אהבה
אהבה היא קבוצה של רגשות וחוויות, הקשורות לתחושה של חיבה עזה או אחדות עמוקה או יצר מוכרח כלפי ישות כלשהי: אדם, בעל-חיים, חפץ, מקום ואף רעיון.
אהבה מאופיינת בחיבה, חיפוש אחר קרבת הנאהב, דאגה לו ובקשת טובתו. האהבה יכולה גם להתבטא בצורה רכושנית ולפעמים אף אובססיבית כלפי הנאהב. אהבה לרוב אינה כפופה לרצונו של האוהב או של הנאהב. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות גם מכאיבה ולא נעימה. טרגדיות רבות, כמו גם מחזות, שירים וסיפורים רבים, עוסקים באהבות בלתי ממומשות ותוצאותיהן.
סוגי האהבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניתן לחלק את האהבה לכמה קטגוריות, כל אחת עם מאפיינים משלה. אם מגדירים את האהבה כיחסים בין החיים בלבד, אזי ישנם שישה סוגים של אהבות עיקריות:
- אהבה הורית – בין הורים לבין ילדיהם. לרוב נתפסת אהבה זו כבלתי מותנית, ומתקיימת כתוצאה מכך שהאדם רואה בצאצאיו בבואה של עצמו.[1]
- אהבה משפחתית – בין ילדים להורים, אחים וקרובי משפחה, הקיימת בשל קרבת הדם ותחושת השייכות הטבעית.
- אהבה חברית – בין חברים, הקיימת בשל תחומי עניין משותפים, רעות וחברות ותחושת הזדהות עמוקה.
- אהבה רומנטית – בין בני זוג, הכוללת קרבה נפשית ומשיכה גופנית לאחר.
- אהבה עצמית (גם: נרקיסיזם) – בין אדם לבין עצמו.
- אהבה לחיות – כלפי בעלי חיים או לסוג מסוים של חיה או לחיה ספציפית, למשל חיית המחמד של האדם.
- אהבה עיוורת – אהבה אשר מציגה את מושא האהבה כחסר פגמים ושיא השלמות. אהבה עיוורת יכולה להיות חלק מכל סוג אהבה.
אם מגדירים את האהבה כיחס בין האדם לחיים בכללותם, יכולים להיות סוגי אהבה נוספים, ואצל בני-אדם מסוימים אותן אהבות תופסות חלק גדול יותר מאהבתם לקרובים אליהם, לדוגמה:
- אהבת האל – אהבה בין אדם לאלוהיו, ובה האדם מרגיש מחובר ודבק באלוהים.
- אהבת אדם – אהבה לבני-אדם באשר הם, הנובעת מאהבת החיים.
אהבה רומנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אהבה רומנטית
"הנשיקה", יצירתו של הצייר האיטלקי פרנצ'סקו אייץ
.jpg)
אהבה רומנטית היא צורך עז בקרבה גופנית ונפשית עם אדם אחר. אהבה זו כרוכה לרוב במשיכה מינית, אך קיימת גם אהבה רומנטית ללא משיכה מינית[דרוש מקור], כמו גם אהבה אפלטונית, ללא קיום של מימוש מיני בין הנאהבים.
אהבה רומנטית היא נושא מרכזי באמנות, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובאופן כללי, בכל תחומי התרבות. חקירתה המדעית היא ענף בפסיכולוגיה חברתית.
האהבה הרומנטית מופיעה כבר בתנ"ך, בפרט במגילת שיר השירים, שם התיאורים הרומנטיים וגילויי האהבה אינם עומדים בפני עצמם, לפי פרשנותם של חז"ל, אלא משמשים כמשל בלבד לאהבה בין אלוהים וכנסת ישראל. היא מוזכרת במיתולוגיה היוונית אפילו כעילה למלחמה גדולה. היא קשורה בקשר הדוק למושג האבירות בימי הביניים. הרמב"ם קרא לאדם לאהוב את אלוהים באותה מידה שבה הוא אוהב אישה ונכסף לה, ואף המקובלים טענו שאדם שלא חווה אהבת אישה, לא יוכל לחוות אהבת אלוהים. בתרבות היהודית בתקופת ימי הביניים הקדישו לה משוררים כדוגמת ריה"ל שירים רבים.
האהבה הרומנטית מהווה כיום בחברה המערבית שיקול מרכזי, ובחברות מסוימות אף בלעדי, להחלטה על חתונה ונישואין.
אהבה רומנטית במחקר הפסיכולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסיכולוגים[2] הגדירו מספר הבדלים בין אהבה רומנטית לבין מערכת יחסים המבוססת על חיבה, כאשר משיכה מינית חסרה בחיבה ובאהבה רומנטית היא תופסת מקום מרכזי. למשל, מרכיב הדמיון והפנטזיות חזק באהבה רומנטית, אך אינו מצוי במערכת יחסים רגילה המבוססת על חיבה. החיבה מופנית כלפי בני אדם המקנים גמולים ממשיים, אולם פרטנר לאהבה רומנטית עלול להביא דווקא מכאובים וייסורי נפש. הבדל נוסף הוא שהחיבה מאריכה ימים, ואילו האהבה הרומנטית עלולה להיות קצרת טווח.
בחיבה, לקנאה אין תפקיד גדול, ולעיתים קרובות, ידידו של הידיד הופך לידיד גם כן. באהבה רומנטית, הקנאה היא מוטיב מרכזי. אהבה רומנטית כרוכה בסערות ובטלטלות רגש, בעיקר בתחילתה, ואילו החיבה יציבה ורגועה.
