אה"מ ראמיליס (1892)
 | |
| אה"מ ראמיליס | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ג'ון בראון ושות'  |
| תחילת הבנייה | 11 באוגוסט 1890 |
| הושקה | 1 במרץ 1892 |
| תקופת הפעילות | 17 באוקטובר 1893 – אוגוסט 1911 (כ־17 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-7 באוקטובר 1913 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 14,380 טון |
| אורך | 115.8 מטר |
| רוחב | 22.9 מטר |
| שוקע | 8.4 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 15.7 קשרים |
| גודל הצוות | 712 איש |
| טווח שיוט | 8,740 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 11,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| נתונים צבאיים | |
| שריון | שריון עיקרי – 356–457 מ"מ, שריון סיפון – 64–76 מ"מ, מחיצות – 356–406 מ"מ, ברבטות – 279–432 מ"מ, צריחי תותחים – 279–432 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, מגדל הניווט – 305–356 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 13.5 אינץ' (343 מ"מ), 10 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 6 ליטראות (2.2 אינץ', 57 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 7 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
אה"מ ראמיליס הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט מסדרת רויאל סובריין של הצי המלכותי, שנקראה על שם קרב ראמיאי. האונייה נבנתה על ידי ג'יי אנד ג'י תומפסון בקליידבנק, החל מהנחת השדרית שלה באוגוסט 1890. היא הושקה במרץ 1892 והוכנסה לצי הים התיכון אוניית דגל באוקטובר שלאחר מכן. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13.5 אינץ' וסוללה משנית של עשרה תותחי 6 אינץ'. לאונייה הייתה מהירות מרבית של 16.5 קשרים.
ראמיליס שימשה כאוניית הדגל של צי הים התיכון עד 1899, ושוב בין 1900 ל-1902. לאחר שנטלה חלק בתמרונים מול חופי פורטוגל, היא חזרה לאנגליה לשיפוץ ב-1903. לאחר השלמתו, היא הוכנסה למילואים ב-1905. היא ניזוקה בזמן שהשתתפה בתמרונים משולבים בשנה שלאחר מכן, והתקבלה מחדש לפלגת המשימות המיוחדות של צי הבית ב-1907, והפכה לספינת האם של הפלגה הרביעית של צי הבית ב-1910. היא שוחררה מתפקיד זה שנה לאחר מכן, לפני שהועברה למספנת הצי בדבונפורט כרזרבה לחלקים באוגוסט 1911, ציודה פורק והיא הועמדה למכירה במאת'רבנק ביולי 1913. היא נמכרה לגריטה באוקטובר 1913 ונגררה לאיטליה לגריטה בחודש הבא.
תיאור האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפייני המבנה והחימוש של אוניות המערכה מדגם "רויאל סובריין" דמו לאלה של האוניות מחופות שריון מסדרת אדמירל בשינויים מסוימים. הבולט הוגדל[1], שריון הברבטות הוגדל ונוספו חגורת שריון עליונה ושריון לתותחים המשניים. מהירותן הייתה גבוהה יותר, וההדחק שלהן גדול ב-4,000 טון.
