו למשל מיטה אינה נחשבת לאוהל, אבל שוורים נחשבי לאוהל מכיוון שכאשר הרועים מעוניינים להסתתר מהשמש הקופחת על ראשם, הם מסתתרים מתחת לכריסם הרחב של השוורים.

אם למשל, האוהל העליון הוא אוהל קבוע וחשוב, אין האוהל מתחתיו חוצץ בין המונח מתחתיו לאוהל העליון, אם אוהל עראי.^{[דרושה הבהרה]}

אוהל זרוק

התנאים נחלקו בשאלה האם אוהל המיטלטל נחשב לאוהל. דיון זה הנידון בדיני טומאת ארץ העמים, הוא באדם הנכנס לחוץ לארץ במטוס או כלי נייד אחר, כך שהוא לא נוגע בעפר חוץ לארץ שגזרו עליו טומאה, והאוהל מפסיק בינו לבין אוויר ארץ העמים (חוץ לארץ), לפי רבי יוסי בנו של רבי יהודה האוהל חוצץ בינו לבין ארץ העמים, ולפי רבי יהודה הנשיא אין אוהל כזה, שמיטלטל ממקום למקום, נחשב לאוהל המפסיק.

דיני אוהל בהלכות טומאה

ערך מורחב – טומאת אוהל

אוהל שתחתיו נמצא מת, מטמא את כל אשר באותו אוהל משותף עם המת. כאשר מת מונח באוהל, כל שנמצא באוהל הוא טמא. הדבר אמור לא דווקא כאשר המת עצמו נמצא באוהל, אלא גם כאשר כזית בשר מהמת, או אבר שיש עליו בשר באופן רגיל, נמצא באוהל, או מטמא את כל שנמצא באוהל. דין זה תקף גם אם איברי המת הם ללא בשר, אך הם בכמות חשובה של רובע, או שהם בכמות של רוב העצמות במספריהם, או לחלופין רוב גוף האדם.

דיני אוהל בהלכות שבת

בניית אוהל קבע בשבת, נחשבת לתולדה של מלאכת בונה. אחת הדוגמאות לכך, היא פריסת מחצלת או סדינים לאוהל, ולמרות שאין זה בנין ממש, הרי זה תולדת אוהל, והסותרו חייב משום סותר, אם מדובר באוהל שעשוי בצורה קבועה כדי שיתקיים. ואפילו אם עושה את הגג לבד או רק את המחיצות יותר מגובה טפח, וכן אם הוסיף עליהם כל שהוא. חכמים הוסיפו וגזרו אף לעשות אוהל עראי, גזירה שמא יבואו לעשות אוהל קבע.

גם בניית מחיצה היא תולדה של אוהל, אם היא נעשית במטרה להתיר דבר כל שהוא, כמו להתיר איסור טלטול ברשות הרבים, ומחיצה זו נקראת "מחיצה המתרת". אך מחיצה שאין מטרתה כדי להתיר דבר כל שהוא, אלא רק לצניעות, אלא להסתיר אור המפריע לישון, אינה נחשבת לתולדה של אוהל, ומותר לעשותה בשבת לכתחילה.

קישורים חיצוניים

• הערך "נטיית אוהל וסתירתו בשבת", באתר ויקיסוגיה
• הרב מרדכי אליהו, דיני אוהל בשבת, באתר "ישיבה"
• הרב גילי אהרון והרב דביר אטרה, הלכות אוהל ומחנה בשבת ובמועד, הלכה כסדרה בצה"ל חלק ו, הרבנות הצבאית הראשית, באתר ספריית אסיף
• דוד גרבר ובועז צבאן, "לעניין π אצל טומאת אוהל (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine)", דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן 192, פרשת חוקת תשנ"ז.