בהקשר זה יש להעיר שבדורות האחרונים חלה עלייה חדה בשיעור הגירושין. בישראל הוא עומד על שליש, ובארצות הברית הוא מתקרב למחצית. ההסבר לכך נעוץ דווקא באידאולוגיה הרומנטית העומדת כיום מאחורי הנישואין. למעשה, ככל שהאמונה ברומנטיקה גבוהה יותר, צפויה השחיקה בנישואין להיות רבה יותר. זאת משום שהתחושות הרומנטיות מאכזבות ואינן נותרות לאורך זמן באותה עוצמה. ההסבר לכך הוא בחלקו ביולוגי, ומבוסס על מודלים אבולוציוניים ופסיכו-פיזיולוגיים.
הרחבה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת התאוריות הפסיכולוגיות הדומיננטיות בחקר האהבה הרומנטית מדגישה את מרכיב "ההרחבה העצמית" שבה. תכונותיו ויכולותיו של הפרטנר הרומנטי הופכים לזמינים עבור האדם. במחקרים[דרוש מקור] התברר שמאוהבים מוצאים בעצמם תכונות רבות יותר ומתקשים להבחין בין תכונות שמצויות בהם לבין תכונות שבבני זוגם.
סוגי האהבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, נקרא "המודל המשולש של האהבה".[3] המודל מניח שלאהבה יש שלושה מרכיבים: מרכיב רגשי שהוא האינטימיות, מרכיב הנעתי שהוא התשוקה ומרכיב הכרתי שהוא המחויבות. באמצעות צירופם של מרכיבים אלה, סטרנברג מחלק את האהבה לשמונה סוגים:
- היעדר אהבה - מצב שבו לא קיים אף אחד מהמרכיבים. סוג זה מאפיין הקשר של האדם עם רוב האנשים סביבו.
- חיבה - לא אהבה, קיים רק מרכיב האינטימיות. סוג זה מצוי בין ידידים.
- אהבת רעים - אהבה המכילה את מרכיב האינטימיות ואת מרכיב המחויבות. סוג זה מצוי בין חברים טובים.
- אהבה ריקה - אהבה המכילה את מרכיב המחויבות בלבד. סוג זה קיים לעיתים אצל אנשים שנישאו באמצעות שידוך, ואצל בני זוג שנשואים במשך שנים רבות.
- אהבה חסרת היגיון - אהבה המכילה את מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. סוג זה נחשב כבלתי יציב.
- אהבה עזה - אהבה שבה נמצא רק מרכיב התשוקה. סוג זה גם נחשב כבלתי יציב.
- אהבה רומנטית - אהבה שבה נמצאים מרכיבי האינטימיות והתשוקה. סוג זה נחשב כקצר טווח, ברוב המקרים.
- אהבה מושלמת - אהבה שבה נמצא מרכיב האינטימיות, מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. לטענת סטרנברג, סוג זה קשה להשגה וקשה לשמור עליו לאורך זמן.
פסיכולוגים אחרים הציעו שיש שישה סוגים של אהבה[4]:
- אהבה לוהטת - מערכת יחסים המבוססת על תשוקה עזה לבן הזוג.
- אהבת משחק - מערכת יחסים המבוססת על משחק. אחד מבני הזוג מתייחס לאהבה כאל משחק.
- אהבה לוגית - מערכת יחסים המבוססת על חישובים רציונליים.
- אהבת חברים - מערכת יחסים המבוססת על חברות עמוקה בין בני הזוג.
- אהבה ללא אני - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מאבד את ייחודו ונטמע בבן הזוג השני.
- אהבה רכושנית - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מתייחס לבן הזוג השני בצורה רכושנית.
מודל נוסף של אהבה פותח בידי הפסיכולוג אריך פרום, שראה באהבה את הדחף החזק והמשמעותי ביותר באדם, להתאחד עם הזולת, ובה ראה את הפתרון האידיאלי לבעיית הבדילות הקיומית שהאדם חווה בחייו. על פיו יש שלשה סוגים של אהבה:
- אהבה מזוכיסטית, שבו האוהב מתבטל כלפי מושא אהבתו ומוכן לעשות הכול בשבילו. בהתבטלותו, האדם נפרד מקיומו העצמי המכאיב והופך להיות חלק מהוויה אחרת, אותה הוא מעריך כגדולה וחזקה יותר. בדרגות גבוהות אהבה זו יכולה להגיע להערצה ואף לפולחן אישיות.
- אהבה סדיסטית, שבו האוהב מבטל את מושא אהבתו כלפי עצמו. האוהב מעצים את אישיותו בכך שהוא "בולע" את הזולת ושולט עליו, מכיוון שהוא רואה בו מכשיר להעצמה אישית ולבריחה מהחידלון ושאלות הקיום שלו. בדרגות הגבוהות אפשר למצוא אהבה זו אצל מנהיגים ו"גורויים" כלפי עדת מעריצים.
- אהבה בוגרת שהיא האידיאלית, שבו שני בני אדם עומדים זה מול זה במלוא אישיותם הלא מתבטלת, ומשלימים אחד את השני באופן הדדי, באופן שאינם מבטלים את עצמם אחד כלפי השני.
היווצרות האהבה והימשכותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסיכולוגיות ברשייד וולסטר הסבירו את היווצרותה של האהבה הרומנטית תוך שימוש בתאוריית הריגושים הדו-גורמית של סטנלי שכטר.[5] הן סוברות שעירור פיזיולוגי המיוחס לנוכחותו של פרטנר מתאים ליחסים רומנטיים מפורש כהתאהבות, גם כאשר הסיבה לאותו עירור שונה. כך, למשל, באחד הניסויים[6] נמצא כי זוגות שצפו בסרט פעולה החליפו ביניהם יותר ביטויי אהבה ביציאה מהקולנוע בהשוואה לכניסה אליו, ואילו בקרב זוגות שצפו בסרט נייטרלי מבחינה ריגושית, לא נמצא כל הבדל בביטויי האהבה. עם זאת, אין לראות בתאוריית הריגושים אלא הסבר חלקי לתופעת ההתאהבות.