ההדחק הסטנדרטי היה 14,380 טון, וההדחק המרבי 15,830 טון. האורך בין הניצבים (אנ') – 380 רגל (115.8 מ'), האורך הכללי – "410-6 רגל (125 מ'), הרוחב – (אנ') 75 רגל 22.9 מ'), השוקע – "27-6 רגל (8.4 מ'). אוניות הסדרה הונעו על ידי שני מנועי קיטור תלת-דרגתיים אנכיים בעלי שלושה צילינדרים. כל מנוע סובב מדחף. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי [2] של 11,000 כוחות סוס (8,200 קילוואט), שהעניקו לאונייה מהירות מרבית של 16.5 קשרים (30.5 קמ"ש). את הקיטור למנועים סיפקו שמונה דודים סקוטיים (אנ') בעלי אספקת אוויר בלחץ (אנ'). קיבולת הפחם המקסימלית הייתה 1,443 טונות, שהספיקו לטווח שיוט של 4,720 מייל ימיים (8,740 ק"מ) במהירות של 10 קשרים. היה לה צוות של 712 קצינים ומלחים. כאשר נבנו אוניות הסדרה הן התגלגלו בכבדות מדי בתנאים מסוימים. כדי לפצות על הבעיה נוספו לאוניות סנפירי ייצוב, והאוניות "הוכחו כסירות ים מצוינות שמסוגלות למדי... לשמור על מהירויות גבוהות בנתיבי ים". האוניות היו בנויות היטב וכנראה המהותיות ביותר שנבנו עבור הצי המלכותי, גם אם הן "סבלו... ממשקל ואביזרי יתר". לדעתו של ר. א. ברט, הן היו "מוצלחות מאוד; באותה תקופה, הן כנראה היו חסרות שוויון ביעילות הלחימה הכוללת".
החימוש העיקרי כלל ארבעה תותחי 13.5 אינץ' (343 מ"מ) (אנ') נטעני-מכנס שהוצבו בשתי בַּרְבֶּטוֹת דו-קָנִיוֹת (אנ'), אחת מלפנים למבנה העילי (אנ') ואחת מאחוריו. לכל תותח הוקצו 80 פגזים. החימוש המשני כלל עשרה תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) (אנ') מהירי-ירי (אנ'). לכל תותח הוקצו 200 פגזים. את ההגנה מפני ספינות טורפדו העניקו שנים-עשר תותחי הוצ'קיס (אנ') 3-פאונד (1.9 אינץ', 47 מ"מ) (אנ') מתוצרת לא ידועה. שני תותחי 3-פאונד על דוכנית הירי העליונה (אנ'), במרומי התורן, הוסרו בשנים 1899–1902. תותחי ה-6 אינץ' הנותרים בסיפון העליון הוצבו בתאים משוריינים בעובי 5 אינץ' בין השנים 1902–1904. כמו כן חומשה כל אחת מאוניות הסדרה בשבעה צינורות טורפדו (אנ') בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ) (אנ'), אך ב"ראמיליס" הוסרו ארבעה מתוכם ב-1902–1905. כל השריון סופק על ידי הבנאים, J. & G. Thompson, מקליידבנק.
כמו האוניות מדגם "טרפלגר", גם אלו מדגם "רויאל סובריין" צוידו בחגורת שריון (אנ') דו-מתכתי (אנ') (מפלדה וברזל מחושל) שהגנה על הדופן בין שתי הברבטות. עובי חגורת השריון היה 14–18 אינץ' (356–457 מ"מ), אורכה 238 רגל (72.5 מ'), גובהה הכללי 8 רגל ו-8 אינץ' (2.6 מ'), ו-5 רגל (1.5 מ') מגובהה נמצא מתחת קו המים. מחיצות רוחביות (אנ') בעובי 14–16 אינץ' (356–406 מ"מ) נמתחו בין קצות חגורת השריון. מעל חגורת השריון היה טור לוחות שריון מפלדת-ניקל בעובי 4 אינץ' (102 מ"מ), ובקצותיו מחיצות רוחביות בעובי 3 אינץ' (76 מ"מ).