האהבה ובחירת הפרטנר לאהבה תלויות גם בהערכתו העצמית של האדם. הפרטנר צפוי להיות כזה המספק גמולים הדומים לאלו המסופקים לו. לשם דוגמה, גברים עשירים נוטים לחזר אחרי נשים יפות, אך אדם אשר אינו מרגיש כי יש לו תמורה הולמת להציע, יסתפק בבת זוג מושכת פחות.[7] ניסויים הוכיחו כי אדם שהערכתו העצמית הועלתה באופן מלאכותי ובאמצעות פידבק שרירותי, הרשה לעצמו לחזר אחרי פרטנריות אטרקטיביות יותר.
לרעיון החליפין ההוגנים יש חשיבות גם בתוך הזוגיות עצמה, ולא רק בתחילתה. לתחושת בני הזוג שהצד השני מספק תמורה הוגנת להשקעתם יש חשיבות רבה, והעדרה של תחושה זו מסכן את הזוגיות.
בניגוד לקלישאה לפיה "ניגודים נמשכים", נראה שלהתאמה בין בני זוג יש תפקיד חשוב ביצירת קשר ובהמשכתו. התאמה זו צפויה להוות תנאי מוקדם להצלחת קשר, אך, מאידך, היא עצמה נובעת בחלקה מהקשר.
פסיכואנליזה פרוידיאנית של מושא האהבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרויד התעסק רבות בקשרים בהם הדחף המיני משפיע ומנהיג את ההתנהגות כמו גם בדרך בה הדחף המיני מתעצב על ידי חוויות ילדות. במאמר שפרסם בשנת 1910[8] מתאר פרויד טיפוס גברי מוקצן הנמשך רק לנשים אשר שייכות לאדם אחר בין אם חבר, בעל או ארוס; ושמתנהגות בצורה זולה ומתירנית מבחינה מינית. המשיכה לנשים שאינן פנויות משרת סיפוק לדחפים תחרותיים ועוינים כלפי בן הזוג של האישה, ואילו נשים המתנהגות בצורה מתירנית מינית מעוררות רגשות קנאה בטיפוס גברי זה כלפי בני זוג המזדמנים שלהן. על פי פרויד טיפוס גברי זה מונע מחוסר התגברות תקינה על התסביך האדיפלי. חלק בלתי נפרד של הדמות האימהית היא השתייכותה בקשר זוגי לאב, וקשר עם האם יכלול פגיעה באב. ההסבר למציאת בת זוג בעלת מאפיינים מתירניים מורכב יותר ומכילה ניתוח של תהליך גילוי המיניות בתחילת גיל ההתבגרות. בגיל זה הנער נחשף לראשונה ל"סוד חיי המין" המעורר בוז ומרדנות בד בבד עם הריסת הסמכות ההורית כתוצאה מחשיפת פעילותם המינית, שלרוב בתחילתו מודחק. בנוסף לחשיפת "סוד חיי המין" לרוב נחשף הנער גם לנשים אשר עוסקות בזנות, והוא מגיע למסקנה כי ביכולתן של נשים אומללות אלו להכניסו לסודות חיי המין. בשעה שבה הוא מבין כי הוריו פעילים מינית "הוא מציין לעצמו מתוך היגיון ציני, שבעצם אין הבדל גדול כל כך בין האם לפרוצה". דברים אלו מעוררים בו את הדחפים והתשוקות הנושנות מילדותו, והוא מתחיל לחשוק מחדש באמו. אם דחפים אלו אינם חולפים הם מועברים לעולם הפנטזיות הלא מודע של העלם. קבעון של פנטזיות אלו ישפיעו על העדפתו של הבוגר את בן הזוג, בנוסף פרויד מציין כי משיכה של גברים צעירים לנשים המבוגרות מהם נובעת גם היא מפנטזיית האם. בסיום המאמר מבהיר פרויד כי תהליכים אלו נפוצים בקרב בני אדם רבים אם כי בצורה חלקית או מוחלשת.
הסבר ביולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כימיקלים במוח האנושי הם מרכיב הכרחי להתאהבות. כימיקלים אלו פועלים במעגלים המוחיים המווסתים תגמול ומוטיבציה.[9] בפרט ההורמונים אסטרוגן וטסטוסטרון מעורבים ביצירת התשוקה המינית; אדרנלין גורם לתחושת "פרפרים בבטן"[10]; נוראפינפרין גורם להפעלת מערכת העצבים הסימפתטית אשר מאיצה את קצב פעימות הלב ומעלה את רמת העוררות לנוכח גירוי הקשור לבן הזוג; רמות נמוכות של הורמון הסרוטונין לאחר ההתאהבות גורמים לתסמיני התמכרות לבן הזוג. האפקט המשותף של הכימיקלים הללו בתוספת השפעתם של השינויים המעגליים במוח – גורם לאופוריה, תאווה, אובססיביות, יתר מרץ, חוסר שינה, חוסר תיאבון ותשומת לב ממוקדת באדם הנאהב.
המנגנונים הביולוגיים שמובילים את ההתנהגות נבדלות בין גברים לנשים. אצל נקבות ההורמון אוקסיטוצין, המופרש בין היתר בעת קיום יחסי מין, משחק תפקיד חשוב ביצירת ההיקשרות בין בני הזוג ובשימור הקשר לאורך הזמן כמו גם בהיקשרות עם ילד. כמו כן ההורמון מהווה את הבסיס ליצירת מערכת יחסים מונוגמית. לעומת זו אצל גברים ההורמון המרכזי בתחזוק ההתנהגות החברתית בין בני הזוג הוא וזופרסין, כאשר התנהגות אופייניות להגנה על בת הזוג והצאצאים מקושרת להורמון זה. כמו כן מולקולות אשר מזוהות על ידי קולטני הריח הנמצאים באף משפיעות גם הן על תהליכי ההתאהבות והאהבה. מולקולות אלו הנקראות פרומונים לוקחות חלק בהסבר הבדלים בין אישיים במשיכה בין בני זוג, אך טיב המנגנון אינו ברור דיו עקב עדויות סותרות. (ראה.[11])
השפעת הכימיקלים שהוזכרו מתעמעמת לאחר תקופת זמן מסוימת, וכשזה קורה הקשר הופך להיות דומה לקשר בין רעים.