הברבטות של תותחי 13.5 אינץ' והבתים של תותחי 6-אינץ' נבנו מלוחות שריון דו-מתכתי בעובי 11–17 אינץ' (279–432 מ"מ). שריון הסיפון היה בעובי 2.5–3.0 אינץ' (64–76 מ"מ). הקירות המשוריינים הקדמיים של צריח הניתוב היו בעובי 12–14 אינץ' (305–356 מ"מ) והאחוריים בעובי 3 אינץ' (76.2 מ"מ).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראמיליס נבנתה על ידי J. & G. Thompson, מקליידבנק, בעלות של 902,600 ליש"ט, בתוספת 78,295 ליש"ט עבור התותחים. היא הונחה ב-11 באוגוסט 1890, הושקה ב-1 במרץ 1892 והושלמה באוקטובר 1893. היא נבנתה בשיפוע כל כך קטן שלקח כמעט שעה וחצי לדרדרה במורד הממשה אל המים; רוב הקהל שהתאסף התפוגג בינתיים. ראמיליס נכנסה לשירות בפורטסמות' ב-17 באוקטובר 1893 בתור אוניית הדגל של צי הים התיכון. היא עזבה ב-28 באוקטובר והגיעה למלטה ב-8 בנובמבר כדי להחליף את האונייה מחופת שריון אה"מ סנס פרייל בתור אוניית הדגל. פרנסיס סי.בי. ברידג'מן-סימפסון מונה לקפטן של ראמיליס עם כניסתה לשירות; מפקד צי הים התיכון באותה תקופה היה אדמירל סר מייקל קולמה-סימור. ב-9 בדצמבר 1896, רמיליס הופעלה מחדש במלטה לשירות נוסף בצי הים התיכון. ביולי 1899, היא הפכה לספינה פרטית בצי, והוחלפה כאוניית דגל על ידי אוניית המערכה אה"מ רינואון, אבל בינואר 1900 היא הפכה לאוניית הדגל של אדמירל משנה לורד צ'ארלס ברספורד, סגן מפקד צי הים התיכון. כאשר ברספורד התפטר מתפקיד זה בינואר 1902, יורשו אדמירל משנה בורגס ווטסון הפך את ראמיליס לאוניית הדגל שלו עד מותו בספטמבר 1902. באוקטובר 1902, היא הוחלפה שוב כאוניית דגל, הפעם על ידי אוניית המערכה אה"מ ונראבל.
במאי 1902, ראמיליס הייתה בפאלרמו כדי להשתתף בחגיגות בקשר לפתיחת תערוכה חקלאית של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי; המלך ושר הצי האיטלקי סקרו אותה כשהגיעה לרומא מאוחר יותר באותו החודש. היא השתתפה בתמרונים משולבים מול חופי פורטוגל באוגוסט 1903, אך באותו חודש הושבתה משירות הים התיכון והועברה לעתודת פורטסמות' בזמן ששופצה. השיפוץ שלה הושלם, והיא הועברה לעתודה בצ'טם ב-30 בינואר 1905. באפריל 1905 העבירה ראמיליס את הצוות שלה לאוניית המערכה אה"מ לונדון והוכנסה לשירות מחדש עם צוות חדש לפלגת המילואים של שירנס-צ'טם.
ב-30 בינואר 1906, היא העבירה את הצוות שלה לאוניית המערכה אה"מ אלבמארל והוצבה מחדש עם צוות נוסף לשירות בעתודת צ'טם. ביוני 1906, היא השתתפה בתמרונים משולבים של הצי האטלנטי, צי התעלה וצי המילואים, אך תוך כדי כך התנגשה באוניית האחות שלה אה"מ רזולושן, וסבלה מנזק חמור. כתוצאה מכך, המדחפים שלה הושבתו. בנובמבר 1906, הצוות שלה הועבר פעם נוספת לאוניית המערכה אה"מ אפריקה. במרץ 1907, ראמיליס הופעלה מחדש בדבונפורט עם צוות מצומצם לפלגת השירות המיוחד של צי הבית. באוקטובר 1910, היא הפכה לספינת אם בפלגה הרביעית של צי הבית. אוניית האחות שלה אה"מ רויאל אוק החליפה אותה מתפקידיה כספינת האם ביוני 1911 והיא הוכנסה לעתודה החומרית בדבונפורט באוגוסט 1911. היא פורזה מנשקה והונחה מוכנה לפירוק ביולי 1913, לפני שנמכרה למכירה פומבית לגרוטאות ב-7 באוקטובר 1913; הקונה, ג'ורג' כהן, מסוונסי, שילם עבורה 42,300 ליש"ט. היא נמכרה מחדש לחברה איטלקית, שבנובמבר 1913 גררה אותה לאיטליה לגריטה.