היבטים קוגניטיביים של אהבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר[12] שביצעו מדענים מאוניברסיטת מקוורי הראה כי המוח האנושי מפתח תודעת זיכרון משותפת במהלך ניהול מערכת יחסים זוגית ממושכת. במחקר נתנו לאנשים המצויים בקשר זוגי תרגילי זיכרון משותפים, ומצאו כי זוגות אוהבים שהקשר ביניהם הוגדר כאינטימי הצליחו להשתמש במערכת ידע משותפת, מבוססת זיכרון, כדי להעלות זיכרונות בצורה טובה יותר.
מחקר מוקדם יותר[13] שנעשה על ידי חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה מצא שלרגש האהבה אפקט נוירולוגי: אדם שאוהב אדם אחר, מחשיב אותו כחלק מעצמו. במחקר הנבדקים עברו סריקות מוחיות, fMRI שבאמצעותן נבחנה הפעילות המוחית שלהם בסיטואציות מאיימות. המחקר כלל שלוש סוגי סיטואציות: הראשונה, הנבדקים עצמם היו תחת איום, בשנייה אדם שהם אהבו היה תחת איום ובשלישית אדם זר. השוואת הסריקות המוחיות הראתה כי התגובות הרגשיות בזמן שהנבדקים היו נתונים באיום וגם בזמן שאדם שאהבו היה נתון באיום היו זהות. נתונים אלו תומכים בהשערה כי האדם מזהה את האדם שהוא אוהב כחלק מעצמו: וברגע שהוא נתון בסכנה, הוא ירגיש כאילו הוא נתון בסכנה גם.
בספרות ובפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פילוסופים, משוררים וסופרים רבים הגו בשאלה מהי האהבה וכיצד ניתן להגדיר אותה. אפלטון הגדיר את האהבה בביטוי הממצה: "האהבה היא התשוקה להוליד בתוך היופי".[14] הפילוסופים היוונים דנו רבות בשאלה מה מבדיל בין אהבת אמת לבין אהבת בוסר. הדיונים עסקו גם במיתוס של אריסטופאנס על הנפש התאומה, על פיו "בראשית חיו בני האדם מחוברים בזוגות, לכל יצור היו שני ראשים, 2 לבבות ו-4 רגליים ו-4 ידיים. ושתי הנפשות אהבו זו את זה אהבה גדולה ובילו את כל חייהם באושר שמיימי. אושר זה גרם להם לחטא ההיבריס וכתוצאה מכך נענשו על ידי האלים: זאוס חצה כל ייצור לשנים באמצעות חזיז הברק שלו והפריד כל איש מנפשו התאומה. ללא החצי השני, חייו של כל אדם היו מלאים כאב, וכדי להתגבר עליו הוא חיפש אחר החצי השני שלו - נפשו התאומה, על מנת שיוכל להתאחד עמה ולבלות איתה יחד." לפי מיתוס זה, המופיע ב"המשתה" של אפלטון - אהבת אמת אפשרית רק בין שתי נפשות תאומות ושאהבה אמיתית בהכרח הדדית.
מי שמשתוקק לאחר או אוהב אותו, ודאי לא היה משתוקק אליו או אוהב אותו או מחבב אותו אלמלא היה משתייך באיזה אופן שהוא אל הנאהב, או בנשמתו או באיזו תכונה או אופי או דמות של נשמתו. נתברר לנו, איפוא, שבהכרח מחבבים אנחנו מה שמשתייך אלינו מטבע בריאתנו...הכרח הוא, איפוא, שהמאהב האמיתי שאיננו מעמיד פנים, יאהבנו אהובו.
— אפלטון, "ליסיס", תרגום: י"ג ליבס
בראשית העת החדשה הפילוסוף ברוך שפינוזה כתב כי לכל אדם שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת רגשת האהבה. לפי שפינוזה, "אהבה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר, אהבה היא תחושה של שמחה הנגרמת כל פעם שהנפש מעלה ברוחה סיבה חיצונית, כגון אשה יפה. שמחה, לפי שפינוזה היא "היפעלות (רגש) שעל ידו באה הנפש לידי שלמות מרובה מבתחילה", הגדרה זו היא הגדרה מאוד אגוצנטרית ומגדירה את האהבה לפי מידת השמחה שגורם מושא האהבה לאוהב, ולא לפי מידת הנכונות של האוהב להקריב למען מושא אהבתו (הגדרה אלטרואיסטית). לפי הגדרה זו של שפינוזה, דייג אכן אוהב דגים. לכן, סביר להניח שהשימוש שלו במילה "אהבה" איננו מיוחד ל"אהבה רומנטית". הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט ציין כי "לא היה בעבר פילוסוף גדול כלשהו, שלא ראה חובה לעצמו להעלות תורת אהבה משלו.".[15] בדומה לשפינוזה, הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק סבר שניתן להעמיד את כל מערך הרגשות סביב מספר מצומצם של רגשות. אצל לוק כיאה לאמפרציסט היו אלו תחושות ולא רגשות: הנאה וכאב (במקום עצב ושמחה אצל שפינוזה). אם כן, משתי תחושות הבסיס גוזר לוק את תפיסת האהבה שלו. האהבה לדבריו של לוק היא תוצר של הנאה וההפך השנאה היא תוצר של כאב; אני אוהב את מה שאני נהנה ממנו ושונא את מה שאני שכואב לי ממנו. לדוגמה: אדם האומר שהוא אוהב ענבים, מתכוון לכך שאכילת ענבים מסיבה לו הנאה. אם כן, האהבה אינה אלא "מחשבת עונג" על הנאה ספציפית בהימצאה כמו גם בהיעדרה.
כך מי שמעיין במחשבת העונג שנוטה לגרום בו דבר מה שנוכח או שנעדר יש לו האידיאה שאנו קוראים לה "אהבה"... די לציין שאידיאות האהבה והשנאה שלנו הן רק נטיותיה של הרוח ביחס להנאה וכאב בכלל.
— לוק, "מסה על שכל האדם", עמ' 198, תרגום: עפר קובר
סטנדל, מגדולי הסופרים הצרפתיים, הציג בספרו "האהבה" את האהבה כתאוריה של "ההתגבשות" (קריסטליזציה), כפרי של הזיה. כשם שענף שנזרק למכרה מלח מתכסה בגבישים מזהירים המקשטים את הענף, כך הדימוי האמיתי של האישה שנופל לתוך נפשו של הגבר, מתכסה ברקמה של דמיונות, המקשטים אותו בכל סוגי השלמות האפשרית. האדם מתאהב כאשר דמיונו מקרין סגולות לא קיימות בזולת, וכאשר הוא מתפכח מהן, גם נעלמת האהבה. הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסֶט התנגד נחרצות לתפיסה זו, שראה בה גימוד וסילוף של האהבה, ובמסתו "פניה של האהבה" מ-1926 הגדיר את האהבה "כפעולה צנטריפוגלית של הנפש, הפונה לעבר מושא האהבה בזרימה מתמדת, ואופפת אותו באהדה חמה, מאחדת אותנו עמו, ומאשרת בעליל את קיומו".[16] על פי אי גאסט פעולת האהבה היא מעשה אי רציונלי שבוקע מהמקום ההיולי והאותנטי של האדם, ומגלה את הרבדים הפנימיים שלו בבחירת מושא אהבתו,[17] אי גאסט מבחין בין התאהבות לבין אהבה, בעוד שבהתאהבות הוא רואה "הלם ארוטי" ו"מצב נפשי נחות" ומכני, שבו כל שימת הלב ותודעתו של האדם כולה מצטמצמת למושא אהבתו, ויש בה דמיון רב להתלהבות מיסטית ומצב היפנוטי, הוא מאמץ את הגדרתו של אפלטון לאהבה כתשוקה להפרות את השלמות ולהוליד בתוכה, התשוקה להגיע לאיחוד והתערות, וגם להותיר סמל שלבש בשר לאיחוד הזה.[18] הגדרה נוספת שלו לאהבה שהיא התמזגות טוטלית ובמילותיו "האהבה הצרופה מתאפיינת בשני מרכיבים הקיימים בה בעת ובעונה אחת: תחושה של 'הקסמות' מן הזולת היוצרת 'אשליה' גמורה בתוכנו, האומרת כי שאפנו את הזולת בתוכנו, עד לעומק ההווייתי העמוק שלנו, והוא חי בנו הוויה שלמה שורשית".[19]
הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום שהקדיש לעניין ספר בשם "אמנות האהבה", ראה באהבה את התשובה לבעיית הקיום האנושי ולחוויית הבדילות האנושית, שאותה ראה כאם כל המצוקות.[20] הוא קבע כי האהבה היא אמנות, שיש ללמוד אותה מבחינה תאורטית ויישומית, כשם שלומדים מוזיקה, נגרות או הנדסה. את האהבה הגדיר כ"השגת אחדות בינאישית בהתמזגות עם נפש שנייה",[21] והריסת המחיצות המבדילות בין האדם לזולתו. "פרדוקס של שתי נפשות שהיו לאחת, ובכל זאת נשארו שתיים". עוד קבע שלכל צורות האהבה יש יסודות משותפים והם:
1. הדאגה הפעלתנית לחייו והתפתחותו של מושא האהבה.
2. חוש האחריות לקיומו הפיזי או לצרכיו הנפשיים של מושא האהבה.
3. יחס הכבוד - לראות את האדם כמו שהוא, לחוש בעצמיותו הייחודית ולדאוג שיתפתח כפי שהוא.
4. ידיעתו והכרתו של האדם, לחדור אל סודו, ולהיות איתו בברית.[22]
ויקטור פראנקל הגדיר את האהבה כהכרה בסגולת יחידאותו של אדם אחר, וראייתו בכל עצם אנושיותו ואישיותו. האהבה לתפיסתו היא פן אחד של תופעה אנושית מקיפה יותר שהוא מכנה אותה בשם "התעלות מעבר לעצמו".[23] אחרים, בייחוד משוררים, העדיפו להגדיר את האהבה באמצעות אלטרואיזם ונתינה חסרת-גבולות כלפי מושא האהבה.
באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמנות, על כל סוגיה וגווניה, האהבה לוקחת חלק מרכזי, הן באמנות המקצועית והן באומנות העממית. ביצירות מוזיקליות, סיפורים, שירים, ציורים ופסלים האהבה היא נושא שכיח, המופיע באמנות של כל לאום או שכבת גיל.
בתקופה היוונית והרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית מאזכרת את דמותו של ארוס הוא קופידון (אמור) לעיתים עם ולעיתים בלי בת זוגו - פסיכה. בימי הביניים נמנעו אמנים מלתאר את מעשה האהבה עצמו ונטו לרוב לתאר אהבה מיוצגת באהבת אם לבנה, בעיקר בציורי המדונה.
איורי המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 נעשה שכיח יותר מופע האהבה הארוטית, בעיקר אהבה בין אישה צעירה לבין גבר. שאר סוגי האהבה כמו אהבת גברים, אהבת נשים ואף אהבה מבוגרת זוכים לייצוג מועט. במאה ה-20 הפכו ייצוגי האהבה באמנות להיות חושניים יותר, עירום מרומז הפך לעירום חזותי ואף הוצג מעשה האהבה עצמו.
בשירה ובמוזיקה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוזיקה המודרנית (רוק, פופ, ראפ, מזרחית וכולי) מדובר על אהבה בחלק משמעותי מהשירים. והאהבה, על צורותיה וגווניה (רומנטית, עיוורת, אהבת רעים ועוד), גם כשאינה מוסברת בפירוש, מתפרשת בשירים.
חיים נחמן ביאליק מתאר בשירו "הכניסיני תחת כנפך", את הגעגועים לאהבה במילים: "הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות / ויהי חיקך מקלט ראשי / קן תפילותי הנידחות". והוא שואל:
אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?
— חיים נחמן ביאליק, "הכניסיני תחת כנפך"
בשירו של אברהם חלפי "עטור מצחך" נאמר: "לא הייתי רוצה להיות לך אח / לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך" - מדובר על כך שהדובר רוצה את האהבה הפיזית והרומנטית, מעבר לאינטימיות והמחויבות). המשורר העכשווי אליעז כהן הרבה לעסוק בנושא, ספרו מחר הירח יזרע - נ"א שירי אהבה, עוסק כולו בנושא.
אהבה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביהדות קיימות שלוש מצוות הקשורות לאהבה, ממש מדאורייתא:
- אהבת הָרֵעַ – "ואהבת לרעך כמוך" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח)
- אהבת הגר - "ואהבת לו [לגר] כמוך" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ד), "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ספר דברים, פרק י', פסוק י"ט)
- אהבת ה' – "ואהבת את ה' אלוהיך". (ספר דברים, פרק ו', פסוק ה', פרק י"א, פסוק א')
נוסף לכך מורה היהדות על עוד מושאים הראויים לאהבה, למשל אהבת האדם את עצמו, בן/בת הזוג, המשפחה, ארץ-ישראל, התורה, החכמה ועוד. אופייני שביהדות, האהבה נטולת יצר ובאה לידי הגשמה על פי התניות.
אהבת הזולת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אהבת ישראל
- ערך מורחב – אהבת הגר
על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אמר התנא רבי עקיבא "זהו כלל גדול בתורה".[24] כלל זה גורס כי האדם יעניק לרעיו וסובביו את אותה אהבה שהוא מעניק לעצמו. לכן חז"ל דורשים מהאדם קודם כל לאהוב את עצמו, ואז הוא יוכל להעניק לרעיו ולסובביו את האהבה שהוא חש בעצמו. כהשלמה שלילית לציווי זה, אמר - עוד לפני רבי עקיבא - הלל הזקן: "דעלך סני, לחברך לא תעביד",[25] כלומר: מה ששנוא עליך - אל תעשה לחבריך. הרמב"ן וגם הרמב"ם הבינו את הפסוק כדרישה מצד האוהב, שישאף לרווחת חברו, כלומר לספק לו עושר, כבוד, ידיעה וחכמה - במידה שהוא היה רוצה לעצמו (ספר המצוות, מצוות רו). את המצווה הזאת הוא מרחיב במשנה תורה והיא כוללת ביקור חולים, ניחום אבלים, לוויית המת, לשמח את הכלה והחתן וסיפוק צורכיהם (משנה תורה הלכות אבל יד, הלכות מתנות עניים ח ועוד). חז"ל לא הסתפקו בהדרכה כללית לאהבה, אלא גזרו מכך הלכות שונות ובהם להעניש חוטא באהבה ולא בשנאה ובנקמה.[26] ולבחור לאדם שראוי לעונש, עונש שיסבול בו פחות.[27] חז"ל הורו לגבר לא לקדש אישה מבלי שראה אותה, למשל על ידי שליח, בגלל החשש שהיא תתגנה עליו ברגע שיראה אותה, והוא יפגע בה בניגוד לצו של ואהבת לרעך כמוך.[28] מכיוון שלא ניתן לצוות על אהבה, החכמים למעשה הימרו מצווה זו בפעולות שראוי שראוי שאדם יבצע כלפי הזולת.
מצוות אהבת הגר, היא מצווה מנומקת: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". היהודי מצווה לאהוב את הגר, ולספק לו את מחסורו, כפי שאלוהים נוהג כלפי האדם: 'לתת לו לחם ושמלה', 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם'. על פי ספר החינוך: ”אין לצער את הגר בשום דבר; אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד, כפי הראוי והיכולת” (ספר החינוך תל"א:). ביהדות ניטש ויכוח על מיהו 'גר', והרמב"ם נתן למילה משמעות מצמצמת (ספר המצוות רז), ואילו אלבו העניק לה משמעות אוניברסלית (ספר העיקרים, ג כה).
אהבת ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אהבת ה'
אהבת ה' (כינוי לאלוהים) היא מצוות עשה מהתורה הכתובה בפרשת שמע ישראל, פרשה מרכזית ביהדות שמונחת בתפילין ונקראת פעמיים ביום בקריאת שמע:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
בפרשת והיה אם שמוע, אלוהים מודיע לבני ישראל שאם הם יעבדו אותו באהבה בכל ליבם ובכל נפשם, הוא יברך אותם ואת יבולם:
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
בשתי הפרשיות מצווים עם ישראל לקבוע את הפרשיות האלו בליבם, ללמד אותם לבניהם, לקשור אותם על ידיהם וראשם (תפילין), ולכתוב אותם על מזוזות ביתם (מזוזה).
הרמב"ם קובע שהדרך הראויה בעבודת ה' היא האהבה, כלומר אמונה לשמה, ואילו היראה, כלומר אמונה שלא לשמה, היא בדרגה פחותה יותר. חז"ל וכן רבים מהפילוסופים היהודים נדרשו לעניין אהבת האל[29] בתמצית אהבת האל היא קודם כל להכיר את דבריו, לדבוק בדרכיו, ולהתענג בהשגת האל - וכדברי רמב"ם: 'שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציוויו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג (ספר המצוות ג'); ומתוך ש'יראה מהן חכמתו שאין לה ערך ואין קץ, מיד הוא אוהב [אותו] (משנה תורה, יסודי תורה ב'). על פי סטיבן הארווי:[30]
כל הפרשנויות [המציע החוקר בדבריו על אהבת האל] מציעות פעולות מעשיות, אשר באמצעותן יכול האדם לקיים את המצווה לאהוב את אלוהים. שלא כבשתי המצוות הקודמות לאהוב, רוב הפעולות אינן פעולות של אהבה, אלא מובילות אליה. את רובן אפשר לבצע ללא יצר, ותכלית המצווה היא אידיאל. היהדות מצווה על ההולכים בדרכה לאהוב, במשמעות שהיא מצווה אותם לפעול כפי שהיו פועלים לו אהבו, ולפעול בדרכים שיביאו אותם לידי אהבה
— סטיבן הארווי, 'אהבה', לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, תל אביב תשנ"ג
אהבה שתלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
חז"ל לימדו: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (פרקי אבות ה:טז).[31] אהבה התלויה בדבר היא אהבת הנעים, המענג והמועיל; ואילו אהבה שאינה תלויה בדבר, היא דאגה לנאהב ללא מניע או סיבה חיצוניים. אהבה זו למעשה אינה אנושית, ובהקשר התאולוגי היהודי היא באה לידי ביטוי בלימוד תורה לשמה או בעבודת ה' מתוך אהבה גרידא. היהודי נקרא לאהוב את השם, שלא מתוך יראה או מתוך ציפייה לשכר. החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט הדגישו את חשיבותה של העשייה מאהבה בעבודת ה'.[32]
על פי הרמב"ם, בפירושו למשנה אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה שתוכן רוחני הוא המעורר אותה. וכיוון שהרוח היא נצחית, היא קיימת לעולם ואינה חולפת. על פי אלבו (מאמר שלישי) אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבת הטוב. על פי רבי עקיבא, מגילת שיר השירים היא קודש קודשים,[33] בשל תפיסתו שהיא מבטאת את האהבה שיש בין האדם לה'. מעבר לאהבות אלו, גם האהבה הפשוטה שמגלמת שיר השירים, אהבת איש ואשה, תופסת מקום כשיאה של אהבת הרֵע, ומתוארת בשיר השירים:
- ”שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ,
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ,
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.” (שיר השירים ח' 6–7)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריך פרום, אמנות האהבה, 1956
- אליזבת בדינטר, גם אהבה: תולדותיה של אהבת אם מן המאה ה-17 ועד המאה ה-20, הוצאת ספרית מעריב 1985
- יהודה אברבנאל, שיחות על האהבה, (תרגום מאיטלקית: מנחם דורמן), הוצאת מוסד ביאליק 1983
- חוסה אורטגה אי גאסט, מסות על אהבה, (תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי), כתר הוצאה לאור, 1985
- רוברט ג' סטרנברג, החץ של קופידון - פסיכולוגיה של אהבה, הוצאת אריה ניר
- ליאו בוסקאליה, לחיות ולאהוב, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982
- ליאו בוסקאליה, לאהוב זה את זה, הוצאת מודן
- גדעון לב, אההבה, הוצאת מטר, 2015
- איילה מלאך פיינס, התאהבות, הוצאת מודן
- פסיכולוגיה חברתית - פרק 11, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- נפתלי רוטנברג, אילת אהבים, עיונים בחוכמת האהבה, ידיעות ספרים, 2004
- יורם יובל, מה זאת אהבה, הוצאת קשת
- צבי נאור, הכימיה של האהבה: גנים, הורמונים ואהבה, הוצאת משכל, 2011
- אווה אילוז, מדוע האהבה כואבת, כתר הוצאה לאור, 2013
- חיים שפירא, אהבה, זה כל הספר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2014
- גיליון המוקדש לנושא "אהבה", משקפיים, 18, אפריל 1993, מוזיאון ישראל
- עדה למפרט, האבולוציה של האהבה, הוצאת משרד הביטחון - האוניברסיטה המשודרת, 1994
- Sternberg, R. J. (1986). A triangular theory of love. Psychological Review, Vol 93 (2). 119-135
- Sternberg, R. J. (1997). Construct validation of a triangular love scale. European Journal of Social Psychology, Vol 27 (3). 313-335
- Sternberg, R. J. (1998). Triangulating love. The psychology of love (pp. 119–138). New Haven, CT, US: Yale University Press
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהבה באוספי הספרייה הלאומית, כתבות על שירי אהבה, מכתבי אהבה, כתובות ועוד, מתוך בלוג "הספרנים".
- ישי בלנק, האהבה האמיתית אינה מה שהיא נראית. גם החוק לא, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2005
- טלי וישנה, אהבה עיקשת, האייל הקורא
- צבי ינאי, אהבה עד כלות, מחשבות 66, אפריל 1994, עמ' 48–63
- אילנה מסר, מערכות יחסים נטולות אהבה שורדות יותר - כך זה עובד, באתר ynet, 25 בינואר 2004
- יורם שורק, מה זאת אהבה?, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר ארכיון האינטרנט (במקור, מאתר "nana10")
- בלדד השוחי, איך נוצרים פרפרים בבטן?, באתר ערוץ עשר
- אהבה, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
משה זיידנר ויורם יובל, "מה זו אהבה"? - מבט ביולוגי, פסיכולוגי ופילוסופי, באתר הערוץ האקדמי- הקו הדק בין אהבה לקנאה (אורכב 15.11.2009 בארכיון Wayback Machine), 11 בנובמבר 2009, אתר אוניברסיטת חיפה
- שי זמיר, אהבה בין נשים לגברים: חיקוי לאהבת אם, באתר ynet, 14 בפברואר 2010
- איתי גל, מחקר מצא: התאהבות - כמו התמכרות לקוקאין, באתר ynet, 7 ביולי 2010
אווה אילוז, מחשבות לקראת ט"ו באב, באתר הארץ, 17 ביולי 2013- אורי וייס, מה זאת אהבה? אהבת אם לילדה, למשל, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2006 - על תפישת האהבה של דליה רביקוביץ
- גבריאל בוקובזה, וידויים של מוח מאוהב, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2013
- אהרון בן-זאב, האם אהבה היא התמכרות?, באתר "אלכסון", 9 בנובמבר 2014
- איילת שני, מתי הזמן לתשוקה ומתי לאהבה? שיחה עם חוקר הרגשות אהרון בן זאב, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2015
- אווה אילוז, חברות היא הרגש הנשגב באמת, באתר הארץ, 10 בפברואר 2016
- מגזין אהבה, באתר הארץ, 31 בינואר 2017
- גדעון לב, אהבה ושִברה, הליקון, גיליון 124, קיץ 2018, עמ' 76–79
- ניו יורק טיימס, יש חמש שפות אהבה. לצערי, בעלי ואני לא מדברים באותה השפה, באתר הארץ, 17 בפברואר 2022
אהבה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לביקורת על רעיון ההכרח שבאהבת-אם, ראו ספרה של אליזבת בדינטר, "גם אהבה".
- ^ Berschied, E. & Walster, E. (1974). A little bit about love. In T. L. Huston, G. Levinger, E. McClintock, L. A. Peplau & D. R. Peterson, Close relationships, pp. 1-19. New York: Freeman.
- ^ Sternberg, R. J. (1986). A triangular theory of love. Psychological Review. 73, 119-135.
- ^ Borrello, G. M., & Thompson, G. (1990). An hierarchical analysis of the Hendrick-Hendrick measure of Lee's typology of love. Journal of Social Behavior and Personality, 5, 327-342.
- ^ Berscheid, E., & Walster, E. (1974). A little bit about love. In T. L. Huston (Ed.), Foundations of interpersonal attraction (pp. 356-382). New York: Academic Press.
- ^ Cohen, B., Waugh, G. & Place, K. (1989). At the movies: An unobtrusive study of arousal attraction. Journal of Social Psychology 129, 691-693.
- ^ Kiesler, S. B. & Baral, R. Z. (1970). The search for a romantic partner: The effects of self esteem and physical attractiveness on romantic behavior. In K. Gergen & D. Marlower (Eds.), Personality and social behavior, pp. 155-165. Reading, MA: Addison-Wesley.
- ^ ז', פרויד. (1910/2012) "על סוג מיוחד של בחירת האובייקט אצל הגבר" בתוך: "מיניות ואהבה" הוצאת עם עובד עמ' 129–136.
- ^ H. E. Fisher, L. L. Brown, A. Aron, G. Strong, D. Mashek. Reward, Addiction and Emotion Regulation Systems Associated with Rejection in Love. Journal of Neurophysiology, 2010
- ^ Bennett, Howard (May 10, 2010). "Why do you get butterflies in your stomach?". The Washington Post. Retrieved 27 January 2013.
- ^ Do Pheromones Play a Role in Our Sex Lives?
- ^ Harris, C. B., Barnier, A. J., Sutton, J., & Keil, P. G. (2014). Couples as socially distributed cognitive systems: Remembering in everyday social and material contexts. Memory Studies, 7(3), 285-297.
- ^ Beckes, L., Coan, J. A., & Hasselmo, K. (2013). Familiarity promotes the blurring of self and other in the neural representation of threat. Social cognitive and affective neuroscience, 8(6), 670-677.
- ^ יופי במובן של דבר המבטא את השלמות. עיינו עוד במסות על אהבה, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1985, עמ' 30, 84.
- ^ מסות על אהבה, עמ' 8
- ^ מסות על אהבה, עמ' 17.
- ^ מסות על האהבה, עמ' 78-85.
- ^ מסות על אהבה, עמ' 34.
- ^ מסות על האהבה, עמ' 122
- ^ אריך פרום, אמנות האהבה, עמ' 17.
- ^ אריך פרום, אמנות האהבה, עמ' 25.
- ^ אריך פרום, אמנות האהבה, עמ' 32–34.
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, הוצאת דביר, עמ' 93-95.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט', הלכה ד' (דפוס וילנא: דף ל', עמוד ב')
- ^ תלמוד בבלי שבת לא ע"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד א', ספרי דברים פרשת ואתחנן; רמב"ן בפירושו לתרה שמות כ, ה; רבינו בחיי פרשת ואתחנן; רבינו בחיי, כד הקמח, ספר החינוך תי"ח).
- ^ סטיבן הארווי (בא' כהן, פ' מנדס-פלור, א' שפירא), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו – מושגים, תנועות, אמונות, תל אביב: עם עובד, תשנ"ג
- ^ ראו אפלטון (המשתה ש' 183); אריסטו, אתיקה ניקומכאית 8,3; 9, 1-3), אברבנאל (פירוש לשמואל א' ח);
- ^ ראו יואל כהן, ספר הערכים חב"ד, חלק א', ערכים: אהבה, אהבת ה' (עמודים רכג - תריב)
- ^ משנה ידיים ג, ה.
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
